הצגת המקור של הדף "יצחק רבין"

{{פירוש נוסף|נוכחי=ראש ממשלת ישראל החמישי והרמטכ"ל השביעי של צה"ל}}
{{מפנה|רבין}}
{{מנהיג
| תמונה = [[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (11).jpg|250px]]
| כיתוב = רבין ב-[[1994]]
| תאריך לידה = [[1 במרץ]] [[1922]]
| תאריך לידה עברי = [[א' באדר]] [[ה'תרפ"ב]]
| תאריך פטירה = [[4 בנובמבר]] [[1995]]
| תאריך פטירה עברי = [[י"ב בחשוון]] [[ה'תשנ"ו]]
| סיבת המוות = נרצח
| מקום קבורה = {{דגל|ישראל}} [[חלקת גדולי האומה]], [[ירושלים]]
| השכלה = [[בית הספר החקלאי כדורי]]
| מפלגה = [[מפלגת העבודה הישראלית|העבודה]]
| סיעה = [[המערך|המערך השני]] (1974–1991){{ש}}[[מפלגת העבודה הישראלית|העבודה]] (1991–1995)
| תפקיד1 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[ראש ממשלת ישראל]]
| למניין = 5
| התחלת כהונה = [[3 ביוני]] [[1974]]
| סיום כהונה = [[20 ביוני]] [[1977]]
| תואר סגן 1 = [[סגן ראש ממשלת ישראל|סגן]]
| סגן 1 = [[יגאל אלון]]
| הקודם בתפקיד = [[גולדה מאיר]]
| הבא בתפקיד = [[מנחם בגין]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[אפרים קציר]]
| שם תפקיד מעל = [[נשיא מדינת ישראל|הנשיא]]
| פירוט = כהונה ראשונה
}}
| בת זוג = [[לאה רבין]] (1948–1995)
| אב = [[נחמיה רבין]]
| אם = [[רוזה כהן]]
| צאצאים = [[דליה רבין]], [[אבי פילוסוף]], [[יובל רבין]]
| תפקיד2 = {{תפקיד מנהיג
| התחלת כהונה = [[13 ביולי]] [[1992]]
| סיום כהונה = [[4 בנובמבר]] [[1995]]
| תואר סגן 1 = [[ממלא מקום ראש הממשלה (ישראל)|מ"מ]]
| סגן 1 = [[שמעון פרס]]
| תואר סגן 2 = [[סגן ראש ממשלת ישראל|סגן]]
| סגן 2 = [[ישראל קיסר]]
| הקודם בתפקיד = [[יצחק שמיר]]
| הבא בתפקיד = [[שמעון פרס]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[חיים הרצוג]], [[עזר ויצמן]]
| שם תפקיד מעל = [[נשיא מדינת ישראל|הנשיאים]]
| פירוט = כהונה שנייה
}}
| תפקיד3 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[שר הביטחון]]
| למניין = 10
| התחלת כהונה = [[13 בספטמבר]] [[1984]]
| סיום כהונה = [[15 במרץ]] [[1990]]
| תואר סגן 1 = סגן
| סגן 1 = [[מיכאל דקל]] ([[1985]]–[[1988]])
| הקודם בתפקיד = [[משה ארנס]]
| הבא בתפקיד = [[יצחק שמיר]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[שמעון פרס]], [[יצחק שמיר]]
| שם תפקיד מעל = [[ראש ממשלת ישראל|ראשי הממשלות]]
}}
| תפקיד4 = {{תפקיד מנהיג
| התחלת כהונה = [[13 ביולי]] [[1992]]
| סיום כהונה = [[4 בנובמבר]] [[1995]]
| הקודם בתפקיד = [[משה ארנס]]
| הבא בתפקיד = [[שמעון פרס]]
}}
| תפקיד8 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[שר העבודה]]
| התחלת כהונה = [[10 במרץ]] [[1974]]
| סיום כהונה = [[3 ביוני]] [[1974]]
| הקודם בתפקיד = [[יוסף אלמוגי]]
| הבא בתפקיד = [[משה ברעם]]
| שם בעל תפקיד מעל = [[גולדה מאיר]]
| שם תפקיד מעל = [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]]
}}
| תפקיד9 = {{תפקיד מנהיג
| שם התפקיד = [[חבר הכנסת]]
| התחלת כהונה = [[21 בינואר]] [[1974]]
| סיום כהונה = [[4 בנובמבר]] [[1995]]
| כנסות = [[הכנסת השלוש עשרה|13]]-[[הכנסת השמינית|8]]
}}
| תפקיד10 = {{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=יושב ראש [[מפלגת העבודה]]
|למניין=3
|התחלת כהונה=[[22 באפריל]] [[1974]]
|סיום כהונה=[[10 באפריל]] [[1977]]
|הקודם בתפקיד=[[גולדה מאיר]]
|הבא בתפקיד=[[שמעון פרס]]
}}
| תפקיד11 = {{תפקיד מנהיג
|התחלת כהונה=[[19 בפברואר]] [[1992]]
|סיום כהונה=[[4 בנובמבר]] [[1995]]
|הקודם בתפקיד=[[שמעון פרס]]
|הבא בתפקיד=[[שמעון פרס]]
}}
| פרסים והוקרה = פרס נובל לשלום (1994)
| חתימה = [[קובץ:Yitzhak_Rabin_Signature.svg|200px]]
}}
'''יִצְחָק רַבִּין''' ({{אודיו|קובץ=He-Yitzhak_Rabin.ogg}};{{כ}} [[א' באדר]] [[ה'תרפ"ב]], [[1 במרץ]] [[1922]] – [[י"ב בחשוון]] [[ה'תשנ"ו]], [[4 בנובמבר]] [[1995]]) היה [[פוליטיקאי]] ו[[חייל|איש צבא]] [[ישראלים|ישראלי]] שכיהן כ[[ראש המטה הכללי|רמטכ"ל]] השביעי של [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]], כ[[ראש ממשלת ישראל]] החמישי וכ[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] העשירי. זוכה [[פרס נובל לשלום]].

רבין לחם ב[[מלחמת העצמאות]] ופיקד על פעולות צבאיות מרכזיות, כולל בנגב ובירושלים. הוא היה הרמטכ"ל בזמן [[מלחמת ששת הימים]] ב-1967, שבה ישראל כבשה את [[רמת הגולן]], [[חצי האי סיני]], ואת [[הגדה המערבית]] ו[[רצועת עזה]]. הוא שירת כראש ממשלה לראשונה ב-1974, ובתפקידו זה אישר את [[מבצע אנטבה]] להצלת בני ערובה ב[[אוגנדה]].

לפני [[הכרזת העצמאות|הקמת מדינת ישראל]] שימש רבין כ[[מפקד גדוד]] ב[[פלמ"ח]] וכ[[מח"ט]] [[חטיבת הראל|הראל]] בצה"ל ב[[מלחמת העצמאות|מלחמת תש"ח]], ולאחריה המשיך לטפס בסולם הדרגות. ב[[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות השישים]] מונה ל[[רמטכ"ל]] [[צה"ל]], עליו פיקד בעת שפרצה [[מלחמת ששת הימים]], שהרחיבה פי שלושה את שטחים בשליטת ישראל ו[[ירושלים המאוחדת|איחדה את ירושלים]]. רבין היה איש מפתח בהכנתו המוצלחת של צה"ל למלחמה. לאחר שחרורו משירות צבאי מונה ל[[שגריר ישראל בארצות הברית]], ומששב ארצה שובץ ברשימת [[המערך|המערך השני]] לכנסת השמינית מטעם [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]], נבחר לכנסת וכיהן כ[[משרד העבודה|שר העבודה]] ב[[ממשלת ישראל השש עשרה|ממשלת גולדה מאיר]].

לאחר התפטרותה של מאיר התמודד על ראשות מפלגת העבודה, גבר על [[שמעון פרס]] ומונה לראש הממשלה בשנת [[1974]]; הראשון מבין ראשי ממשלות ישראל שנולד ב[[ארץ ישראל]]{{הערה|{{הארץ|[[חמי שלו]]|יצחק רבין, מותו של הצבר הראשון שהנהיג את ישראל|1.2770218|6 בנובמבר 2015}}}}. במהלך כהונתו הראשונה נחתם [[הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975|הסכם הביניים בין ישראל למצרים]], ובולט בזיכרון הציבורי במיוחד הוא [[מבצע אנטבה]], פשיטה צה"לית באוגנדה שחילצה 105 אזרחים ישראלים ויהודים. אולם התפטר ב-[[1977]], עקב [[פרשת חשבון הדולרים]] של אשתו [[לאה רבין|לאה]]. עם כינון [[ממשלת ישראל העשרים ואחת|ממשלת האחדות הלאומית]] בשנת [[1984]] מונה לשר הביטחון. בתקופתו התייצב צה"ל ב[[רצועת הביטחון]] בלבנון והתמודד מול פרוץ [[האינתיפאדה הראשונה]]. ב-[[1990]] רבין הסתייג, אך לבסוף תמך ב"[[התרגיל המסריח|תרגיל המסריח]]" שהוביל פרס, ועם כישלונו שב לאופוזיציה והתמודד על ראשות המפלגה.

ב-[[1992]] [[הבחירות לראשות העבודה (1992)|עמד בראשות מפלגת העבודה]] והוביל את מפלגתו להיות הגדולה ביותר בכנסת ב[[הבחירות לכנסת השלוש עשרה|בחירות לכנסת השלוש עשרה]]. רבין מונה בשנית לראשות הממשלה, והוביל את [[הסכמי אוסלו]] ו[[הסכם השלום בין ישראל לירדן|הסכם השלום עם ירדן]] שבא בעקבותיו. על חלקו בהסכמי אוסלו זכה בפרס נובל לשלום בשנת [[1994]], ביחד עם [[שמעון פרס]] ו[[יאסר ערפאת]]. רבין גם קידם, בתיווך אמריקאי, משא ומתן להסדר קבע עם [[סוריה]]. מתנגדי הסכם אוסלו בצד הפלסטיני הובילו סדרת פיגועי טרור, ובציבור הישראלי היה קרע שהלך והעמיק בין תומכי המשך התהליך לבין מתנגדיו. רבין גם קידם את המשך תהליך [[ליברליזם כלכלי|הליברליזציה הכלכלית]] של המשק הישראלי, ותקופת כהונתו עמדה בסימן המשך [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|העלייה מברית המועצות לשעבר]]. 

ב-[[4 בנובמבר]] [[1995]], בתום [[עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל]], [[רצח יצחק רבין|נרצח]] על-ידי [[יגאל עמיר]], פעיל ימין שהתנגד לתהליך אוסלו וביקש לעצור אותו. הוא נקבר ב[[חלקת גדולי האומה]].

==ראשית חייו==
יצחק רבין נולד ב[[ירושלים]] בתקופת [[המנדט הבריטי]]. הוריו, [[רוזה כהן]] ו[[נחמיה רבין]], היו מחלוצי [[העלייה השלישית]] וחברי מפלגת [[אחדות העבודה]].

אימו של רבין, רוזה לבית כהן (שכונתה "רוזה האדומה" על שם [[רוזה לוקסמבורג]]), נולדה בשנת [[1890]] ב[[מוהילב]] שב[[בלארוס]] (אז תחת שלטון [[האימפריה הרוסית]])<ref name=":12">{{nrg|עמית לוינסון, עינת טורס|בעלת הבית: סיפורה של רוזה כהן, אמו של יצחק רבין|304/876|10 בנובמבר 2011|54|2}}</ref>. אביה, יצחק, היה [[רב]] ואיש [[חב"ד]] שהתנגד ל[[ציונות]], אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה ה[[נצרות|נוצרית]] לבנות ב[[הומל]]. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. היא חברה ל[[הבונד|מפלגת הבונד]] היהודית סוציאליסטית<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[יוסי גולדשטיין]]|שם=רבין: ביוגרפיה|מקום הוצאה=[[ירושלים]], [[תל אביב]]|מו"ל=[[הוצאת שוקן]]|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=10–12}}</ref>. במקור הייתה מעוניינת להגר לאמריקה או לארצות סקנדינביה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 13</ref>, אך בשלהי [[1919]] [[עלייה לארץ ישראל|עלתה לארץ ישראל]] כנוסעת סמויה בספינה "[[רוסלאן]]"<ref name=":12" />, הנחשבת למבשרת [[העלייה השלישית]]{{הערה|{{דבר||על מות רוזה כהן, נעוריה|19371212|109}}}}. תחילה סירבו חברי ה[[מושבה כנרת]] לקבלה והיא פנתה ללא הועיל ל[[ברל כצנלסון]]. בהמשך פנתה ל[[משה שרת|משה שֶרְתוֹק (שָרֵת)]], שהמליץ על קבלתה במכתב להנהלת המושבה. לאחר שהתיישבה במושבה כנרת עקרה ל[[ירושלים]]{{הערה|{{דבר||על מות רוזה כהן, חיי רוזה בארץ|19371212|111}}}}, ושם הכירה את נחמיה רבין במסגרת עבודת עזרה שלה לפצועים מ[[מאורעות תר"פ]], והשניים נישאו בשנת [[1921]]{{הערה|שם=נחמיה|{{מעריב||נחמיה מספר על רבין|19631231|24}}}}. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם ל[[דוד הכהן (חבר הכנסת)|דוד הכהן]] (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות [[ארתור רופין|רופין]], [[יגאל ידין|סוקניק (ידין)]], [[אהרן ידלין|ידלין]] ואחרים.

[[קובץ:Itzhak Rabin - sister Rachel and mother 1927.jpg|270px|ממוזער|ימין|יצחק רבין עם [[רחל רבין|אחותו רחל]] ואימם רוזה, 1927]]
אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת [[1886]] בסידורוביצ'י{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20120426050535/http://jewish.kiev.ua/news/3383/|הכותב=Мир Люди|כותרת=Доказано украинское происхождение Ицхака Рабина|אתר=|תאריך=|תאריך_וידוא=2024-03-03}}|כיוון=שמאל}} שב[[אוקראינה]] (אז תחת שלטון האימפריה הרוסית). הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב ל[[ארצות הברית]], והצטרף לתנועת "[[פועלי ציון]]". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת [[1917]] התגייס ל[[הגדוד העברי|גדוד העברי]], שהוקם בארצות הברית על ידי [[יצחק בן-צבי]] ו[[דוד בן-גוריון]]. הוא לא שירת ב[[המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה|מערכה על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה]] כיוון שזאת הסתיימה בעוד הגדוד שלו שהה במחנה אימונים ב[[פלימות']] שב[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]]. נחמיה הפליג עם הגדוד לארץ ישראל{{הערה|{{הארץ1||נחמיה רבין יובא למנוחות|19711207|67}}}}, התקבל למחלקת שירותי ה[[טלגרף]] של [[המנדט הבריטי]] ועבד כטלפונאי. במהלך מאורעות תר"פ שירת ב"[[ההגנה|הגנה]]" תחת מפקד ראש 'ועד ההגנה' בירושלים, [[זאב ז'בוטינסקי]]. על פעילותו נחמיה נעצר בידי הרשויות הבריטיות בעוון שירות במחתרת בלתי חוקית ושוחרר כעבור שלושה שבועות<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=14}}</ref>. מיד אחר-כך נישאו נחמיה ורוזה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 14</ref>.

כשהיה רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור ב[[חיפה]], ובה נולדה אחותו רחל ב-[[1925]], צעירה ממנו בשלוש שנים. הוריו היו מבוגרים יחסית לסביבתם בגיל שהתחתנו, נחמיה היה בן 35 ורוזה הייתה בת 31. עקב עבודתו של אביו ב[[חברת החשמל]] עברה המשפחה ל[[שכונת שבזי]] ב[[תל אביב-יפו|תל אביב]], שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה ל[[מועצת העיר תל אביב-יפו|מועצת העיר תל אביב]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 15</ref>. בראיונות מאוחרים יותר, תיאר רבין את המשטר בביתו כ־"חצי צבאי", כאשר במרבית הזמן ההורים לא נמצאו בבית{{הערה|{{מעריב||רוזה, רוזה|1987/04/10|110}}}}. במשך שעות ולעיתים ימים שלמים היו הילדים יצחק ורחל לבדם בבית ופיתחו מגיל צעיר אחריות אישית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=18}}</ref>.

בשנת [[1928]] החל רבין ללמוד ב"[[בית חינוך לילדי עובדים א']]" (ברחוב [[טשרניחובסקי]]), שהוקם ב-[[1924]] בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב [[סוציאליזם]] וחינוך עברי{{הערה|[http://www.zionistarchives.org.il/AttheCZA/DocLib3/A5_5-1.jpg מכתב מאת רבין] בהיותו תלמיד בבית החינוך, פברואר 1936. באתר [[הארכיון הציוני]].}}. הוא התקבל לבית הספר בגיל חמש, צעיר יחסית, ולמד בו במשך שמונה שנים. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ [[גבעת השלושה]] (הישן), ב[[בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן|בית ספר מחוזי חדש]] שהוקם ביוזמת אמו רוזה ב-[[1935]]{{הערה|{{הארץ|אסתי אהרונוביץ|14 שנה לרצח רבין {{!}} רחל רבין מדברת. על הילדות, על הבדידות, על העצבות|0000017f-db9a-db22-a17f-ffbbc45c0000|29 באוקטובר 2009}}}} ולאחר מותה נקרא על שמה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 17</ref>.

ב-[[1937]] המשיך רבין ללימודים ב[[בית הספר החקלאי כדורי]], והוא בן המחזור הרביעי שלו. מלבדו היו עוד שלושה חברים שלמדו באותו המחזור גם בכדורי וגם בגבעת השלושה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=26}}</ref>. לימודיו כללו בעיקר [[חקלאות]] (11 מקצועות בתחום) ו[[הנהלת חשבונות]]. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת ה[[סרטן (מחלה)|סרטן]] בגיל 48 בלבד. אביו הזעיק אותו על מצבה האנוש ל[[בית חולים הדסה|בית החולים "הדסה"]], ורבין הספיק להגיע למיטת חוליה שעות ספורות טרם פטירתה<ref name=":3">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=24–25}}</ref>. בקיץ [[1938]] נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות [[המרד הערבי הגדול]], ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח ב[[גינוסר]] אצל [[יגאל אלון]], שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי"<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 18</ref>. בינתיים למד רבין להפעיל [[כלי נשק]] בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד ה[[פלמ"ח]]. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת [[1940]].

כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני [[מחזור (לימודים)|מחזורו]] בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו [[הנציב העליון]], [[הרולד מקמייקל]], [[מלגה (חינוך)|מלגת לימודים]] ב[[אוניברסיטת ברקלי]] שב[[קליפורניה]] בסך 7.5 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]], סכום עתק נכון לאותה העת<ref name=":3" />. רבין שאף ללמוד [[הנדסת משאבי מים וסביבה|הנדסת מים]], אולם עקב [[מלחמת העולם השנייה]] הדבר לא התאפשר{{הערה|שם=נחמיה}}. בהשפעת [[משה נצר]], שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ [[רמת יוחנן]] והצטרף ל[[הכשרה מגויסת]] של [[הנוער העובד]] שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.

==קריירה צבאית==
[[קובץ:YitzhakRabin1948.png|שמאל|ממוזער|250px|רבין ב-1948]]
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (18).jpg|שמאל|ממוזער|250px|יצחק רבין (משמאל) עם [[יגאל אלון]] ב[[מבצע חורב]] במלחמת העצמאות, 1949]]
{{אישיות ביטחונית
| סיווג = חייל
| תמונה = [[קובץ:Yitzhak Rabin, Chief of General Staff.jpg|250px|רבין כראש המטה הכללי]]
| כיתוב = רבין כרמטכ"ל
| תאריך לידה = -
| מקום לידה = -
| תאריך פטירה = -
| מקום פטירה = -
| מקום קבורה = -
| סיבת המוות = נרצח
| מדינה = -
| השכלה = -
| בת זוג = -
| צאצאים = -
| השתייכות = {{סמל|ההגנה||+}}{{ש}}{{סמל|פלמ"ח||+}}{{ש}}{{סמל|צבא הגנה לישראל||+}}
| התחלת פעילות = [[1938]]
| סיום פעילות = [[1968]]
| דרגה = {{דרגה|רב-אלוף||+}}
| תפקידים בשירות = * [[סגן מפקד]] הגדוד הראשון של ה[[פלמ"ח]]
* מפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח
* מפקד [[חטיבת הראל]]
* קצין המבצעים של [[פיקוד המרכז|חזית המרכז]]
* קצין המבצעים של [[פיקוד הדרום|חזית הדרום]]
* מפקד [[חטיבת הנגב]]
* מפקד [[קורס מג"דים]] של צה"ל
* ראש [[אגף ההדרכה]]
* מפקד [[פיקוד הצפון]]
* [[ראש אג"ם]]
* [[סגן הרמטכ"ל]]
{{תפקיד מנהיג
|שם התפקיד=רמטכ"ל
|למניין=7
|התחלת כהונה=[[1 בינואר]] [[1964]]
|סיום כהונה=[[1 בינואר]] [[1968]]
|שם תפקיד מעל=[[שר הביטחון|שרי הביטחון]]
|שם בעל תפקיד מעל=[[לוי אשכול]]{{ש}}[[משה דיין]]
|תואר סגן 1=[[סגן ראש המטה הכללי]]
|סגן 1=[[חיים בר-לב]]
|הקודם בתפקיד=[[צבי צור]]
|הבא בתפקיד=[[חיים בר-לב]]
}}
| פעולות ומבצעים = {{דרגה|מלחמת העצמאות||+}}{{ש}}{{דרגה|מבצע קדש||+}}{{ש}}{{דרגה|מלחמת ששת הימים||+}}{{ש}}{{דרגה|מלחמת ההתשה||+}}
| הנצחה = [[הנצחת יצחק רבין]]
}}

===הגנה ופלמ"ח===
רבין הצטרף ל"[[ההגנה|הגנה]]" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-[[1941]], בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים ל[[פלמ"ח]], שהוקם במאי, לנוכח סכנת הפלישה של [[מדינות הציר]] לארץ ישראל. פעולתו הראשונה, ביוני אותה שנה, הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם [[הצבא הבריטי]] ל[[המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה|השתלטות על לבנון ועד סוריה]], שהיו תחת שלטון [[צרפת של וישי]], פעולה שבה איבד [[משה דיין]] את עינו{{הערה|1=[http://www.totevet.org.il/?p=418 כיצד משה דיין איבד את עינו]}}. במהלך הפעולה, רבין ועוד שלושה חברים בפלמ"ח הקדימו כוחות אוסטרלים פולשים וניתקו קווי תקשורת בדרום לבנון, כדי למנוע מן הצרפתים להחיש כוחות לבלימת הפלישה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 20</ref>. היעד היה 45 קילומטרים מ[[גבול ישראל–לבנון|גבול ארץ ישראל (המנדט הבריטי)–לבנון (המנדט הצרפתי)]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=32}}</ref>. במשך ארבע השנים הבאות היה רבין בשגרה לא מבצעית, והחליט להישאר בפלמ"ח במקום לפרוש ב-[[1944]] ולהתחיל בקריירה אקדמית.

רבין סיים קורס מפקדים בכירים ב[[ג'וערה]] בשנת [[1943]]{{הערה|{{mako|מיכל דניאלי|16 שנה לרצח רבין: המבצעים הגדולים בהשתתפותו ובפיקודו|3f1b4db0c846331006|pzm-magazine/army-stories|3 בנובמבר 2011}}}}, אך לא התבלט כמפקד מחלקה. יגאל אלון, שבהמשך ירש את [[יצחק שדה]] בפיקוד על הפלמ"ח, ניבא לו גדולות ותמך בקידומו. לאחר ניצחון בעלות הברית ב[[המערכה במדבר המערבי|מערכה במדבר המערבי]] באותה השנה, התפרקה השותפות עם הצבא הבריטי, ורשויות המנדט קראו לפירוק הפלמ"ח. בעוד רבים מהמגויסים בפלמ"ח עברו לשירות [[הבריגדה היהודית]] במסגרת הצבא הבריטי, התנגד רבין לפירוק הארגון<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 23</ref>. במהלך 1944 לקח חלק בפעולות סיור ושיטור צבאיות למחצה ביישובים ערבים כמו גם ב"[[הסזון|סזון]]", שכוון נגד ה[[אצ"ל]].

בשנת [[1945]], בגיל 23, התמנה לסגן מפקד [[הגדוד הראשון]] של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של [[נחום שריג]], ב[[פריצת מחנה עתלית]] ושחרור המעפילים הכלואים בו מידי הבריטים{{הערה|1=[[מאיר פעיל]], [http://www.lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=76 עתלית ואנטבה: המחתרת והצבא - מעצבי דמותו ופעילותו של יצחק רבין], עת־מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, הוצאת [[יד יצחק בן-צבי]], [[מאי]] [[1998]], גיליון כ"ג 4 (138).}}. לנוכח מדיניותה האנטי-ציונית של הממשלה הבריטית לאחר המלחמה, תמך רבין במדיניות ה[[תנועת המרי העברי|מרי]] נגד רשויות המנדט. בנובמבר, רבין, ביחד עם אביו, הסתווה לעובד [[חברת החשמל לישראל|חברת החשמל פלשתינה]] וחדר לתוך משטרת [[ג'נין]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 29</ref>. הוא אסף חומר מודיעיני לתכנון פעולה צבאית להרס הציוד הצבאי הרב שהיה בתחנת המשטרה. בדרכו חזרה לתיאום עם אלון ושריג בחיפה, נסע ללא רישיון על [[אופנוע]] ונפצע ב[[תאונת דרכים]] שבעקבותיה רגלו רוסקה והיה עליו לעבור תקופת שיקום ארוכה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=39}}</ref>. על אף ש[[החלמה|החלים]] מהתאונה, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינה אותו אלון ל[[מג"ד]].

ב"[[השבת השחורה|שבת השחורה]]" ([[29 ביוני]] [[1946]]) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר ב[[לטרון]], ממנו הועבר למחנה ב[[רפיח]], שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין, מדוכא מהשיקום שנדרש לעבור ברגלו ומן חוסר המעש שלו לנוכח הפציעה, ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד [[הנדסת מים]], אך מפקד הפלמ"ח אלון שכנע אותו לוותר על כך ולהתכונן למלחמה על ארץ ישראל<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 31</ref>, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד [[הגדוד השני]] של החטיבה המגויסת בפלמ"ח{{הערה|{{על המשמר||לוחמי הפלמ"ח מהגדוד השני ייפגשו ביד מרדכי|19690506|107}}}}. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה [[גדוד]]ים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על [[השרון]], ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל.

באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד [[קצין אג"ם|קצין המבצעים]] של הפלמ"ח. דרך תפקיד זה היה רבין סגנו בפועל של אלון, והמינוי היה מפתיע. רבין נחשב לאדם בעל תפיסת עולם יוצאת דופן, ופשרנותו הפוליטית קירבה אותו ל[[מפא"י]], לעומת הרוב של תומכי [[מפ"ם]] בקרב אנשי הפלמ"ח. יתרה מכך, הייתה לו תדמית של 'עירוני', בשונה מעיקר שדרת הפיקוד שהורכבה מ'קיבוצניקים'<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=46}}</ref>.

===מלחמת העצמאות===
זמן קצר לאחר פרוץ [[מלחמת העצמאות]], בראשית דצמבר [[1947]], מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על [[המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות|חזית הדרך לירושלים]], כשלרשותו עמדו שני גדודי [[פלמ"ח]] חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של [[שאול יפה]] והגדוד השישי בפיקודו של [[צבי זמיר]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 38</ref>. בסוף מרץ [[1948]] החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה. במרץ 1948, בפיקודו של רבין ובהנחיית המטה, בוצע ארגון מחדש של הפלמ"ח, שהתחלק לשלוש חטיבות: [[חטיבת הנגב]] בפיקודו של שריג, [[חטיבת יפתח]] בפיקודו של אלון ו[[חטיבת הראל]] בפיקודו של רבין, כשהוא בן 26 בלבד<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=47}}</ref>{{הערה|{{הארץ1||היום - כנס חטיבת הראל|19681024|50}}}}.

החטיבה בפיקודו השתתפה ב[[המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות|קרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר]], בקרבות [[שייח' ג'ראח]], [[קטמון]] ו[[הר ציון]]. במהלך המערכה המוקדמת במלחמה נגד הארגונים המיליטנטיים הפלסטיניים, היה על חטיבתו של רבין לשמור על [[פרוזדור ירושלים]] וארבעת יישובי [[גוש עציון]] המבודדים בפרט. במרץ נעצרה התנועה לירושלים, לאחר אבדות קשות שנגרמו לשיירה שהתקדמה לעברה מ[[חולדה (קיבוץ)|קיבוץ חולדה]]. החלה התארגנות נרחבת למבצע פריצת הדרך לירושלים והסדר מצב בחזית שיאפשר מעבר בטוח של שיירות אספקה לעיר<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=50}}</ref>. רבין טען מאוחר יותר כי היו שני גורמים מקדימים שהביאו להצלחתו של [[מבצע נחשון]] לפריצת הדרך לירושלים: המתקפה של כוח [[חטיבת גבעתי]] על כוחות [[חסן סלאמה]], שגרמה להרתעה וריתקה כוחות אלו לאזור רמלה, ו[[קרב הקסטל]] שבמהלכו נפל מנהיג המיליציה הערבית [[עבד אל-קאדר אל-חוסייני]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[אניטה שפירא]]|שם=יגאל אלון: אביב חלדו - ביוגרפיה|מו"ל=הוצאת הקיבוץ המאוחד|שנת הוצאה=[[2004]]|עמ=314}}</ref>.

עם ההכרזה על [[הקמת מדינת ישראל]], החלה פלישה של צבאות מדינות ערב לשטחי ארץ ישראל, ובמסגרתה תקף [[הלגיון הערבי]] את ירושלים. חטיבת 'הראל' הייתה נתונה ב[[מחסור]] של כוח אדם ואספקה, ויתרה מזאת היה על רבין לפצל את כוחותיו ולשלוח תגבורת של חלק מאנשיו להגנת [[העיר העתיקה]] בירושלים<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 49</ref>. התגבורת לא הצליחה לשנות את מאזן הכוחות, והמצור על [[הרובע היהודי]] בעיר נמשך<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=57}}</ref>. לנוכח המצב בחזית, הועברו כוחות מחטיבת 'יפתח' מ[[הגליל]] לתמוך ב'הראל'. רבין פיקד על כיבושה מחדש של [[רמת רחל]] מידי הכוח ה[[הלגיון הירדני|ירדני]]-[[צבא מצרים|מצרי]], והיה מעורב בפריצת [[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]]{{הערה|שם=סגן|{{הארץ1||אלוף י. רבין סגן הרמטכ"ל|19610124|8}}}}. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"[[מערכות]]". הפיקוד הכללי על גזרת ירושלים הוטל על [[דוד מרכוס]] (המכונה "מיקי סטון"), וחטיבת 'יפתח' כולה הועברה לחזית המרכז<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 53</ref>.

בתחילת יוני, לקראת ההפוגה הראשונה, נקרע הפיקוד בין אלון, שתמך במתקפה על [[רמאללה]], ל[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] ו[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] [[דוד בן-גוריון]], שטען כי כיבוש [[לטרון]] על פרשת הדרכים לירושלים הוא היעד המועדף. לנוכח כישלון [[קרבות לטרון|המתקפה על לטרון]] והאבדות הקשות שהסבה, הגיעו מרכוס, רבין ואלון למסקנה כי ההשתלטות על לטרון בלתי אפשרית ללא התארגנות מחודשת של הכוחות. כאשר נשלח רבין להסביר את המצב לבן-גוריון, האחרון רתח והתפרץ, ואף איים כי "צריך לירות ביגאל אלון"{{הערה|{{מעריב אונליין|[[אורי מילשטיין]]|70 שנה למבצע יורם: התבוסה שהעלתה את חמתו של בן־גוריון|news/military/Article-641786|7 ביוני 2018}}}} (בו הוא ראה יריב פוליטי)<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[תום שגב]]|שם=מדינה בכל מחיר: סיפור חייו של דוד בן-גוריון|מקום הוצאה=[[בן שמן]]|מו"ל=[[הוצאת כתר]]|שנת הוצאה=[[2018]]|עמ=409}}</ref>. לבסוף היה על בן-גוריון להסכים כיוון שהמפקדים למעשה קבעו עובדה בשטח<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=עמ' 59}}</ref>.

בזמן ההפוגה הראשונה נקלע רבין במקרה למטה הפלמ"ח שנמצא במלון ריץ, מרחק קצר מ[[חוף תל אביב]], בעת שעלתה מולו הספינה [[אלטלנה]] על שרטון. כמפקד הבכיר בשטח קיבל רבין את הפיקוד על הגנת מטה הפלמ"ח. הוא ביצע את הוראתו של [[בן-גוריון]] לירות לעבר הספינה אם לא תיכנע, והורה לירות אש לעברה. הירי על ה[[אונייה]] המשיך גם לאחר שנפגעה על ידי פגז תותח, והוחל בפינוייה. כאשר אנשי [[האצ"ל]] תקפו את המלון הורה רבין לזרוק לעברם רימונים, ואף זרק בעצמו שישה. בשנת 1977 אמר רבין: "זה היה היום הכי שחור שלי. האמנתי בשליחות וגם קיבלתי פקודה מבן-גוריון לבצע – ופקודות צריך לבצע, מה גם שלא הייתה כל ברירה"{{הערה|{{הארץ|שלמה נקדימון|המיתוס והשקר: מה באמת היה תפקידו של רבין בהטבעת האלטלנה|1.2977308|16 ביוני 2016}}}}.

לאחר ה[[הפוגה]] היה רבין סגן מפקד [[מבצע דני]], שבמהלכו נכבשו הערים [[רמלה]] ו[[לוד]], וכן [[נמל התעופה בן-גוריון|נמל התעופה בה]]. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע [[חטיבה|חטיבות]]. במהלך המבצע, בשעה שרבין ואלון נסעו מהמפקדה ב[[יאזור]] להערכת מצב בשדה הקרב, עלתה המכונית על מוקש ישראלי שהופעל ורבין נפצע ונחבל ברגלו{{ביאור|בתחילת המבצע גדוד השריון 82 מהזרוע הצפונית התעכב בדרכו עקב קשיים לוגיסטיים והיתקלות בכוחות ערבים בסביבות [[בית נבאלא]], לכן רבין ואלון נסעו לראות את המצב בחזית. בדרכם במכונית [[פורד]] ללא-גג, אלון נהג ורבין ניווט. רבין הספיק לזהות כי הם נמצאים ב[[שדה מוקשים]] ולהתריע את אלון בדיוק כאשר הם עלו על מוקש. מתוך: [[אניטה שפירא|שפירא]], '''אביב חלדו''', [[2004]], עמ' 368.}}<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=62}}</ref>. המבצע נחל הצלחה חלקית, כיוון שהמטרה הראשונית הייתה השתלטות על ציר לוד-רמלה וציר [[לטרון]]-רמאללה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 62</ref>. בסופו של המבצע שוחררו רק לוד ורמלה אך נפתחה דרך עקיפה לירושלים ("[[כביש הגבורה]]") שהפחיתה מחשיבות [[הלגיון הערבי]] שעיקר כוחותיו נסוגו צפון-מזרחה לעבר רמאללה והפחיתה גם מחשיבות לטרון כצומת דרכים מרכזית בחזית<ref>{{צ-ספר|מחבר=שפירא|שם=אביב חלדו|שנת הוצאה=[[2004]]|עמ=381}}</ref>.

בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של [[פיקוד המרכז|חזית המרכז]], ולאחר מכן כקצין המבצעים של [[פיקוד הדרום|חזית הדרום]] וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות{{הערה|{{הארץ|[[גילי כהן (עיתונאית)|גילי כהן]]|סא"ל רבין: הניצחון במלחמת השחרור לא קשור במזל|1.1562027|9 בנובמבר 2011}}}}, ובהם [[מבצע יואב]], שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה [[באר שבע]], ו[[מבצע חורב]], שמטרתו הייתה להוציא את [[צבא מצרים|הצבא המצרי]] משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת [[משא ומתן]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=70}}</ref>{{הערה|1=ראו [http://www.archives.gov.il/NR/rdonlyres/E1F412C4-66EA-4DDA-A2BF-6DC9175E66D9/0/rabinmavo.pdf מבוא: קווים לדרכו של יצחק רבין, 1936–1967]}}. במהלך מבצע חורב אלון ניסה להשתלט על [[עוג'ה אל-חפיר]] בדרך הפתעה לא צפויה, וחיפש אחר דרך [[נבטים|נבטית]] עתיקה שהייתה מסומנת במפות שונות. אלון שלח את רבין ביחד עם אנשי חזית הדרום ואנשי [[חיל ההנדסה]] לסייר בדרך ולהעריך את המסוגלות לחצות אותה. רבין שב לאלון עם מסקנה כי בקושי רב אכן ניתן לחצות את הדרך. כוחות צה"ל נעו באיטיות והמתקפה הראשונית של גדוד חטיבה 8 נחלה כישלון בהנסת חיל המצב המצרי. רק בבוקר 7 בדצמבר ביצעו כוחות החטיבה מתקפה חוזרת והפילו את המוצב<ref>{{צ-ספר|מחבר=שפירא|שם=אביב חלדו|שנת הוצאה=[[2004]]|עמ=419-421}}</ref>. בסוף דצמבר פתחו הכוחות בחזית ב[[מבצע חורב]], פרצו לעומק סיני ונעו צפונה על ציר הדרכים עד [[אל-עריש]], תוך איגוף רצועת עזה. הצלחת המבצע הובילה לתחינה מצרית להפסקת אש<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 73</ref>.

לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו ב[[הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות|הסכמי שביתת נשק]] בין ישראל ל[[מצרים]]{{הערה|{{דבר||בשיחות רודוס טרם "זז הקרח"|19490128|1}}}}{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://web.archive.org/web/20100516224539/http://www.dadalos.org/int/vorbilder/vorbilder/Rabin/leben.htm#Eltern|כותרת=Yitzhak Rabin – from soldier to Nobel Peace Prize Laureate|אתר=|תאריך=|תאריך_וידוא=2024-03-03}}|כיוון=שמאל}}, מכיוון שאלון לא רצה לקחת חלק בשיחות. רבין שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת [[מבצע עובדה]], בעקבות הסתייגות מתוכן ההסכמות{{הערה|{{מעריב||מדוע לא חתם רבין על הסכם רודוס|19691022|10}}}}. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור [[ניצנה]]. הוא טען שישראל ויתרה למצרים יתר על המידה וביקש שלא להיות חתום על ההסכם{{הערה|[[אלעד בן-דרור]], '''[[המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947]]''', [[מכון בן-גוריון]], עמ' 216}}. באוגוסט [[1949]] מונה לממלא מקום ומפקד בפועל של חזית הדרום במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו ל[[משה דיין]], שהתמנה לתפקיד קבע בעקבות היריבות הפוליטית בין אלון לבן-גוריון<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 85</ref>. רבין מונה למפקד [[חטיבת הנגב]], אולם עד מהרה החטיבה פורקה כחלק מפירוק הפלמ"ח{{הערה|{{צ-ספר|מחבר=איתמר רבינוביץ|שם=יצחק רבין חייל, מדינאי, מנהיג|מו"ל=[[כנרת זמורה-ביתן דביר]]|שנת הוצאה=[[2017]]|עמ=25}}}}.

===עלייה בסולם הדרגות===
עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר של צה"ל בעקבות [[פירוק הפלמ"ח]], נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח שהמשיכו את שירותם בצה"ל. בעיני הדרג המדיני היה חלק ממיעוט של יוצאי פלמ"ח שנחשבו לא-פוליטיים, כך שהשארתו נבעה בעיקר מטעמים מקצועיים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=78}}</ref>. רבין קיבל [[נזיפה חמורה]] מהרמטכ"ל [[יעקב דורי]] לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות. שאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל{{הערה|[http://www.archives.gov.il/NR/rdonlyres/86079C8D-50DB-4C55-82FC-BBEA202A46E4/0/RabinEbook9.pdf מכתבו של רבין ליגאל אלון, 23 באוקטובר 1949] בגנזך המדינה }}{{הערה|[http://www.archives.mod.gov.il/pages/Exhibitions/כנס%20הפלמח/006.jpg פרוטוקול הדיון המשפטי בין הרמטכ"ל לרבין מ-21 באוקטובר 1949], אתר ארכיון משרד הביטחון {{קישור שבור}}}}.

תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד [[קורס מג"דים]] של צה"ל אליו מונה בידי [[חיים לסקוב]], [[מחלקת ההדרכה|ראש מחלקת ההדרכה]], בנובמבר 1949. בין חניכיו בקורס היו [[דוד אלעזר]], [[חיים בר-לב]], [[ישראל טל]], [[צבי זמיר]], [[אסף שמחוני]], [[עוזי נרקיס]] ואחרים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=81}}</ref>. בתחילת [[1951]] התמנה לראש [[מחלקת מבצעים]] ב[[אגף המטה הכללי]]. באותה עת, הרמטכ"ל [[יגאל ידין]] וכמוהו גם יורשו [[מרדכי מקלף]], ראו בארגון צבא המילואים של צה"ל ערך עליון ועסקו בעיקר בו, ומשום כך ניתנו לרבין סמכויות נוספות, והיה לאחראי בשטח על [[ביטחון שוטף]] יום-יומי. עוד בהוראת הרמטכ"ל ידין, שקד רבין על כתיבת [[דוקטרינה צבאית]] לקראת המלחמה הבאה, שבמרכזה עמד עקרון המעבר בין שלב ראשון של הגנת בלימה לשלב שני של מתקפה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=84}}</ref>. לנוכח ריבוי ה[[הסתננות|הסתננויות]] לתוך ישראל וביצוע פיגועי חבלה, לקח רבין חלק בתכנון מערך פעולה נגד התופעה. לאחר ששמירת גבולות הרמטית לא הובילה לעצירת ההסתננויות, הוחלט לפתח באופן שיטתי את [[פעולות התגמול]].

בדצמבר [[1952]] יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שב[[אנגליה]]{{הערה|שם=סגן}}. בזיכרונותיו ובמכתביו ראה רבין את בריטניה ושהותו בה לטובה, כמקום בו הפיג מתחים ופתח אופקים חדשים<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 91</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=92}}</ref>. בסוף [[1953]] נדרש לשוב ארצה בהוראת [[משה דיין]] שהתמנה לרמטכ"ל וירש בתפקיד את מקלף. דיין היה מועמדו הנבחר של בן-גוריון, שהבטיח את מינויו טרם פרש בעצמו ל[[שדה בוקר]] בתחילת [[1954]]. בין רבין לדיין הייתה מתיחות רבה, שהתפתחה מאז שדיין החליף את אלון בתפקיד מפקד [[פיקוד הדרום]] על רקע פוליטי ולא על רקע מקצועי<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=94}}</ref>. עם שובו קודם, בדצמבר 1953, לתפקיד ראש [[אגף ההדרכה]], ושנה אחר כך קיבל דרגת [[אלוף]]{{הערה|{{דבר||יצחק רבין - אלוף|19541229|95}}}}. על אף המתיחות ביניהם, אפשר דיין לרבין חופש פעולה רחב יחסית בתפקידו כראש אגף, ותמך בהעלאתו לדרגת אלוף בידי שר הביטחון [[פנחס לבון]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 94</ref>. בפברואר [[1955]], על רקע [[העסק הביש]], שב בן-גוריון לתפקיד שר הביטחון (ובהמשך השנה גם לראשות הממשלה), והחליט ביחד עם דיין למנות את רבין לאלוף [[פיקוד הצפון]] במאי [[1956]]{{הערה|{{דבר||יצחק רבין מונה אלוף פיקוד הצפון|19560503|8}}}}.

רבין שירת כאלוף פיקוד הצפון עד [[1959]]. במהלך ההכנות ל[[מבצע קדש]], העריך רבין כי המלחמה במצרים תגרור גם התערבות של סוריה ושל [[ירדן]] ותפתח שתי חזיתות מלחמה נוספות. בפועל, סוריה וירדן לא התערבו לצד מצרים במלחמה (אף כי עלתה האפשרות הזאת ב[[דמשק]] וב[[רבת עמון|רבת-עמון]]), אך הגבול הצפוני לא שקט, ובמשך כל תקופת כהונתו של רבין כמפקד פיקוד הצפון בוצעו הסתננויות ופעולות תגמול בתגובה אליהם. היו בנוסף לכך סדרת התכתשויות צבאיות מול סוריה על האזורים המפורזים ב[[הקו הירוק|קו הירוק]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=103–104}}</ref>. הפגזות סוריות כוונו לא פעם נגד מטרות אזרחיות, לרבות חקלאים. משום כך, בעת העבודות על ניקוז מי [[אגמון חולה]], הורה רבין על העברת כוחות רבים לאזור הגבול ליצירת [[הרתעה (אסטרטגיה)|הרתעה]]. מלבד פעולות תגמול מינוריות ב[[שטח הפקר|שטח ההפקר]] המפורז, עיקר פעילות צה"ל בצפון הייתה פסיבית<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 97</ref>.
[[קובץ:Rabin Northern Command1957.jpg|ממוזער|263x263px|אלוף [[פיקוד הצפון]] רבין בהקמת [[גשר ביילי]] מעל ל[[נחל חרמון]], [[1957]].]]
בקיץ 1959 יצא רבין עם משפחתו ללימודים ב[[אוניברסיטת הרווארד]] שב[[ארצות הברית]]. זמן קצר אחר כך, לנוכח פרשת [[ליל הברווזים (1959)|ליל הברווזים]], הוחלט להדיח את ראש [[אג"ם]] [[מאיר זורע]], והרמטכ"ל, [[חיים לסקוב]], החליט להחליפו ברבין<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=107}}</ref>. רבין ראה ביעדו המרכזי מודרניזציה מהירה של צה"ל ולימוד תורת המלחמה והדוקטרינה הצבאית של [[ברית המועצות]], שהייתה ספקית הנשק העיקרית של [[הרפובליקה הערבית המאוחדת]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 101</ref>. כמו כן ביצע רבין שינוי בחלוקת התקציב של החילות, לפי עקרון "קודם כל [[חיל האוויר הישראלי|אוויר]], דבר שני [[חיל השריון|שריון]], ודבר שלישי צנחנים". רבין, מתוך חישובים כלכליים, התנגד לפיתוח של [[תוכנית הגרעין של ישראל|תוכנית הגרעין הישראלית]], שקודמה והואצה בידי בן-גוריון ו[[שמעון פרס]], אז סגנו ויד ימינו של בן-גוריון במשרד הביטחון<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=110}}</ref>. כבר ב-[[1960]] התפתחה יריבות בין פרס לבין לסקוב שנתמך בידי רבין, שנסובה סביב שאלת הרכש הצבאי: אם מצרפת או מארצות הברית, גודל ההשקעה וסוגי הנשק בהתחשב בצורכי החילות<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 105</ref>.

עוד באותה השנה [[כוננות רותם|הניעו צבאות ערב את כוחותיהם לעבר הגבולות עם ישראל ("כוננות רותם")]], במטרה לבדוק את הכוננות הצבאית של ישראל. לדברי רבין, "נתפסנו עם המכנסיים למטה<ref>{{צ-ספר|מחבר=יצחק רבין|שם=פנקס שירות|מו"ל=[[ספריית מעריב]]|שנת הוצאה=[[1979]]|עמ=107}}</ref>." בעקבות הניסיון הערבי התברר חוסר המוכנות הצבאי לעומקו, והחל שינוי יסודי בהסדר המוכנות הצבאית. בשנים 1959–[[1961]] היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-[[1963]] היה ראש אג"ם ו[[סגן הרמטכ"ל]], תחת [[צבי צור]]{{הערה|שם=סגן}}. לאחר מינויו לרמטכ"ל, צור הסדיר ופתר את מחלוקת הרכישות, והיריבות בין מפקד חיל האוויר ([[עזר ויצמן]]) למקבילו בשריון (חיים בר-לב) הגיעה לסיומה<ref name=":4">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=118–119}}</ref>.

===רמטכ"ל===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - MR. DAVID BEN GURION RECEIVING THE CHIEF OF STAFF YITZHAK RABIN WHO CAME TO CONGRATULATE HIM ON HIS 80TH BIRTHDAY.jpg|ממוזער|238x238px|[[דוד בן-גוריון|בן-גוריון]] מקבל את פני הרמטכ"ל רבין, שבא לברכו לרגל יום הולדתו ה־80, ב[[שדה בוקר]], [[1966]].]]
בראשית מרץ [[1963]] הודיע בן-גוריון חד-משמעית לרבין כי הוא יירש את צור בתור ה[[ראש המטה הכללי|רמטכ"ל]] הבא<ref name=":4" /><ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 112</ref>. ב-[[25 בדצמבר]] 1963 מונה רבין לרמטכ"ל השביעי בידי ראש הממשלה ושר הביטחון החדש [[לוי אשכול]]{{הערה|שם=לך461|[[עזר ויצמן]], '''לך שמים לך ארץ''' (עמ' 259). קובץ התעודות 'יצחק רבין', ארכיון המדינה, עמ' 461}}{{הערה|{{על המשמר||י. רבין נכנס לתפקידו במטה הכללי של צה"ל|19640102|9}}}}. יריבו של רבין לתפקיד הרמטכ"ל היה מח"א [[עזר ויצמן]], שנקט עמדה התקפית ביחס לשכנותיה העוינות של ישראל, בשונה מרבין, שהביע בפני אשכול עמדה הגנתית. רבין כיהן בתפקיד בין השנים [[1964]]–[[1968]], שבמהלכן התחוללה [[מלחמת ששת הימים]]. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני [[1967]], שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, במקביל לכהונתו כראש הממשלה, שהיה פחות ריכוזי בניהול מדיניות הביטחון מקודמו בן-גוריון. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול{{הערה|עמי גלוסקא, '''אשכול תן פקודה''', עמ' 34}}. בתפקידו כרמטכ"ל נודע כדקדקן העובד מבוקר ועד לילה לפרטי פרטים, בשונה מ"תרבות האלתור" שהתפתחה בקרב אנשי הפלמ"ח.

השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל באופן ניכר ובהן גובשו ושופרו תוכניות מבצעיות למקרה של מלחמה. בוצעו סדרת רכישות צבאיות, שבמהלכן נע צה"ל לעבר אוריינטציה אמריקאית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=123}}</ref>, לצד התקררות הדרגתית ב[[יחסי ישראל–צרפת]] מאז עלייתו לשלטון של [[שארל דה גול]], שפעל לחזק את יחסיה של צרפת עם מדינות [[העולם הערבי]]. במהלך [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]], צה"ל רכש לידיו מטוסי [[מיראז' 3]] ו[[דאסו אוראגן]] צרפתיים ו[[דאגלס A-4 סקייהוק]] אמריקאים, [[טנק]]י [[צנטוריון]] בריטיים ו-[[M48 פטון]] (ידועים בתור "[[מגח]]" בגרסתם הישראלית המשודרגת) אמריקאים, כמו גם טילי [[MIM-23 הוק]] אמריקאים<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 125</ref>. מהלך הרכישות החל עוד בתקופת כהונתו של צור כרמטכ"ל, בתגובה ל[[עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית]] מאמצע [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] שהפרה את מאזן הכוחות האזורי. עיקר הדגש הופנה לפיתוח חיל השריון, שנכון לתחילת שנות השישים הורכב בעיקרו מטנקי [[M4 שרמן]] מיושנים. תמיכת ארצות הברית בישראל גברה במהלך כהונתו של הנשיא [[ג'ון פיצג'רלד קנדי]], ובתמורה לרכש הצבאי הכור הגרעיני בדימונה נפתח למפקחים אמריקאים. [[רצח קנדי]] לא בלם את התחממות היחסים, ויורשו, [[לינדון ג'ונסון]], המשיך בקו התמיכה בישראל והרכישות הצבאיות, בין היתר לנוכח הידרדרות [[יחסי ארצות הברית–מצרים]]<ref name=":5">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=129–130}}</ref>.

רבין מינה את בר-לב לראש אג"ם ואת [[אהרן יריב]] לראש אמ"ן. בין המינויים הבכירים שלו מינה רבין את ישראל טל למפקד גיסות השריון, את קודמו בתפקיד דוד אלעזר לאלוף פיקוד הצפון ואת [[אריאל שרון]], שקידומו הוקפא בידי שלושת הרמטכ"לים שקדמו לרבין, לראש מטה פיקוד הצפון ובהמשך לראש מחלקת ההדרכה במטה הכללי. יריבות בנוגע לסבב המינויים בין רבין לאשכול וויצמן הובילה בסופו של דבר למינויו של [[מרדכי הוד]] למח"א ומינויו של ויצמן לראש אג"ם ולסגן הרמטכ"ל. שני המינויים נעשו בידי אשכול על אפו ועל חמתו של רבין (אשכול אף רמז כי ויצמן הוא המועדף עליו לרשת את תפקיד הרמטכ"ל על אף התנגדותו של רבין)<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=127}}</ref>. רבין הרבה להשתתף בדיוני ממשלה, והתנגד נחרצות לקיצוץ בתקציב הביטחוני, שהועלה לדיון לנוכח השקט היחסי בגבולות. חששותיו ממלחמה מתואמת של מדינות ערב בישראל ובמטרתם של מדינות ערב להשמיד את ישראל גבר לנוכח [[המלחמה על המים]] בצפון<ref name=":5" />. בשנת [[1965]] החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של סוריה לבצע חבלה ב[[המוביל הארצי|מוביל הארצי]], ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול בשטח ההפקר וניסיון סורי שנבלם להטות את [[מקורות הירדן|מקורות נהר הירדן]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 121</ref>.[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (15).jpg|ימין|ממוזער|200px|הרמטכ"ל יצחק רבין, 1964]]
ב-[[28 במאי]] 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף בשטחי ירדן, [[מבצע צוק סלע]], שנועדה לאותת למדינות ערב כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה ועל ניסיונותיהן להטות את מקורות [[נהר הירדן]]{{הערה|{{למרחב||שלוש פשיטות צה"ל בירדן|19650530|23}}}}{{הערה|{{הארץ1||אבן: פעולת האזהרה תמנע התפתחותו של מצב מסוכן|19650530|15}}}}. בספטמבר 1966 התבטא רבין בחריפות כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות, וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול, אשר חידש בעקבות זאת את ההוראה האוסרת על קציני צה"ל להצהיר הצהרות מדיניות{{הערה|{{עיונים|דוד בוקעי|מי אשם בפרוץ מלחמת 1967? ירדן ומלחמת ששת הימים|9|9|1999, עמ' 246-279}}}}{{הערה|{{הארץ1||הרמטכ"ל על פעולות סוריה: התגובה צריכה להיות כנגד השלטון|19660912|53}}{{ש}}{{הצופה||אשכול חידש ההוראה האוסרת על קציני צה"ל להצהיר הצהרות מדיניות|19660930|13}}}}. בין 1964 ל-1967 חלה הסלמה בתקריות הגבול של ישראל עם שכנותיה, בראש ובראשונה מול סוריה. פעולות [[גרילה]] בחסות ארצות ערב נמשכו, וב-1964 הקימה [[הליגה הערבית]] את [[אש"ף]] בהנהגתו של [[אחמד שוקיירי]]. ההוקעה והאיומים על ישראל מצידן של מצרים וסוריה הגיעו לשיא לאחר [[ההפיכה בסוריה (1966)|ההפיכה בסוריה ב-1966]] ועלייתו לשלטון של הזרם הרדיקלי של [[מפלגת הבעת' הסורית|מפלגת הבעת']], בהנהגתו של [[סלאח ג'דיד]]. בעקבות ההפיכה, הסלימו תקריות הגבול הבלתי פוסקות והגיעו לשיא באוגוסט עם הפלת שני מטוסי מיג סורים בידי חיל האוויר<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=135}}</ref>. נכון לאותה העת, ב-1965, הערכת אמ"ן הייתה שלנוכח הפער ביכולת הצבאית לא תפרוץ מלחמה בין ישראל למדינות ערב עד [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]]. על אף הערכות אלו, העריך רבין כי שנאת מדינות ערב לישראל תוביל אותם למלחמה בהקדם, והעריך שיש צורך בכוננות מלחמה גבוהה כמה שיותר<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=138}}</ref>.

ב-[[13 בנובמבר]] 1966 [[פעולת סמוע|פשט צה"ל על הכפר א-סמוע]] שמדרום ל[[חברון]] ב[[פעולות התגמול|פעולת תגמול]] גדולה (הפעולה הצבאית הגדולה ביותר של צה"ל מאז מבצע קדש עשור קודם לכן), שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל{{הערה|{{למרחב||פשיטת עונשין של צה"ל באיזור חברון|19661114|3}}}}. ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול נזף ברבין על הפעולה ועל קנה המידה שלה, שהיה רחב בהרבה מן המצופה. בדיעבד התברר כי פעולת סמוע השפיעה על הלך הרוח של [[חוסיין, מלך ירדן]], שמתוך חשש מפני תוקפנות ישראלית התקרב לברית עם שכנותיו הערביות שהובילה להתערבות הירדנית במלחמת ששת הימים<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[אבי שליים]]|שם=המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית|מקום הוצאה=[[אור יהודה]]|מו"ל=[[כנרת זמורה-ביתן דביר|הוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר]]|שנת הוצאה=[[2009]]|עמ=201}}</ref>. ב[[יום הקרבות של 7 באפריל 1967|יום הקרבות]] שנערך ב-[[7 באפריל]] 1967 [[קרב אוויר|הופלו]] שישה מטוסי [[מיג 21]] סוריים, חלקם הופלו בפאתי [[דמשק]], והניצחון הישראלי הביא לפגיעה קשה ביוקרה הלאומית הסורית{{הערה|{{למרחב||צה"ל הפיל 6 מטוסי מיג סוריים|19670409|2}}}}. גם ירדן וגם סוריה גינו את מצרים על חוסר התגובה שלה נוכח "תוקפנות" ישראלית<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 133</ref>.

ב-[[15 במאי]] 1967, בעיצומו של [[יום העצמאות]] [[ה'תשכ"ז]]{{ביאור|במהלך יום העצמאות החליטו רבין ואשכול, כדי להוריד את הלהבות ולמנוע הסלמה, לקיים מצעד צבאי מצומצם שלא יכלול נשק כבד, כדי שסוריה ובעלת בריתה מצרים לא יוכלו להשתמש במצעד להצדקת עמדתן ולטעון כי הוא מהווה [[התגרות]]. מתוך: [[יוסי גולדשטיין|גולדשטיין]], '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], עמ' 138}}, צלחו כוחות יבשה [[מצרים|מצריים]] את [[תעלת סואץ]] ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר [[מלחמת סיני]]{{הערה|{{הארץ1||מצב חירום בצבא המצרי|19670516|7}}}}. רבין מיהר להיפגש עם אשכול, שטען כי מדובר בחזרה על "כוננות רותם". רבין נפגש עם ראש הממשלה למחרת, ושכנע אותו להעלות את רמת הכוננות בצה"ל לאחר שהתייחס ל"קיבעון מחשבתי" - קונספציה - שעלולה להביא למפלה של ישראל, בעודו מתכוון להישענות של אשכול על ההערכה שמדובר ב"כוננות רותם" נוספת<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=142}}</ref>. ב-18 במאי נסוגו כוחות האו"ם מסיני לפי דרישת מצרים{{הערה|{{דבר||תאנט נענה לדרישת מצרים לפנות את כוח או"ם|19670519|2}}}}. ב-19 במאי הגיע אמ"ן למסקנה שהצעד הבא של מצרים יהיה סגירת [[מצרי טיראן]], מהלך שנחשב ל[[עילה למלחמה]] ואכן מומש כעבור ארבעה ימים. לנוכח הערכה זאת, אשכול נענה לקריאתו של רבין לגיוס כמעט מלא של מערך המילואים, כולל איוש 800 מתוך 1,000 הטנקים שהיו בשירות צה"ל. רבין עצמו היה משוכנע שיש לצאת ל[[מלחמת מנע]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=145}}</ref>. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה [[תקופת ההמתנה]], אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים ב-5 ביוני. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של [[חרדה]] גדולה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת (מה שהתבטא בהקמתה של ממשלת אחדות ובלחץ למנות את משה דיין לתפקיד שר הביטחון{{הערה|{{הצופה||ממשלת הליכוד הלאומי|19670602|21}}}}{{הערה|{{הארץ1||אשכול מציע לאלון את תיק הבטחון|19670601|12}}}}, בחפירת שוחות הגנה או ב[[פזמון]] "[[נאצר מחכה לרבין]]" לחיזוק המורל הלאומי{{הערה|{{mako|יריב פלג|מלחמת ששת הימים: שלב אחר שלב|c8624827a860141006|pzm-israel-wars/six-day-war|12 בספטמבר 2013}}}}).

עיקר המטכ"ל תמך בעמדתו של רבין בדבר מלחמת מנע<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 141</ref>. לעומת זאת אשכול ניסה להימנע ממלחמה, וכמוהו גם רוב של שרים בממשלתו. ראש הממשלה ידע כי ארצות הברית רואה לחיוב הימנעות ישראלית מהיענות לפרובוקציות של שכנותיה. חילוקי הדעות הובילו לקרע חלקי בין רבין לאשכול, שבעקבותיו פנה רבין להתייעצות עם יריביו הפוליטיים של אשכול, בן-גוריון ודיין<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 150</ref>. בן-גוריון העריך כי סיכויי הניצחון במלחמה אינם גבוהים וכי יש להימנע ממנה<ref>{{צ-ספר|מחבר=שגב|שם=מדינה בכל מחיר|שנת הוצאה=[[2018]]|עמ=633}}</ref>, בעוד לעומתו דיין תמך ביציאה למלחמת מנע. בעקבות מינויו של דיין לשר הביטחון, חוזקה עמדתו של רבין בדרג המדיני<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=147–149}}</ref>.

מנהיגים אחדים בישראל הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בין-לאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג ה[[מפד"ל]], [[חיים משה שפירא]], הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?"<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 158</ref>. אך רבין היה עייף, מתוח ועישן [[סיגריה|סיגריות]] בשרשרת. הוא יצא לחופשת מחלה בת יום אחד ב-[[23 במאי]] 1967. באותו יום זימן אליו את עזר ויצמן, ראש אג"ם. לדברי ויצמן, רבין אמר לו שהוא סיבך את ישראל עקב טעויות שעשה, והציע לו להתמנות לרמטכ"ל במקומו. ויצמן, לטענתו, סירב ואמר לרבין: "יצחק, אתה יודע שאני רוצה להיות הרמטכ"ל, אבל לא אקבל את התפקיד בתנאים כאלה. אם תתפטר - זה שווה לנאצר כמה דיוויזיות. צה"ל לא יבין זאת. בנסיבות הנוכחיות הקשות - תהיה זו מהלומה למורל הצבא"{{הערה|שם=לך461}}. רופאו נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהריים<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 159</ref>. למחרת שב רבין לתפקוד מלא. בינתיים ממלא מקומו, ויצמן, הורה על כוננות צבאית למתקפה רבתי מידית על מצרים, וזאת נגד קביעת הממשלה להמתנה בת 48 שעות לפני הערכת מצב מחודשת<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=152}}</ref>. בשבועות של תקופת ההמתנה התקיימו אינספור דיונים מרתוניים של הפיקוד הצבאי הבכיר, תוכניות המלחמה שונו וסדרי הכוחות עודכנו פעם אחר פעם<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 165</ref>.
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Life of Lt. Gen. Yitzhak Rabin, 7th IDF Chief of Staff in photos (14).jpg|ממוזער|מימין לשמאל: הרמטכ"ל רבין, שר הביטחון [[משה דיין|דיין]] ואלוף פיקוד המרכז [[עוזי נרקיס|נרקיס]] נכנסים לעיר העתיקה בירושלים דרך שער האריות לאחר [[הקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים|הקרב על ירושלים]].]]
רבין התאושש מוקדם מהצפוי ושב לפיקוד מלא. כעבור מספר ימים החליטו הוא ואשכול להעניש את ויצמן על פעילותו, דרך כך שהחליפו אותו בבר-לב בתפקיד סגן הרמטכ"ל והמיועד לרשת את התפקיד מרבין<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=155}}</ref>. באותה העת ציפו השרים היונים בממשלה לבשורה של פריצת דרך דיפלומטית מצידו של שר החוץ [[אבא אבן]], שהיה במסע דיפלומטי. בהסכמתו של אשכול פנה רבין לאבן וקרא לו להביא התחייבות לתמיכה אמריקאית חד משמעית בישראל. בסופו של דבר העניק הממשל האמריקאי תשובה מעורפלת לבקשות שר החוץ, ורבין דרש פעם נוספת יציאה למלחמת מנע<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=157}}</ref>. רבין הפגין אמפתיה כלפי המצב הקשה וכובד האחריות שאשכול היה נתון להם<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 172</ref>, והוא חש שנעשה עוול כאשר אשכול הוחלף בתפקיד שר הביטחון במשה דיין. לנוכח הפצרותיו של הנשיא ג'ונסון שישראל תמנע ממלחמה, רבים בממשלה המשיכו לאחוז בעמדות יוניות גם לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=158–159}}</ref>. ב-[[2 ביוני]], במהלך דיון בהשתתפות ה[[ממשלת ישראל השלוש עשרה|ממשלה]] ומספר אלופים כולל הרמטכ"ל, התקבלה החלטה ליציאה למלחמה{{הערה|שם=aib|1=[http://aib.co.il/readmaamar.asp?id=43 מתי נפלה ההחלטה לפתוח במלחמת ששת הימים, ולמה נקבע יום ה-"ע" ל-5 ביוני?]}}. השרים היחידים שהתנגדו ליציאה למלחמה בהצבעה היו חיים משה שפירא מהמפד"ל ו[[זלמן ארן]] ממפא"י<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=167}}</ref>. מאוחר יותר כתב רבין: "לא ששתי לקרב ולמלחמה. ההנחה, כי מפקד בצבא, קל וחומר מפקד הצבא, להוט להוכיח, כי הצבא הוכן למלחמה ולמשוך לעצמו תהילה אישית על ניצחונותיו - לא ייצגה את עמדתי. כל עוד נשקף סיכוי כלשהו, שארצות הברית תצליח למנוע את ההכרח במלחמה, הזדהיתי עם חובתנו להמתין. אך מרגע שהתברר, כי אין למעשה סיכוי כזה - רציתי, כי הממשלה תכריע על יציאה למלחמה מפני שידעתי, כי ככל שנקדים - כך נחסוך בחיי אדם<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 181</ref>."

==== מלחמת ששת הימים ====
{{הפניה לערך מורחב|מלחמת ששת הימים}}

[[קובץ:Chief of staff Yitzhak Rabin speaking at the mount scopus amphitheatre after receiving an honorary doctorate from the Hebrew University at the end of the Six Day War. June 1967. D91-126.jpg|ממוזער|300px|שמאל|יצחק רבין במהלך [[נאום הר הצופים]]]]
ב-[[5 ביוני]] יצא צה"ל, בפיקודו של רבין, ל[[מלחמת ששת הימים]], שבה הכריע את צבאות מצרים, ירדן וסוריה, והגיע להישגו הצבאי הגדול מעולם{{הערה|{{הארץ1||צה"ל שולט ברמה הסורית|19670611|2}}}}. בתחילת המלחמה, בבוקר 5 ביוני, שהה במטה חיל האוויר עד לסיום [[מבצע מוקד]] שקרקע את חילות האוויר של ארצות ערב והעניק לישראל [[עליונות אווירית]] ישר עם תחילתה של המלחמה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 187</ref>. בסיום מבצע מוקד עבר אל "[[מוצב הפיקוד העליון|הבור]]" לעקוב אחרי פלישת שלוש האוגדות לחצי האי [[סיני]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 192</ref>. למחרת נפגש בצפון סיני עם מפקדי האוגדות, ולנוכח הציפייה שברית המועצות תדרוש סיום מיידי למלחמה ב[[מועצת הביטחון של האומות המאוחדות|מועצת הביטחון של האו"ם]], דיין הורה לרבין לקדם השתלטות מהירה על [[שארם א-שייח']], ורבין עצמו הרחיב את הפקודה להשתלטות על כל חצי האי סיני<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=171}}</ref>. לאחר ויכוח בין רבין לדיין העניק דיין היתר להתקדם עד לגדה המזרחית של [[תעלת סואץ]] רק ב-9 ביוני.

במקור לא הייתה כוונה במטכ"ל לפתוח חזית ירדנית במלחמה, אך כניסתה של ירדן למלחמה וההשתלטות על [[ארמון הנציב]] הובילה לפתיחתה של [[המערכה על ירושלים במלחמת ששת הימים|המערכה על ירושלים]] ורבין הורה בצהרי 5 ביוני להניע את [[חטיבה 55|חטיבה הצנחנים 55]] להשתלטות על [[הר הצופים]]. בליל אותו היום השתלטו כוחות צה"ל על לטרון ו[[ג'נין]]. ב-07:00 בבוקר 7 ביוני פגש רבין בדיין ב"בור" ושר הביטחון הורה לו לקדם את ההשתלטות על [[העיר העתיקה]] בהקדם, טרם כניסת [[הפסקת אש]] מטעם האו"ם לתוקפה בליל אותו היום (בחזית הירדנית). לאחר ההשתלטות על מזרח ירושלים נמשך הכיבוש של [[הגדה המערבית]], שהושלם ב-8 ביוני והביא לסיומה של המערכה בחזית הירדנית. אלמלא יהירותו של חוסיין והצטרפותו למלחמה, כך טען רבין, היו הגדה המערבית ומזרח ירושלים נשארות בידיה של ירדן<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=178}}</ref>.

בהמשך ניסה רבין לשכנע את חברי הממשלה לפתוח בחזית נוספת מול סוריה. אשכול, שחשש מהאפשרות של פגיעה סורית במוביל הארצי, תמך ברבין, אך דיין התנגד לפתיחת חזית נוספת שעלולה לסבך את ישראל במתיחות גוברת מול ברית המועצות. ב-8 ביוני הורה רבין לאלוף פיקוד הצפון, אלעזר, להתכונן לקראת אפשרות של פלישה לגולן הסורי ב[[התרעה]] קצרה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 199</ref>. בבוקר יום המחרת התהפכה עמדתו של דיין והוא הורה ישירות לאלעזר לפתוח במתקפה על החזית הסורית, ועשה זאת כשהוא עוקף את רבין ופועל ללא ידיעתו<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=181}}</ref>. ההשתלטות על [[רמת הגולן]] נמשכה יומיים של קרבות עקובים מדם במהלכם הופעל לחץ בין-לאומי כבד על ישראל<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=183}}</ref>. תחילה התרכזה השתלטות על הציר הצפוני של הרמה, ו[[קוניטרה]], לב הנתח הארי של הגולן, נכבשה בידי כוחות צה"ל שעות ספורות לאחר כניסת הפסקת האש הרשמית ב-10 ביוני<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 203</ref>. רבין העניק לאלעזר גיבוי מלא וצה"ל הספיק להשתלט על כל דרום הרמה עד להסדר תיאום קווי הפסקת אש עם ראש משקיפי האו"ם<ref name=":6">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=184–185}}</ref>.

צה"ל [[כיבוש|כבש]] במלחמה את סיני, [[רצועת עזה]], [[יהודה ושומרון]], [[מזרח ירושלים]] ושטחים נרחבים ב[[רמת הגולן]]. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה. המטרה הראשונית של המטכ"ל בפרוץ המלחמה הייתה השגת [[עומק אסטרטגי]] מול מצרים וסוריה, אך התפתחויות המלחמה הובילו להתרחבות הכיבושים בכל החזיתות, כולל הוספת החזית הירדנית<ref name=":6" />. לזכותו של רבין נשקפה הכנת צה"ל לקראת המלחמה, שבסופה היה הצבא במוכנות להתמודד מול איומי השעה בצורה הטובה ביותר מכל מלחמות ישראל<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 206</ref>. עניין המוכנות בולט במיוחד בהתחשב בפער לעומת חוסר המוכנות של כוחות היישוב במלחמת העצמאות ושל זרועות צה"ל במתקפת הפתע של [[מלחמת יום הכיפורים]] ו[[מלחמת חרבות ברזל]]. כרמטכ"ל המשיך רבין, מרגע שמונה לתפקיד, במדיניות קודמיו: שמירת ההרתעה הישראלית ויכולות קצה טכנולוגיות במרוץ החימוש האזורי תוך ניסיון להרחיק את סבב המלחמה הבא ובמקביל להיות מוכנים לקראתו. דוגמה בולטת לכך היא ניסיונו לנטרל את מאמצי הטיית המים של סוריה בפעולה ממוקדת של חיל השריון, שתמנע הסלמה רבתי. במהלך כהונתו חלה התחמשות מסיבית של צה"ל והחלה פנייה בתחום הרכש הצבאי לכיוון ארצות הברית, לאחר תקופה שרוב הרכש היה מצרפת. רבין שם דגש על פיתוח חילות השריון והאוויר. רבין היה מעוניין לשמור על הרתעה תקיפה כלפי המשטר הניצי בסוריה, מתוך הנחה שמלחמה עתידית תתפתח בגזרה הצפונית. בקיץ 1967, שחיקת ההרתעה הישראלית ולחצים פנימיים של משטרי מדינות ערב הוביל את מצרים ואחריה ירדן לקדם את צבאותיהן לעבר מלחמה בישראל. מרגע שהסיק כי מבחינה ביטחונית לא ניתן להימנע ממלחמה, קרא רבין למתקפת מנע, ולאחר דיונים קדחתניים משך מספר שבועות הוחלט בממשלה ליזום מלחמת מנע. ב-5 ביוני נפתחה מלחמת ששת הימים ב[[מבצע מוקד]], כאשר צה"ל במוכנות שיא להפעלה המסיבית שבאה לידי ביטוי במלחמה עצמה.

על תפקודו במלחמה העיד לימים רבין:
:היו לי הרבה שעות קשות ולא מעט חששות לפני המלחמה. אך ברגע שחיל האוויר הישראלי השמיד את המטוסים המצריים, ואחרי שחיל השריון בפיקודו של האלוף ישראל טל הבקיע את מערך רפיח והתקדם בכיוון [[אל עריש]] - רווח לי, וידעתי כי ניצחנו... רגעים גדולים אחרים הזכורים לי... ההצלחות בגדה המערבית - וכמובן, גולת הכותרת: [[ירושלים המאוחדת|איחוד ירושלים]]{{הערה|{{וואלה|אמיר בוחבוט|"ירושלים השלמה משוחררת": פקודת היום של הרמטכ"ל רבין ב-1967|3069955|3 ביוני 2017}}}}{{הערה|{{ynet|ינון רויכמן|יצחק רבין מדבר על המלחמה|3315199|2 בנובמבר 2006}}}}.
לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה [[האוניברסיטה העברית]] לרבין תואר [[דוקטור לשם כבוד]]. בטקס קבלת התואר, שנערך על [[הר הצופים]], נשא רבין את "[[נאום הר הצופים]]", שביטא את [[רוח צה"ל]], וזכה להד רב{{הערה|{{למרחב||על הר הצופים|19670619|19}}}}. במאמר שפרסם במלאת 10 שנים למלחמה הציג רבין את משמעות תוצאותיה:{{הערה|{{מערכות|יצחק רבין|מלחמת ששת הימים: מאפיינים והישגים|4/108824|256, יוני 1977, עמ' 2–6}}}}
{{ציטוט|תוכן=בהיעדר שלום, נתנה מלחמת ששת הימים בידי ישראל את קוי ההגנה הכמעט טובים ביותר שניתן לשרטט על מפת המזרח-התיכון. היא גם נתנה את קלפי המיקוח הטובים ביותר בכל ניסיון להשיג הסדרים מדיניים. מלחמת ששת הימים העניקה למדינת ישראל מעמד בלתי רגיל בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, והיא נתנה גם תחושת הישג וסיפוק לעם בישראל.}}

במחצית השנה האחרונה לכהונתו כרמטכ"ל לאחר המלחמה תמך רבין בשימוש בשטחים שנכבשו בתור קלפי מיקוח פוליטיים, תוך כדי סיפוח ירושלים על חשיבותה הלאומית וה[[סנטימנט]]לית וסיפוח של לכל הפחות חלק מרמת הגולן בעבור עומק אסטרטגי<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=190}}</ref>. מצרים בהנהגתו של נאצר החלה בסדרת תקיפות גבול והתכתשויות מכוונות שסימנו את תחילתה של [[מלחמת ההתשה]]. תקריות אלו הסלימו כאשר באוקטובר [[טיבוע המשחתת אילת|הוטבעה המשחתת אח"י אילת]] ונהרגו 47 חיילים. בתגובה צה"ל ביצע פעולת תגמול יזומה להבערת [[בית זיקוק|בתי הזיקוק]] בעיר [[סואץ (עיר)|סואץ]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=193–194}}</ref>. שר הביטחון דיין הרבה להתערב בהחלטותיו של רבין לגבי עוצמת הפגיעה בפעולות התגמול והסדר הפיקוד עליהן. רבין קיבל סדרת הצעות להצטרף לפוליטיקה, והוצעו לו אף תפקידי שרים זוטרים. הוא שלל זאת וביקש מראש הממשלה אשכול שעם סיום תפקידו כרמטכ"ל יתמנה לשגריר ישראל בארצות הברית. אשכול הופתע אך לנוכח התעקשותו של רבין הוא התרצה{{ביאור|כאשר ביקש רבין לראשונה את המינוי לשגריר בפגישתו עם אשכול, האחרון הגיב בתדהמה ובהלצה: "יצחק, תחזיק בי, אני נופל מהכיסא." מתוך: גולדשטיין, '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], עמ' 195}}.

בסוף דצמבר 1967 פרש רבין מתפקיד הרמטכ"ל ופשט את מדיו, ירש אותו סגנו, חיים בר-לב, לפי מינויו של אשכול ולפי המלצתו של רבין עצמו<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 208</ref>.

==קריירה פוליטית==
===שגריר ישראל בארצות הברית===
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - ISRAEL AMBASSADOR TO U.S.A. YITZHAK RABIN AND HIS WIFE LEAH (1).jpg|ממוזער|250px|יצחק ולאה רבין בעת ששירת כשגריר ישראל בארצות הברית, 1968]]
[[קובץ:Yitzhak Rabin 1973 D84-017.jpg|ממוזער|שגריר ישראל בארצות הברית, יצחק רבין ורעייתו בחברת [[גולדה מאיר]] ו[[הנרי קיסינג'ר]] ב[[וושינגטון די.סי.]], פברואר 1973]]
עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר [[1968]], ל[[שגרירי ישראל|שגריר ישראל]] ב[[ארצות הברית]]{{הערה|{{דבר||"איבנינג סטאנדרד" - רבין ימונה שגריר בוואשינגטון|19670823|15}}}}, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל, ותהליך זה הואץ עקב הטלת [[האמברגו הצרפתי על ישראל]] בעקבות היות ישראל המדינה התוקפנית כביכול שפתחה במלחמת ששת הימים. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול ה[[אמברגו]] על משלוח מטוסי [[F-4 פנטום]] לישראל<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 238</ref>, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל{{הערה|{{הארץ1||ניכסון יתן פאנטומים אם תחדש מצרים את האש בתעלה|19711205|4}}}}. ממשל ג'ונסון התנה את רכש המטוסים בהיתר ישראלי לביקור שנתי של מפקחים אמריקאים בכור בדימונה ובהבטחה שהמטוסים לא יישאו [[ראש נפץ]] גרעיני. רבין העריך כי הממשל האמריקאי לא ילחץ על ישראל בדרישות אלו וממשלת אשכול אימצה את הערכתו, שהתבררה כנכונה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=210}}</ref>.

רבין שיער כי כל עוד ארצות הברית שקועה בבוץ של [[מלחמת וייטנאם]], התערבותה במזרח התיכון ומכאן גם הלחץ שהיא עלולה להפעיל על ישראל יהיו מוגבלים בלבד<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=205}}</ref>. שנה לאחר מינויו לשגריר התחלף הממשל בוושינגטון עם יציאתו של הנשיא ג'ונסון ה[[המפלגה הדמוקרטית|דמוקרטי]] וכניסתו של [[ריצ'רד ניקסון]] מ[[המפלגה הרפובליקנית]], שהיה המועמד המועדף על רבין<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=107–108}}</ref>. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים ובפרט ל[[היועץ לביטחון לאומי|יועץ לביטחון לאומי]], [[הנרי קיסינג'ר]], שהיה לעמוד התווך של מדיניות החוץ האמריקאית בממשל ניקסון.

בעקבות פטירתו של אשכול ב-[[1969]], ירשה אותו [[גולדה מאיר]], שאחזה מעמדות ניציות בהקשר לאחיזת השטחים והמשא ומתן להסדר, בשונה מרבין שנחשב ליוני. על אף חילוקי הדעות ביניהם, היה על רבין לייצג את עמדת הממשלה גם אם לא תמיד צידד בה בעמדתו האישית ומאיר ראתה בו יורש פוטנציאלי להנהגת המפלגה, מנהיג עולה של מפא"י שיכול להשתוות לדיין ופרס, יוצאי [[רשימת פועלי ישראל|רפ"י]]<ref name=":7">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=222}}</ref>. טרם [[הבחירות לכנסת השביעית]] רמזה מאיר לרבין כי תמנה אותו לתפקיד [[שר החינוך והתרבות]] בממשלתה הבאה, אך לאחר הבחירות הוחלט להשאירו בתפקידו כשגריר בוושינגטון{{הערה|שם=גולדשטיין|{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=213}}}}. במהלך כהונתו כשגריר עלתה החשיבות והסמכות של המשרה והוא תיאם עמדות ופעולות ישירות מול ראש הממשלה מאיר ללא תיאום משרד החוץ בראשותו של אבן<ref name=":7" />. כמו כן, רבין היה חבר ב"[[המטבח|מטבחון]]" המורחב של מאיר. רבין הרבה לבקר בישראל ולהשתתף בייעוץ לממשלה בנושאי ביטחון, בעיקר נושאים הנוגעים למלחמת ההתשה. במסגרת המלחמה, תמך רבין בפעולת תגמול להתקפות המצריות שתבוצע בעומק מצרים<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 274</ref>, שבאה בדמות הפצצות אוויריות לעומק שטח מצרים, מינואר ועד אפריל [[1970]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=224–225}}</ref>.

במהלך 1969 פרסם [[מזכיר המדינה האמריקאי|מזכיר המדינה]] [[ויליאם פירס רוג'רס|ויליאם רוג'רס]] תוכנית שלום [[תוכנית רוג'רס|על שמו]] שדרשה חזרה ישראלית לגבולות [[הקו הירוק]] עם משא ומתן על רצועת עזה, שארם א-שייח' והישארות ירושלים מאוחדת בשליטה ישראלית<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 263</ref>. רבין עצמו, אף שנחשב למתון וליוני בעמדותיו, התנגד לתוכנית{{הערה|שם=גולדשטיין}}, וכמוהו גם הייתה עמדת הממשלה. גם [[ממשלת מצרים]] וגם ברית המועצות התנגדו ליוזמה שהוצעה בתוכנית רוג'רס ושללו אותה. לנוכח התנגדות כל הצדדים לתוכנית, היא נפסלה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 270</ref>.

במהלך [[ספטמבר השחור]] רבין תיאם בין ממשל ניקסון וקיסינג'ר לבין ממשלת ישראל. קיסינג'ר העביר לראש הממשלה מאיר, דרך רבין, הודעה כי ארצות הברית תומכת בהתערבות ישראלית לצד [[חוסיין, מלך ירדן]] נגד המורדים הפלסטינים בארצו ונגד ההתערבות הצבאית הסורית בצפון ירדן<ref name=":0">{{צ-ספר|מחבר=[[אברהם בן צבי]]|שם=מטרומן ועד אובמה: עלייתם וראשית שקיעתם של יחסי ארצות הברית–ישראל|מקום הוצאה=[[תל אביב]]|מו"ל=ידיעות ספרים|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=119–120|פרק=6: הנרי קיסינג'ר וגבולותיה של השותפות האסטרטגית, 1969–1977}}</ref>. ישראל החלה להעלות כוננות צבאית לקראת פעולה נגד סוריה בצפון ירדן וייתכן שגם ברמת הגולן, אך ב-22 בספטמבר ביצע [[צבא ירדן]] [[מתקפת נגד]] ששינתה את מפת המצב במאבק והביאה לנסיגת הכוחות הסורים חזרה לקו ה[[גבול בינלאומי|גבול הבינלאומי]], ללא הצורך בהתערבות ישראלית<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 311</ref>. בהמשך הביס משטר המלך את המורדים הפלסטינים בארצו והניס את מנהיגיהם. ההיענות הישראלית לדרישה האמריקאית תרמה ליחסי ארצות הברית וישראל והנשיא ניקסון שיבח את רבין אישית<ref name=":0" />.

לאחר שובו מ[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]] בשנת [[1973]], הצטרף ל[[מפלגת העבודה]], ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ ל[[הכנסת|כנסת]]{{הערה|{{הארץ1||כ־40 חכ"ים חדשים בכנסת השמינית|19730925|3}}}}. רבין היה מקורב לשר האוצר [[פנחס ספיר]] ול[[ראש עיריית תל אביב]] מטעם המפלגה, [[יהושע רבינוביץ]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=247–249}}</ref>. במהלך [[מלחמת יום הכיפורים]] לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו, למרות בקשותיו. רבין לקח על עצמו תפקיד של משקיף ויועץ לא רשמי לרמטכ"ל דוד אלעזר והשתתף במספר פגישות מכריעות של המטכ"ל ב"בור"<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 410</ref>. ביום הרביעי למלחמה נעתר לבקשתו של שר האוצר ספיר לעמוד בראש "[[מלווה חובה|מלווה חירום]]" לגיוס כספים להוצאות המלחמה{{הערה|{{מעריב||הסוחרים מוחים לפני האוצר|19731016|98}}}}. המלחמה התניעה את מנהיגי מפלגת העבודה לקדם את המשא ומתן להסדר שלום, ודרך כך קודמו עמדותיו היוניות של רבין{{ביאור|למעשה, מטרתו המקורית של נשיא מצרים אנואר סאדאת בתחילת המלחמה הוא להכריח את ישראל לשוב למגעים להסדר שנפסקו קודם לכן ב-1972. מטרה זאת הושלמה והובילה בטווח הקצר ל[[הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים]], ובהמשך להסכם הביניים ולהסכם הקבע עד סוף העשור. מתוך: שליים, '''המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית''', [[2009]], עמ' 313}}. ב[[הבחירות לכנסת השמינית|בחירות לכנסת השמינית]], ביום האחרון של שנת 1973, מפלגת העבודה נפלה רק בחמישה מנדטים והחזיקה ב-51 מושבים בכנסת החדשה. לאחר המלחמה רבין ייעץ לראש הממשלה לפטר את שר הביטחון דיין וביקר את מסקנותיה של [[ועדת אגרנט]]<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 415</ref>. רבין לקח חלק במסע הבחירות וזוהה בציבור כאחד מהבודדים במפלגת העבודה שלא נשאו באחריות על מחדל המלחמה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=253}}</ref>.

===ראש הממשלה: קדנציה ראשונה (1974–1977)===
{{הפניה לערך מורחב|ממשלת ישראל השבע עשרה}}[[קובץ:Yitzhak Rabin interviewing.jpg|טקסט=ראש הממשלה יצחק רבין מתראיין לעיתון הגרמני דר שפיגל, 1974. צלם: דן הדני.|ממוזער|249x249 פיקסלים|ראש הממשלה יצחק רבין מתראיין לעיתון הגרמני דר שפיגל, 1974. צלם: דן הדני]]
[[קובץ:Rabin and Peres visit Israeli MissleBoat SQN 1975.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון [[שמעון פרס]] בביקור ב[[שייטת ספינות הטילים]], 1975. בימין התמונה – מפקד השייטת, אל"ם [[אלי רהב]], ובשמאלה – מפקד חיל הים, אלוף [[בנימין תלם]]]]
[[קובץ:President Gerald Ford meeting with Israeli Prime Minister Yitzhak Rabin.jpg|ממוזער|[[ביקורי ראשי ממשלת ישראל בבית הלבן|ראש הממשלה רבין בבית הלבן]], ב[[רשימת ארוחות הערב הממלכתיות בארצות הברית|ארוחת ערב ממלכתית]] עם [[נשיא ארצות הברית]] [[ג'רלד פורד]] [[10 בספטמבר]] [[1974]].]]
[[קובץ:Carter_-_Rabin_07-03-1977.png|שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה רבין עם נשיא ארצות הברית [[ג'ימי קרטר]], מרץ [[1977]]]]
בינואר [[1974]] נבחר רבין ל[[הכנסת השמינית|כנסת השמינית]] והתמנה ל[[שר העבודה]] במרץ של אותה שנה במסגרת [[ממשלת ישראל השש עשרה|הממשלה השש עשרה]]{{הערה|{{מעריב||גולדה לנשיא: אני שמחה להודיעך כי יש בידי להקים ממשלה|19740307|26}}}}. מינויו נערך לאחר התחרות על תפקיד שר הביטחון מול משה דיין, שהחליט להתפטר ובסופו של דבר חזר בו וגולדה השאירה אותו בתפקיד. כעבור שלושה חודשים, עם [[התפטרות]]הּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח [[ועדת אגרנט]] והזעקה הציבורית נגד התנהלותו של הדרג המדיני במהלך מלחמת יום הכיפורים, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול [[שמעון פרס]] – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. ב־[[22 באפריל]] 1974 [[הבחירות לראשות העבודה (1974)|נערכה הצבעה]] חשאית במרכז מפלגת העבודה, בה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[אורלי אזולאי|אורלי אזולאי-כץ]]|שם=האיש שלא ידע לנצח: שמעון פרס במלכודת סיזיפוס|מקום הוצאה=[[תל אביב]]|מו"ל=[[ידיעות אחרונות]]|שנת הוצאה=[[1996]]|עמ=72}}</ref>{{הערה|{{על המשמר||הנשיא יתבקש היום להטיל הרכבת הממשלה על י. רבין|19740423|3}}}}. לרבין ניתנה תמיכתו הפומבית של ספיר ותמיכתה הפרטית של מאיר<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 420</ref>{{ביאור|מכון גנזים חשף לקראת יום השנה להירצחו, את מכתב התודה של רבין ל[[נשיא המדינה]] [[זלמן שזר]] על ברכותיו להתמנותו כמועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה - מכתב מיום 30 אפריל 1974, 8 ימים לאחר ניצחונו בבחירות הפנימיות מול [[שמעון פרס]]. לעיון במכתבו של רבין, אז עדיין [[שר העבודה]], ראו [https://gnazimblog.wordpress.com/2024/11/03/%d7%99%d7%a6%d7%97%d7%a7-%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%a7%d7%93%d7%99%d7%a9-%d7%90%d7%aa-%d7%9b%d7%9c-%d7%9c%d7%91%d7%99-%d7%9c%d7%94%d7%92%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%94/ כאן].}}. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-[[3 ביוני]] 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"[[צבר (כינוי)|צבר]]" הראשון בתפקיד זה{{הערה|{{דבר||ממשלת ג. מאיר סיימה את כהונתה; רבין יציג היום ממשלתו בכנסת|19740603|1}}}}. רבין בן ה-52 היה צעיר ראשי הממשלות עד אז, והראשון שנולד במאה העשרים. כמו כן, היה ראש הממשלה הראשון שהתחנך במלואו במערכת החינוך הישראלית והראשון ששירת בצה"ל{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Robert Slater, Daniella Maor|כותרת=Rabin: 20 Years After|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=-U0YCgAAQBAJ&printsec=frontcover&hl=iw#v=onepage&q&f=false|תאריך=2015|שפה=אנגלית}}}}.

ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, [[ממשלת ישראל השבע עשרה|הממשלה השבע עשרה]], היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – [[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|המערך]], [[מפד"ל]], ו[[ליברלים עצמאיים]] – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות ב[[קואליציה]], בעוד מפלגת [[רצ]] בראשות [[שולמית אלוני]] הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, [[יהושע רבינוביץ]] שר האוצר ו[[יגאל אלון]] [[שר החוץ]] ו[[סגן ראש הממשלה]]{{הערה|{{דבר||חילופי המשמרות במשרדי הממשלה; רבינוביץ: המשק במצב רתיחה|19740605|37}}}}<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 421–422</ref>. בין מקורביו הפוליטיים של רבין מתוך המחנה הפנימי שלו במפלגה היו בר-לב, אהרן יריב, [[יוסף נבו]], [[אברהם עופר]] ו[[מאיר עמית]]. בממשלתו החדשה רבין טען כי נערכו "חילופי משמרות" בצמרת, כיוון שעיקר תפקידי המפתח בממשלה התפנו והוחלפו בממשלתו החדשה. תחילה הקים קואליציה בת 61 מנדטים ביחד עם מפלגת ליברלים עצמאיים ורצ. בהמשך, עם צירופה של המפד"ל לממשלה, פרשה רצ והקואליציה התבססה על 66 מנדטים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=261}}</ref>.

בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו כראש ממשלה משא ומתן עם [[מצרים]] על [[הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975|הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים]]. בנאום ההכתרה שלו חזר רבין על מצע המערך שהוצג לפני הבחירות בדצמבר 1973, לפיו בין המדבר לים יש מקום לשתי מדינות בלבד, מדינה ערבית (ירדן) ומדינה יהודית (ישראל), כלומר שפתרון הסוגיה הפלסטינית הוא במסגרת ירדן, וכי הגבולות בין המדינות ייקבעו על בסיס משא ומתן במרכזו פשרה טריטוריאלית בגדה המערבית על פי תפיסת תוכנית אלון.<ref>עמוס שיפריס, ממשלת רבין הראשונה 1977-1974, פורת 2013, עמ' 107.</ref>

חצי שנה לאחר מינויו לראש הממשלה נפגש רבין בחשאי ב[[מוחמד רזא שאה פהלווי]], ה[[שאה]] של [[איראן]], ב[[טהראן]]. השאה הפציר בו שיקדם את המגעים עם מצרים וירדן בגמישות מתוך אמונה ברצונם הטוב של שליטי המדינות ומטרתם להביא לשלום קבע<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[אלי פודה]]|שם=מפילגש לידועה בציבור: היחסים החשאיים של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון, 2020–1948|מקום הוצאה=[[תל אביב]]|מו"ל=הוצאת [[עם עובד]]|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=327–328}}</ref>. השאה עצמו לקח חלק בקידום המגעים להסכם הביניים, בינואר [[1975]] נפגש עם נשיא מצרים [[אנואר סאדאת|סאדאת]] בטהראן ובאוגוסט נפגש בשנית עם רבין, שבועיים לפני חתימת ההסכם. רבין העדיף לפתוח תחילה ערוצי משא ומתן עם מצרים ועם ירדן, ולהשאיר את שאלת סוריה והגולן להמשך הדרך<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=266}}</ref>. ההסכם הושג לאחר [[מסע דילוגים]] של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות{{הערה|{{דבר||החתימה בז'נווה נערכה בהיעדר נציגי המעצמות|19750905|5}}}}{{הערה|{{דבר||החתימה בז'נווה|19750905|19}}}}. ההסכם כלל נסיגה ישראלית מ[[מעבר הגידי|מעברי הגידי]] ו[[מעבר המיתלה|המיתלה]] והגדלת התחום המפורז ללא תמורה מדינית מצרית. בנוסף על כך, ההסכם המחיש את הפיכתה של ארצות הברית לשחקן הגלובלי היחיד בזירה, על חשבונה של ברית המועצות. ארצות הברית הבטיחה תמורה כלכלית למצרים בתמורה להסכם, אך בשביל להימנע מפגיעה ביחסים עם ישראל, במהלך [[ביקורי נשיאי ארצות הברית בישראל#ביקור ריצ'רד ניקסון|ביקור הנשיא ניקסון בישראל]], הנשיא ומזכירו קיסינג'ר הציעו לרבין חבילת נשק חדשה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 430</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=130–131}}</ref>. לדאבונו של הממשל האמריקאי, התנה רבין את תמיכתו בהסכם בוויתור מצרי מדיני<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 436</ref>, דוגמת סיום רשמי של מצב המלחמה או ריכוך החרם הכלכלי. צוות משפטנים, ובהם שר המשפטים [[חיים יוסף צדוק]] וה[[היועץ המשפטי לממשלה|יועמ"ש]] [[מאיר שמגר]] הגישו לרבין דו"ח לפיו אין אחיזה ל"סיום מצב הלחימה" ב[[משפט בין-לאומי פומבי|משפט הבין-לאומי]]. רבין התעלם מן המלצת הדו"ח כיוון שראה בסיום רשמי של מצב הלוחמה הצהרת כוונות של קהיר וסירב לוותר עליה<ref name=":8">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=271}}</ref>. מעבר להפחתת ההוקעה של ישראל דרך התקשורת המצרית, ממשל סאדאת במצרים לא היה מוכן להתפשר על דבר.

רבין התנגד להסדר קבע, שכן משמעותו הייתה הסדר כולל עם כל מדינות ערב. במקום זה הוא רצה לקדם הסדרי ביניים שיקדמו ציר מגעים דו-צדדי בין ישראל למצרים, נפרד מכל מגע עם שאר העולם הערבי, שיפתח את הצוהר להסדר קבע עם מצרים במשא ומתן ישיר<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 447</ref>. שרטון זה שעליו עלו המגעים להסדר ביניים הובילו למשבר ביחסי ממשלת רבין וממשל [[ג'רלד פורד]] (1974–[[1977]]), שגם בו המשיך קיסינג'ר להיות המתווה העיקרי של מדיניות החוץ האמריקאית. במרץ 1975 עצר קיסינג'ר את שליחותו המדינית<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 461</ref>. הממשל האמריקאי יזם את "[[ההערכה מחדש]]" של היחסים עם ישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל הקפאת רכישת מטוסי [[מקדונל דאגלס F-15 איגל]] ו[[טיל קרקע-קרקע|טילי קרקע-קרקע]] מסוג לאנס, שהובטחו בשיחות בעל פה<ref name=":1">{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=135}}</ref>), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי [[אש"ף]], והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של [[ועידת ז'נבה (1973)|ועידת ז'נבה]] (שלא התכנסה בסופו של דבר)<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 465</ref>. רבין ציין ש"הערכה זו הייתה אחת התקופות הקשות ביותר ב[[יחסי ארצות הברית–ישראל|יחסים בין ארצות הברית וישראל]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=יצחק רבין, [[דב גולדשטיין]]|שם=[[פנקס שירות]]|מקום הוצאה=[[תל אביב]]|מו"ל=[[ספריית מעריב]]|שנת הוצאה=[[1979]]|עמ=260}}</ref>". דעת הקהל האמריקאית התנגדה למדיניות התקיפה ביחס לישראל ו-76 [[הסנאט של ארצות הברית|סנאטורים]] חתמו עצומה לנשיא פורד נגד המדיניות, כאשר בראשם הסנאטור הדמוקרטי הפרו-ישראלי [[הנרי ג'קסון]]<ref name=":1" />.

הסכם הביניים נחתם לבסוף ב־[[4 בספטמבר]] 1975, לאחר נסיגה אמריקאית ממדיניות "ההערכה מחדש", והוא אשרר את מחויבותן של ישראל ומצרים להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב [[שדה נפט|שדות הנפט]] ב[[סיני]], ונוצר [[אזור חיץ]] בפיקוח כוחות ה[[או"ם]]{{הערה|{{מעריב||שוקלים ייבוא נפט מאמריקה הדרומית|19750904|21}}}}. ההסכם גם הותנה בסדרת הבטחות רבות ערך של ארצות הברית לישראל, בנושאי רכש צבאי, סיוע כספי ועוד<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 491</ref>. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה ב[[תעלת סואץ]]. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקאי, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות לאספקת [[נפט]] לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני, בראש ובראשונה הזיקוק מ[[אבו רודס]] שסיפק בין 55% ל-60% מכלל הנפט שצרכה ישראל<ref name=":8" />. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות [[ארגוני ימין בישראל|ימין]], שבהן נשא [[מנחם בגין]] נאומים נגד ההסכם, וכן בהפגנות שמאל בעד ההסכם{{הערה|{{מעריב||בתוך ההמון הסוער|19750904|51}}}}.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ארצות הברית הבטיחה סיוע בן 2.2 מיליארד דולר לישראל לשיקום כלכלתה ועוצמתה הצבאית לאחר המלחמה. במהלך 1974 הגיע רבין להסכם עם הנשיא החדש פורד שכלל תוספת של סיוע ביטחוני בן 750 מיליון דולר שענה על עיקר הדרישות של צה"ל<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=268}}</ref>. רבין, אלון ופרס לקחו חלק בסדרת פגישות חשאיות עם חוסיין מלך ירדן. במהלך הפגישות אמנם לא הגיעו לפריצת דרך, אך החלה ידידות ושותפות בין רבין למלך חוסיין. הקושי בקיום המשא ומתן גבר לאחר [[ועידת רבאט]] של [[הליגה הערבית]] בסוף 1974, שקבעה כי [[אש"ף]] בהנהגתו של [[יאסר ערפאת]] ולא ירדן, הוא הארגון המייצג מבחינה לגיטימית את ה[[פלסטינים]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=272}}</ref>. במקביל, ממשלת רבין המשיכה את תמיכת קודמותיה ב[[כורדיסטן העיראקית]] בהנהגת [[מוסטפא בארזאני]]. במסגרת [[הסכסוך הכורדי-עיראקי (1918–2003)|הסכסוך הכורדי-עיראקי]] ב-1974 הכוחות הכורדים השתמשו בטילי נ"ט [[סאגר]] שהועברו לידיהם מישראל נגד [[צבא עיראק|הצבא העיראקי]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=394}}</ref>. במקביל התחוללה [[מלחמת האזרחים בלבנון]], וישראל חששה מהתפשטות ההשפעה הסורית ומגדילת ההתבססות של אש"ף במדינה. רבין ושר הביטחון פרס יזמו את מדיניות "[[הגדר הטובה]]" שכללה שיתוף פעולה ומתן גיבוי ותמיכה ישראלי למיליציות נוצריות שונות בתוך לבנון שנלחמו במחבלים הפלסטינים בצבא הסורי<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 503</ref>.

במהלך 1975, לאחר הישג הסכם הביניים עם מצרים, צנחה הפופולריות של רבין וממשלתו לנוכח סדרת פרשות שצצו זו אחר זו. בתקופה זו הגבירה תנועת "[[גוש אמונים]]" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט [[זבולון המר]]) החלה לפעול להקמת יישובים ב[[יהודה ושומרון]]. יחסו של רבין להתיישבות זו היה מורכב, מחד - כינה בספרו את גוש אמונים "סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית"{{הערה|{{הארץ|עופר אדרת|רבין ב-1976: המתנחלים - סרטן, ההתנחלויות - מקום מחורבן|1.2738279|24 בספטמבר 2015|מנויים=לא}}}}. מאידך - בעת איזרוח היישוב [[נצר חזני (גוש קטיף)|נצר חזני]] שב[[חבל עזה]], אמר רבין כי "זהו יום גדול למדינה ולהתיישבות, יום המסמל את ביסוס אחיזתנו באזור, שמאז מלחמת ששת הימים נעשה לחלק בלתי נפרד מהמדינה וביטחונה"{{הערה|{{מקור ראשון|[[חגי סגל]]|מבן גוריון ועד רבין, פרס ושרון: הציטוטים ההיסטוריים על היחס לעזה|magazine/dyukan/700729|26 בנובמבר 2023}}}}. לימים חזר על עמדתו זו ואף הזכיר את דבריו אלה כאשר ביקר תשע שנים לאחר מכן ב[[גוש קטיף]] כשר ביטחון בממשלת פרס, באמרו: "כמו לפני תשע שנים, כך גם היום אני מאמין שלאזור הזה יש עתיד התיישבותי, כלכלי, חברתי ותפקיד ביטחוני – והוא חייב להיות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל״<ref>{{צ-מאמר|מחבר=מרים ביליג וחגי הוברמן|שם=מדיניות ממשלות ישראל כלפי ההתיישבות בחבל עזה|כתב עת=אוניברסיטת אריאל בשומרון|עמ=8|קישור=https://www.ariel.ac.il/wp/judea-and-samaria-research-studies/wp-content/uploads/sites/144/2019/12/06_BiligHuberman_JSRS28-2.pdf}}</ref>. ממשלתו אישרה גם את הקמתה של [[אריאל]] במרכז [[השומרון]]. פרשת ההתיישבות ב[[תחנת הרכבת מסעודיה|סבסטיה]] הסתיימה בפשרה שהייתה בבחינת רבין [[ניצחון פירוס]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=282}}</ref>, שכן פגעה במעמדו ובתמיכה הציבורית בממשלתו.

במסגרת המלחמה ב[[טרור]] ערך צה"ל את "[[מבצע יונתן|מבצע אנטבה]]" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים ב[[אוגנדה]], שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב [[העולם המערבי]] להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. רבין לא מיהר לאשר [[מבצע צבאי]] ושקל חלופות אחרות. פרס הטיל על הצבא למצוא תוכנית, והוא, יחד עם שרים נוספים, תמך בפעולת חילוץ באמצעות צה"ל עוד בטרם הוצגה תוכנית החילוץ המעשית. רבין פסל את התוכניות הראשונות שהוצגו בפניו, אולם כאשר הונחה בפניו תוכנית מפורטת של צה"ל לחילוץ החטופים, הוא ערך הצבעה בממשלה שבה רוב מוחץ תמך בתוכנית החילוץ<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 530</ref>. למעשה, אישר רבין את היציאה לדרך ברגע שהתקבל האישור של אל"ם [[אהוד ברק]] (עוזר המבצעים של ראש אמ"ן באותה העת) לגבי נחיתת התדלוק ב[[קניה]], עוד לפני שהממשלה אישרה את התוכנית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=286}}</ref>. בעקבות נפילתו של מפקד המבצע [[יוני נתניהו]] בעת ביצועו, החליט רבין לשנות את שם המבצע מ"אנטבה" ל"יונתן"<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 532</ref>. ההצלחה יוצאת הדופן של המבצע תרמה באופן זמני לשיפור מעמדו של רבין והערכת פועלו בציבור.

ב-30 במרץ [[1976]], בעקבות החלטת הממשלה להפקיע אדמות של אזרחים ערבים ב[[הגליל|גליל]], פרצה שביתה כללית ועמה החלו סדרת הפגנות של [[ערביי ישראל]] נגד ממשלת רבין שנודעו בהמשך בתור [[יום האדמה]]{{הערה|{{דבר||כשליש מערביי ישראל עשויים לשבות היום|19760330|11}}}}. ההפגנות נערכו בעיקר ב[[סח'נין]], ב[[עראבה]] וב[[דיר חנא]]. בהחלטה של ראשי העבודה, רבין, פרס ושר המשטרה [[שלמה הלל]], הוכנסו כוחות [[צבא]] ו[[משטרה]] כדי לדכא את ההפגנות, שעם הזמן הפכו אלימות. שישה מפגינים נורו למוות: ארבעה על ידי כוחות [[צבא הגנה לישראל|צה"ל]] ושניים על ידי ה[[משטרת ישראל|משטרה]]. שלושה מההרוגים היו בסח'נין. מאז מצוין היום בקרב חלק מהאוכלוסייה הערבית בישראל כסמל למאבק במה שחלקם תופסים כמדיניות [[אפליה|מפלה]] של ממשלות ישראל<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1976/06/30/01/article/221/?srpos=3&e=-------he-20--1--img-txIN%7ctxTI-יום+האדמה----1976---------1|הכותב=[[מעריב]]|כותרת="יום האדמה" הדליק אור אדום|אתר=[[הספרייה הלאומית של ישראל]]|תאריך=[[30 ביוני]] [[1976]]}}</ref>.[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - P.M. Yitzhak rabin and deputy p.M. Yigal allon after an emergency landing.jpg|ממוזער|ראש הממשלה רבין ושר החוץ [[יגאל אלון|אלון]] ברצועת חוף בעזה, 19 באפריל [[1977]].]]

ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא [[חתרן בלתי נלאה|חותר תחתיו]]. הסכסוכים עם פרס החלישו את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים ו[[חופש הביטוי]]. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות [[שחיתות פוליטית|שחיתות]] בצמרת המדינה{{ביאור|על כך כתב היוצר והאמן הרב תחומי [[עמוס קינן]], באוקטובר [[1976]] חיבור בשם "רבין לוחם בשחיתות". כך עולה מפרסום החיבור על ידי [[מכון גנזים]] בבלוג שלו. לעיון בחיבור, ראו [https://gnazimblog.wordpress.com/2022/11/06/%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%97%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%97%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%aa/ כאן].}}. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים מקורבים לרבין, כ[[אשר ידלין]], מועמדו של רבין לתפקיד [[נגיד בנק ישראל]], וכאברהם עופר שכיהן כ[[שר הבינוי והשיכון]]{{הערה|{{הארץ1||גם על אישים בכירים לא נחפה|19770216|4}}}}. עופר התאבד בסופו של דבר ללא שהוגש כתב אישום נגדו ב-3 בינואר 1977<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=295}}</ref>. רבין הזדעזע, הוא האמין בחפותו של עופר וטען כי החקירה שלו התארכה עקב חתירה של פרס תחתיו (עופר היה מבין התומכים העיקריים של מחנה רבין בתוך מפלגת העבודה)<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 554</ref>. לנוכח פרשיות השחיתות רבין נותר בעל מוניטין ציבורי של אדם ישר ללא רבב, אך האופוזיציה ניצלה לטובתה את הפרשות וטבעה את הסיסמה "מושחתים, נמאסתם".

שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני מהלכים מרחיקי לכת בתחום המיסים:
* הרפורמה ב[[פקודת מס הכנסה|מס הכנסה]], בעקבות המלצותיה של "[[ועדת בן שחר]]", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.
* הטלתו של [[חוק מס ערך מוסף|מס ערך מוסף]], שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים.

ה[[האינפלציה בישראל|אינפלציה]], שהחלה לעלות כבר בתחילת [[שנות ה-70 של המאה ה-20|שנות ה-70]], גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים בשל העלייה בהוצאה הביטחונית ובשל [[משבר הנפט]], אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. האפשרות לקיצוצים הועלתה לדיון על סדר היום, אך נעצרה לנוכח מאבקים פנימיים בתוך הממשלה והתנגדות לה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=275}}</ref><ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=290}}</ref>. שיעור האינפלציה במהלך כהונת ממשלת רבין נע בין אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973) לאינפלציה שנתית של 31.3% (1976 לעומת 1975){{הערה|1={{XLS}}{{כ}} [http://www1.cbs.gov.il/shnaton58/download/st13_03.xls מדד המחירים לצרכן], באתר [[הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה]]}}.
רמת ה[[אבטלה]] נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%, והממשלה פעלה להכווין את שוק הנדל"ן כדי לעזור למשפחות במצוקת דיור<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 548</ref>. ב-8 בנובמבר 1974 הוחלט לבצע פיחות בשער המטבע ביחס ל[[דולר אמריקאי|דולר האמריקאי]] בסך 43%, מ-4.2 [[לירה ארץ-ישראלית|לירות ארץ-ישראלית]] ל-6 לירות לדולר<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=292}}</ref>.

בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים מ[[שכונת עוני|שכונות עוני]]. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת [[רמת אביב ג']] בתל אביב ו[[רמת שרת]] בירושלים.

ב-[[14 בדצמבר]] 1976 נערכה ב[[הכנסת|כנסת]] הצבעה על [[הצעת אי אמון]] שהגישה [[חזית דתית תורתית|החזית הדתית התורתית]] בשל [[חילול שבת|חילול השבת]] שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי [[F-15]] ראשונים ל[[חיל האוויר הישראלי|חיל האוויר]] שהתקיים סמוך לכניסת השבת{{הערה|{{דבר||ב־55 קולות נגד־48 נפלה הצעת האי אמון בממשלה|19761215|11}}}}. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 539</ref>. רבין, בהתייעצות עם [[שר המשפטים]] [[חיים יוסף צדוק|חיים צדוק]], החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא אפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון)<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=300}}</ref>. הוא הודיע על כך בכנסת ב-[[20 בדצמבר]], ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע ל[[בית הנשיא]] להגיש את התפטרותו{{הערה|{{דבר||ראש־הממשלה הגיש התפטרותו לנשיא|19761221|10}}}}. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-[[17 במאי]] 1977, מה שהבטיח שה[[ממשלת ישראל השבע עשרה|ממשלה]] תהיה עד אחרי הבחירות [[ממשלת מעבר]] שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "[[התרגיל המבריק]]", כינוי שמאוחר יותר נחשב [[אירוניה|אירוני]].

רבין העריך שדרך הקדמת הבחירות ישתפרו סיכויי מפלגתו לנצח, מתוך הנחה כי מנהיגי [[מפלגת שינוי]] לא יספיקו לגדול לכדי כוח אלקטורלי מרכזי שינגוס בקולותיה של העבודה, כמו גם שהאופוזיציה בראשות הליכוד לא תספיק לארגן קמפיין בחירות משמעותי. שתי ההנחות התבדו, ולמעשה הכינו את הקרקע לקראת "[[המהפך]]". "שינוי" ו"התנועה הדמוקרטית" התאחדו למפלגת [[התנועה הדמוקרטית לשינוי|ד"ש – התנועה הדמוקרטית לשינוי]] בהנהגת [[יגאל ידין]], שסחפה חלק נרחב ממצביעי העבודה לטובתה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=302}}</ref>. כמו כן, "התרגיל המבריק" הוביל לקרע בין מפלגת העבודה למפד"ל, והשפיע על הירקמות הברית בין המפד"ל לליכוד, שעלייה התבססה בהמשך [[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלת בגין הראשונה]]. חודשיים לפני הבחירות, במרץ, ביקר רבין בוושינגטון והיה עליו להתמודד מול משבר נוסף: הנשיא הדמוקרטי החדש, [[ג'ימי קרטר]], ניסה לקדם התערבות אמריקאית רחבת היקף במשא ומתן לשלום במזרח התיכון, ותמך נחרצות בהקמתה של מדינה פלסטינית או לכל הפחות ישות אוטונומית הקשורה בבחינה חוקית לממלכת ירדן שתתקיים בגבולות הקו הירוק<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=303–306}}</ref>. רבין דאג מחוסר הניסיון והנאיביות שראה בממשל החדש, וחשש מעימות קרב עם הממשל האמריקאי החדש<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 519</ref>. ממשלת רבין ניסתה להתגבר ללא הצלחה על הפער העדתי החברתי-כלכלי בין [[מזרחים|ספרדים]] ל[[אשכנזים (ישראל)|אשכנזים]], שהפכה לכלי פוליטי בידי יריביו<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=307}}</ref>.

בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד [[המערך השני|המערך]] לראשות הממשלה. התמודדות זו גרמה להידרדרות משמעותית ביחסים האישיים בין השניים, וחידוד ההבדלים האידאולוגיים ביניהם{{הערה|שם=שלישי|{{מעריב||פרס - רבין: קרב שלישי על הבכורה|19801217|142}}}}. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "[[הארץ]]" [[דן מרגלית]] את [[פרשת חשבון הדולרים]] – קיום חשבון בנק בארצות הברית השייך לבני הזוג רבין<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=308}}</ref>, בניגוד לחוק הפיקוח על [[מטבע חוץ|מטבע זר]]{{הערה|{{הארץ1||לאשת ראש הממשלה חשבון בבנק ניישונאל בוואשינגטון|19770315|8}}}}. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין [[קנס]], מעשה שהיה מונע הגשת [[כתב אישום]]. אולם [[היועץ המשפטי לממשלה]] [[אהרן ברק]] קבע כי יש להעביר את העניין לפרקליטות, בשל גובה הסכומים הרב שבחשבון<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 562</ref>{{הערה|{{מעריב||ברק: תיק לאה רבין|19770408|16}}}}. לאחר שהתברר לו שבכוונת רבין להתפטר, הסתפק ברק בהעמדתה לדין של [[לאה רבין]] ובכופר שהוטל על יצחק רבין. רבין החליט להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה והודיע על כך בשידור טלוויזיה [[דרמטי]] ב-[[7 באפריל]] 1977 בשעה 23:40{{הערה|{{דבר||רבין פורש מראשות רשימת המערך ולא יכהן כרה"מ|19770408|4}}}}. הביוגרף של רבין, [[יוסי גולדשטיין]], כתב כי לדעתו עשה זאת רבין משום שהעריך נכונה שסיכוייה של מפלגתו לזכות בבחירות קלושים. ברק טען בדיעבד כי עקב התפטרותו של רבין החליט שלא להגיש תביעה נגדו<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[נעמי לויצקי]]|שם=כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה|מקום הוצאה=[[ירושלים]]|מו"ל=[[כתר הוצאה לאור]]|שנת הוצאה=[[2001]]|עמ=162–165}}</ref>.

ב-[[10 באפריל]] נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה{{הערה|{{הארץ1||מרכז העבודה בחר את פרס כמועמד לראשות הממשלה|19770411|2}}}}. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-[[22 באפריל]], ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס ב[[הבחירות לכנסת התשיעית|בחירות לכנסת]] שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-[[20 ביוני]] 1977, החלפת השלטון הראשונה בין מנהיגי מפלגות יריבות מאז קום המדינה<ref>רבין, '''פנקס שירות''', מעריב, עמ' 569</ref>. בדיעבד התפטרותו של רבין תרמה להמשך דרכו הפוליטית, כיוון שפעם נוספת נוכח הציבור לאמינותו וליושרתו, וההפסד המר, הראשון מאז קום המדינה, של מפלגת העבודה, נרשם בתודעה הקולקטיבית על שמו של פרס<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=313}}</ref>.

===בין תפקידים===
[[קובץ:Kishon Rabin Shemi.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ראש הממשלה יצחק רבין וה[[סאטירה|סאטיריקן]] [[אפרים קישון]] עם [[דניאלה שמי]] בתוכנית מיוחדת "[[בשידור חי עם דן שילון]]" ל[[יום העצמאות]].]]בין השנים [[1977]]–[[1984]] היה רבין [[חבר הכנסת]] ב[[אופוזיציה]]. לתקופה קצרה לאחר פרישתו מראשות הממשלה הוא מיעט להשתתף בפוליטיקה או להתראיין, אך לאחר מכן שב לכותרות ובתוך הכנסת בעיקר הרבה לקחת חלק בו[[ועדת החוץ והביטחון]]. רבין תמך ללא סייג ב[[הסכם השלום בין ישראל למצרים]] וטען כי ההסכם נעשה בעיקרו מתוך צורך והכרח של מנהיגי שתי המדינות, בגין וסאדאת<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=318}}</ref>. משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי [[דב גולדשטיין]] את ה[[אוטוביוגרפיה]] שלו, "[[פנקס שירות]]". בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "[[חתרן בלתי נלאה]]". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות. לכתיבת הספר הייתה גם משמעות פוליטית, כיוון שבאותה העת החל רבין לבנות את בסיס כוחו בתוך המפלגה, "מחנה רבין"<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=321–322}}</ref>.

ב־[[16 בינואר]] [[1980]] קרא יגאל אלון תיגר על מנהיגותו של פרס, במכתב בו הודיע כי הוא יציג את מועמדותו לראשות המפלגה{{הערה|{{מעריב||אלון במכתב לפרס: אציג מועמדותי בוועידת המפלגה שתתכנס ביוני|19800117|58}}}}. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. רבין העריך, על בסיס סקרי דעת קהל שהראו תמיכה רבה עבורו ביחס לפרס, כי סיכוייו לנצח גבוהים. למעשה, הוא לא העריך נכונה את הלך הרוח במנגנון המפלגתי, שזעם על המאבק הפנים-מפלגתי שפתח דרך הספר "פנקס שירות" ובעקבותו תמך בפרס<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=325}}</ref>. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה{{הערה|{{דבר||פרס 70.3%; רבין 28.9|19801219|10}}}} כשרבין נאלץ להסתפק במקום הרביעי ברשימת המערך. מאוחר יותר טען כי היה זה ההפסד הגדול בחייו.

פרס ניסה להביא לאחדות במפלגה, ולקראת [[הבחירות לכנסת העשירית]] ב-[[1981]] שריין את מקומו של רבין כשני לו במפלגה ומינה אותו למועמד מפלגת העבודה לתפקיד שר הביטחון על פני מועמדותו של בר-לב<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=327}}</ref>. במהלך כהונת [[הכנסת העשירית]] שינה רבין את עיקרי התנהלותו והסיק כי פתיחת יריבות פנים-מפלגתית עלולה רק להזיק לסיכוייו לשוב לראשות העבודה ובטווח הרחוק לראשות הממשלה. כאשר ב-[[1983]] שב הנשיא לשעבר [[יצחק נבון]] לפוליטיקה והתכוון להתמודד על ראשות העבודה, צידד רבין בפרס, כדי לשמר את מקומו כמספר שתיים במפלגה, על אף ההערכות בדבר הפופולריות הגואה של נבון. לקראת [[הבחירות לכנסת האחת עשרה]] ב-1984, רוב בוחרי הליכוד היו בני עדות המזרח ושאלת העדתיות השתרשה בתוך הפוליטיקה. בעקבות כך, פרס החליט למנות את נבון למספר שתיים במפלגתו, ורבין נותר שלישי<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.nli.org.il/sites/NLI/Hebrew/collections/treasures/elections/all_elections/Documents/1984-moamadim/כנסת%2011-%20מערך.pdf|כותרת=רשימות המועמדים לכנסת האחת עשרה - המערך|אתר=[[הספרייה הלאומית של ישראל]]}}</ref>. בסופן של הבחירות נוצר תיקו 60:60 בין הגושים והוסכם על הקמת [[ממשלת אחדות לאומית]] ברוטציה על תפקיד ראש הממשלה בין פרס ליו"ר הליכוד, [[יצחק שמיר]], שהחליף את בגין שפרש באוקטובר 1983<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=330}}</ref>.

===כשר הביטחון===
עם הקמת [[ממשלת אחדות לאומית (ישראל)|ממשלת האחדות הלאומית]] ב-1984, לאחר שהוצב במקום השלישי (לאחר פרס ויצחק נבון) ברשימת המערך, נקבע שרבין יכהן כשר הביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984–[[1988]]). מבחינה אסטרטגית ראה רבין בסוריה את האיום העיקרי על ישראל, והעריך כי הגבול הצפוני ימשיך להיות מוקד פעילות ביטחונית לזמן רב. לצד זאת, בעקבות המצב הכלכלי הרעוע והוצאתה של מצרים ממעגל המלחמה, העריך רבין כי יש לקצץ באופן מבוקר את סדרי הכוחות של צה"ל. כניסתו לתפקיד הייתה חלקה, והושפעה בין היתר מהתיאום המוצלח בינו לבין הרמטכ"ל [[משה לוי]]. רבין קיים את הבטחת קודמו, [[משה ארנס]], ל[[דן שומרון]], מינה אותו ל[[סגן ראש המטה הכללי]] וכעבור שנתיים, על אף התנגדותו של לוי עצמו, מינה אותו לרמטכ"ל<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=333}}</ref>.

עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו [[אל-אוואלי (נהר)|האוואלי]], ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. בתחילתו של [[מבצע שלום הגליל]], תמך רבין בממשלת בגין ובשר הביטחון שרון ואף נהג לייעץ לו במהלך [[המצור על ביירות]]. רבין עצמו תמך, עוד בהיותו ראש ממשלה בשנות השבעים, בהקמת "רצועת ביטחון" ב[[דרום לבנון]] לנוכח [[מלחמת האזרחים בלבנון|מלחמת האזרחים במדינה]]{{ביאור|רבין נפגש ב-1976 עם [[כמיל שמעון]], ממנהיגי העדה הנוצרית במלחמה. שמעון ביקש מרבין סיוע צבאי, מזון ודלק. רבין הסכים לבקשה, אך סייג ואמר: "נעזור לכם כדי שתוכלו לסייע לעצמכם". כמו כן, רבין ניסה להגיע, בתיווך אמריקאי, להסדר הבנה עם סוריה שבה ישראל תכבד את האינטרסים של סוריה מצפון לקו [[נהר הליטני]], וסוריה תכבד את האינטרסים הישראלים מדרום לו. מתוך: גולדשטיין, '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], 343; ראו גם: פודה, '''מפילגש לידועה בציבור''', [[2022]], עמ' 242}}. עם זאת התנגד למטרות המדיניות של ממשלת בגין בלבנון, ובעקבות זאת פנה במהלך 1983 נגד המלחמה, ובעניין זה יישר קו עם עמדת פרס. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל ב[[לבנון]], והגבילהּ ל[[רצועת הביטחון|רצועת ביטחון]] צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה (בתמיכת [[דוד לוי]] מ[[הליכוד]]){{הערה|{{חדשות||לוי טירפד את תוכנית הבלימה|19850315|62}}}}.

רבין תכנן לבסס את [[צבא דרום לבנון]] כשומר אזור החיץ ברצועת הביטחון שבין ישראל ללבנון. הוא הגיע להסכם הבנות מתווך עם סוריה וממשלת לבנון לפיו שתי הממשלות לא יפעלו נגד כוחות צה"ל בעת נסיגתם לרצועה. כמו כן תמך בהשארת משקיפים מטעם האו"ם, אנשי [[יוניפי"ל]], בדרום לבנון. לעומת עמדתו, רה"מ פרס וראש אמ"ן אהוד ברק תמכו בנסיגה כוללת של צה"ל ל[[גבול ישראל–לבנון|גבול ישראל–לבנון הבינלאומי]]. בסופו של דבר דעתו של רבין הכריעה כיוון שפרס נמנע מהתעמתות מולו. כאשר הוצגה ההצעה הסופית לגבי אופן הנסיגה לרצועת הביטחון, היא עברה בממשלה ברוב גדול (16:6)<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=344–346}}</ref>. במאי תמך בקיום [[עסקת ג'יבריל]] מול ארגון [[החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית]], במסגרתה שוחררו 1,151 [[אסיר ביטחוני|אסירים ועצירים ביטחוניים]] שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה [[שבויי צה"ל]].

במסגרת הקיצוץ עלתה שאלת [[פרויקט הלביא]], לפיתוח ישראלי של מטוס קרב שמשתווה וייתכן גם עולה בסגולותיו על [[ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון]] האמריקאי. אמנם היה בפיתוח מן ביסוס התוצרת הביטחונית העצמאית של ישראל, אך המטוס עלה הון עתק, כאשר ההערכות הנמוכות ביותר גירדו את השלושה מיליארד דולר, שווה ערך לתקציב השנתי של כל משרד הביטחון באותה העת. רבין העריך כי לנוכח דלות המשאבים והמצב הכלכלי, יש להביא לעצירת הפרויקט על בסיס [[דוקטרינה]] שכוח ההרתעה עולה בחשיבותו על הייצור העצמאי. בעת כניסתו לתפקיד, הוצאו כבר מיליארד דולר על פיתוחו של המטוס, ו[[אבטיפוס]] שלו כבר נוסה. בתוך הממשלה היו לפרויקט מצדדים רבים, בראשם ארנס ובתמיכתו של שמיר. כל אלו הקשו על הליך עצירת הפרויקט. במרץ [[1987]], מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל תרם לחיזוק עמדתו של רבין נגד הפרויקט, כיוון ששומרון התנגד ללביא בנחרצות. רבין לא היה בטוח כי הערכות בדבר כך שהלביא עולה על ה־F-16 בביצועיו מוכחות או מדויקות, ויתרה מכך עלות הלביא הייתה גבוהה ב-35% מעלות ה־F-16. במאי 1987 העלה רבין לדיון בישיבת הממשלה את שאלת הלביא, ובהצבעה צמודה בקרב השרים (11:12) עברה ההחלטה להקפיא את הפרויקט, נגד עמדת ראש הממשלה שמיר ומחנה הליכוד בממשלת האחדות<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=336}}</ref>.

ב-1985 תמך רבין ב[[מבצע רגל עץ]], הפצצת מפקדות של [[אש"ף]] ב[[תוניסיה]] תוך כדי שימוש בחומר מודיעיני שהועבר דרך המרגל [[יונתן פולארד]] בארצות הברית. לאחר המבצע אמר: "אין חסינות לגורם אש"ףיסטי בשום מקום בעולם. ידו הארוכה של צה"ל תדע להשיג ולהעניש. ישראל תקבע את דרך הלחימה ומקום הפגיעה בהתאם לשיקוליה בלבד<ref>{{אתר חיל האוויר||מלחמות ומבצעים: מבצע "רגל-עץ"|4694-33087|1 באוקטובר 1985}}</ref>". רבין דרבן את הקמת [[מפקדת חילות השדה]] ויזם קיצוץ חסר תקדים בגודלו ב[[תקציב משרד הביטחון]], מ-3.2 מיליארד דולר (בשנים 1983–1984) ל-2.55 מיליארד ([[1986]]–1987). עם קיום הרוטציה, בה תמך רבין, והקמת [[ממשלת ישראל העשרים ושתיים]] בראשות שמיר, ראש הממשלה החדש חיזק את תחום השפעתו של רבין דרך הכנסתו למסגרת מועדון ראשי הממשלה, שכונה "הטרויקה". במסגרת זאת, שמיר, רבין ופרס הכריעו את הכף בכל הנושאים העיקריים והדחופים שהגיעו לסדר היום של הממשלה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=350}}</ref>.
[[קובץ:Hanukkah Celebrations in the IDF, 1987 I.jpg|ימין|ממוזער|הדלקת נר [[חנוכה]] עם נגדים במשרד ראש הממשלה בירושלים (1987). יושבים, מימין: [[הרבנות הצבאית|הרב הראשי לצה"ל]], [[גד נבון|הרב גד נבון]], [[אגף כוח האדם|ראש אכ"א]], [[מתן וילנאי]], שר הביטחון רבין, ראש הממשלה, [[יצחק שמיר]], הרמטכ"ל, [[משה לוי]] ו[[חיל משאבי האנוש|קצין שלישות ראשי]], אהרון אופיר.]]
בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם [[האינתיפאדה הראשונה]] שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת [[עוצר]] המוני, [[מעצר]]ים המוניים, הכבדה של [[ממשל צבאי#הממשל הצבאי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים|הממשל הצבאי]] המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=362}}</ref>. טרם פרוץ האינתיפאדה, הורה רבין לכוחות צה"ל שלא ליצור מגע עם מפגינים ומתפרעים בגדה המערבית וברצועת עזה, מהלך שבדיעבד איפשר הרמת ראש של האוכלוסייה המקומית נגד ישראל. רבין תמך באפשרות של [[האופציה הירדנית]], וראה בירדן כשותפה החשובה של ישראל במשא ומתן על גורל השטחים. מתוך כך הוא התנגד לניסיון לקדם משא ומתן עם אש"ף דרך ועידה בינלאומית כפי שהוצע על בסיס [[הסכם לונדון (1987)]] או ב[[יוזמת שולץ|יוזמת שולץ (1988)]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=355}}</ref>. מתוך כך, עמדתו ועמדת מפלגת העבודה בכלל נפגעה כאשר המלך חוסיין הכריז על [[ניתוק הזיקה]] הירדנית לפלסטינים לנוכח פרוץ האינתיפאדה ודריסת הרגל של אש"ף בשטחים.

בתחילת האינתיפאדה נקט ביד קשה כנגד הפורעים והמפגעים, והתבטא בתדריכים כי "צריך לשבור להם את הרגליים והידיים"{{הערה|{{חדשות||ההוראה לשבור גפיים ניתנה בתדריכים של רבין והמח"ט|19891006|53}}}}, אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו, בטענה כי קרא לשימוש באלימות רק במקרה של התנגדות למעצר{{הערה|{{חדשות||רבין: פעלתי לביטול ערעור נאשמי גבעתי|19891011|53}}}}. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=357}}</ref>. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם [[הסכמי אוסלו]] ב-1993, אך נחלשה באופן דרסטי לאחר [[מלחמת המפרץ]] ב-[[1991]]. מתוך הנחה שגויה כי אש"ף עומדים מאחורי ההתקוממות ולמעשה מנהלים אותה, הוחלט בקבינט להוציא לפועל את [[מבצע הצגת תכלית]] – התנקשות ב[[אבו ג'יהאד]], ממנהיגי אש"ף בתוניסיה. בעקבות ההתמשכות של האינתיפאדה קרא רבין במהלך 1988 לשינוי גישה, עם הפחתה משמעותית בשימוש בנשק חם ובמקום זה לפזר מפגינים ומתפרעים בזרנוקי מים וכדורי גומי. מצבת כוחות צה"ל בשטחים שולשה עד שהגיעה ל-4,000 חיילים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=363}}</ref>.

לקראת הבחירות ל[[הכנסת השתים עשרה|כנסת השתים עשרה]], סירב רבין להתמודד מול פרס על ראשות העבודה והעניק לו תמיכה פומבית. בעקבות [[הבחירות לכנסת השתים עשרה]] בשנת [[1988]] בהן הוצב במקום השני ברשימת מפלגת העבודה<ref>{{צ-ספר|מחבר=אזולאי-כץ|שם=האיש שלא ידע לנצח|מו"ל=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=[[1996]]|עמ=142}}</ref>, הוקמה [[ממשלת ישראל העשרים ושלוש|ממשלת האחדות השנייה]] בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=365–366}}</ref>. רבין צמצם את היקף הכוחות בשטחים ועד סיום כהונתו כשר הביטחון האינתיפאדה נמשכה ללא סממני התרופפות. במסגרת [[המערכה ברצועת הביטחון]] בוצעו פשיטות של כוחות צה"ל נגד הטרור של [[חזבאללה]] ו[[אמל]], הגדולה שבהן הייתה במסגרת [[מבצע חוק וסדר]]. באותה העת החל שינוי בעמדת רבין ביחס לאש"ף, והוא ביסס את האפשרות למשא ומתן אפשרי מול הארגון בשלושה תנאים מקדימים: ביטול הסעיף הקורא להשמדת ישראל ב[[האמנה הלאומית הפלסטינית|אמנה הלאומית הפלסטינית]], הכרה בישראל על בסיס עקרונות [[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם|החלטה 242]] ו[[החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם]] והפסקה של כל פעולות הטרור.

בסוף 1988 הכיר אש"ף במדינת ישראל על בסיס החלטות 242 ו-338, ובפגישה של רבין עם הנשיא האמריקאי היוצא [[רונלד רייגן]], אמר לו האחרון כי על ישראל לשנות את עמדתה כלפי הארגון<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=368}}</ref>. לאחר מגעים ולחצים ממושכים מבית ומחוץ, שמיר, בשיתוף פעולה הדוק עם רבין, קידם את "[[תוכנית שמיר]]" (לעיתים קרויה "יוזמת שמיר־רבין") שאושרה בממשלה ולפיה: יחוזקו המגעים עם מדינות העולם הערבי בכלל ו[[יחסי ישראל–מצרים]] הקיימים בפרט, ולמען קידום מגעים להסדר בשטחים יתקיימו בחירות בגדה המערבית וברצועת עזה לבחירת נציגות פלסטינית, שתנהל עם ישראל משא ומתן על ה[[אוטונומיה]]. לפי ההסכם, מדינת ישראל מחויבת לקידום מגעים לשלום אזורי על בסיס תוואי הסכמי קמפ דייוויד הקיימים<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[בני מוריס]]|שם=הקורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי: 2001–1881|מו"ל=[[ספריית אופקים]]|שנת הוצאה=[[2004]]|מתרגם=יעקב שרת|עמ=566}}</ref>. בתוך הליכוד נפלגה התמיכה וההתנגדות לתוכנית בעיקר סביב שאלת המעורבות של ערביי מזרח ירושלים בבחירות, כמו גם האפשרות לקיים בחירות שכאלו בשטחים במהלכה של האינתיפאדה.

ב-[[1990]] הגיעו לשיאם הלחצים של האמריקאים על ישראל להתקדם לעבר ועידה בינלאומית ובמקביל התפרצו רוחות ההתנגדות לשמיר מתוך מפלגתו ב[[ליל המיקרופונים]] בפברואר. בעקבות כך, קידם פרס אולטימטום לשמיר, לקבל את הצעת מזכיר המדינה האמריקאי [[ג'יימס בייקר]] לוועידה בינלאומית או שהעבודה תפרוש מן הממשלה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=369–370}}</ref>. שמיר סירב לקבל את ההצעה וממשלת האחדות נפלה ב[[הצעת אי-אמון|הצבעת אי-אמון]] במרץ. ביוזמת פרס התקיים ניסיון להקים ממשלה בראשות העבודה ובתמיכת המפלגות החרדיות. ברגע האחרון המפלגות החרדיות פנו לתמיכת הליכוד והוקמה ממשלה צרה של הליכוד{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Jackson Diehl|כותרת=ISRAELI LABOR PARTY ENDS RABIN'S TAKEOVER BID|אתר=באתר [[וושינגטון פוסט]]|תאריך=23 ביולי 1990|כתובת=https://www.washingtonpost.com/archive/politics/1990/07/23/israeli-labor-party-ends-rabins-takeover-bid/71c660f3-29b1-4a6a-9cda-cbe637f26358/}}|כיוון=שמאל}}, מפלגות הלוויין שלה והחרדים, בראשות שמיר. העבודה פנתה לספסלי האופוזיציה ורבין העניק למהלך של פרס את הכינוי "[[התרגיל המסריח]]"{{ביאור|רבין התנגד נחרצות לפירוק ממשלת האחדות, וטען שממשלה צרה, בין עם בראשות העבודה או הליכוד, לא תוכל לקדם משא ומתן להסדר שלום. מתוך רצון זה לשמור על הממשלה ועל משרתו כשר הביטחון, הוא תמך בשמיר ובארנס בהדחתו של עזר ויצמן מהקבינט המדיני בדצמבר [[1989]] ותיווך בין המפלגות הגדולות כדי לשמור על ממשלת האחדות. מתוך: גולדשטיין, '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], עמ' 371}}. שמיר מינה את ארנס לשר ביטחון עם מעברו של רבין חזרה אל שורות הכנסת. רבין העריך כי הגורם למפלה היה נעוץ בעובדה ש"העמדתי את שלום-הבית בראש" - בכוונה להימנעות מעימות מול פרס<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=373}}</ref>.

===ראש הממשלה: קדנציה שנייה (1992–1995)===
{{הפניה לערך מורחב|ממשלת ישראל העשרים וחמש}}

[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - PM YITZHAK RABIN PLAYING TENNIS IN KENNEBUNKPORT, MAINE, USA..jpg|שמאל|ממוזער|250px|רבין משחק טניס בעת ביקורו במעונו של נשיא ארצות הברית [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג' בוש (האב)]] ב[[מתחם בוש]] בקניבנקפורט שבמדינת [[מיין]], [[10 באוגוסט]] [[1992]]]]
בשנת [[1992]] הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("[[בחירות מקדימות|פריימריז]]")<ref>{{צ-ספר|מחבר=אזולאי-כץ|שם=האיש שלא ידע לנצח|מו"ל=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=[[1996]]|עמ=171}}</ref>, שינוי שרבין עצמו תמך בו<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=379}}</ref>. בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-[[19 בפברואר]], התמודדו רבין, פרס, [[ישראל קיסר]] ו[[אורה נמיר]]. רבין נבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה בהפרש של שישה אחוזים על פרס{{הערה|{{חדשות||רבין ניצח|19920220|2}}}}<ref name=":9">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=381}}</ref>. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן ה[[סלוגן]] המרכזי היה "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "[[נאצר מחכה לרבין]]". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר [[ישראל במלחמת ששת הימים#החרדה של רבין|התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים]] ונטייתו ל[[אלכוהוליזם|שתיינות]]{{הערה|{{חדשות||פעילי ליכוד שפכו עראק על מכוניתו של רבין|19920519|6}}}}. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות{{הערה|1=Clyde Haberman,{{כ}} [http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9E0CEFDD113EF932A15756C0A964958260&sec=&spon=&pagewanted=all Rabin Invokes Old Victory to Seek a New One in Israeli Election Campaign], באתר עיתון [[הניו יורק טיימס]], 21 במאי 1992}}{{הערה|1=[http://query.nytimes.com/gst/fullpage.html?res=9E0CEEDB1439F937A15756C0A964958260 Likud Tries Hand at Slinging Mud], באתר עיתון הניו יורק טיימס, 24 במאי 1992}}. ההתייחסות האישית לרבין בבחירות נעשתה בין היתר ברוח תמיכת העבודה ב[[חוק יסוד: הממשלה (בחירה ישירה)|"חוק הבחירה הישירה"]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[מזל מועלם]]|שם=צופן נתניהו - ביוגרפיה|מו"ל=[[הוצאת דביר]]|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=101–102 ([[חוק הבחירה הישירה]] עבר על חודו של קול דרך שיתוף פעולה בין רבין לח"כ הצעיר [[בנימין נתניהו]] מ[[הליכוד]], שהצביע בעד על אף המשמעת הסיעתית)}}</ref>, שקבע שהחל מ-1996 יתקיימו בחירות נפרדות לרשימות לכנסת ולמועמדים אישיים לראשות הממשלה. רבין פעל לקדם את אחדות מחנה מפלגת העבודה ולהתייחס ליריבות שלו מול פרס כנחלת העבר<ref name=":9" />. אם לדבר בהכללה, תעמולת הבחירות הייתה מאופקת ולא-יצרית ביחס למערכות בחירות שונות בתולדות המדינה, כגון [[הבחירות לכנסת העשירית]] או [[הבחירות לכנסת העשרים ואחת]] שבלטו בפלגנות ושיסוי פוליטי.

בחצי השנה שלקראת הבחירות ידעה [[ממשלת ישראל העשרים וארבע|ממשלת שמיר]] מספר משברים: סדרת פיגועי טרור, הנודע שבהם הוא [[רצח הלנה ראפ]]; ירי [[קטיושה|קטיושות]] בגבול הצפון בידי [[חזבאללה]]; כלכלה מקרטעת לנוכח גל עלייה המוני, שבשיאה הגיעה למעל 200 אלף מובטלים; משבר הדיור עבור מאות אלפי העולים החדשים; פרשות שחיתות שהתפרסמו בצמרת השלטונית, [[דו"ח מבקר המדינה]] שהתפרסם לקראת הבחירות וחשף שורה ארוכה של אי-סדרים; משבר ב[[יחסי ארצות הברית–ישראל]]; ואי ההתקדמות במגעים להסדר ובמשא ומתן שהתקיים בוושינגטון מאז [[ועידת מדריד (1991)]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=383–384}}</ref>. כל הגורמים הללו השפיעו על פניית פלח רחב מציבור הבוחרים בעד העבודה בהנהגת רבין לקראת הבחירות{{ביאור|כדי לקרב מצביעים עולי ברית המועצות לשעבר למפלגה, הודגשה אישיותו של רבין על חשבון העקרונות הסוציאליסטיים של המפלגה, ושמה הרשמי שונה מ"[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת]]" ל"[[מפלגת העבודה הישראלית]]".}}.

ב[[הבחירות לכנסת השלוש עשרה|בחירות לכנסת השלוש עשרה]] שהתקיימו ב-[[23 ביוני]], זכתה המפלגה ל-44 מנדטים, וביחד עם [[מרצ]], [[חד"ש]] ו[[המפלגה הדמוקרטית הערבית]] השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://web.nli.org.il/sites/nli/hebrew/collections/treasures/elections/all_elections/pages/e1992.aspx|כותרת=בחירות 1992|אתר=[[הספרייה הלאומית של ישראל]]}}</ref>. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות - שנתפסו כניצחון ברור למפלגת העבודה - הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה, כאשר מאבקים פנימיים הובילו לקיפאון ומפלה. במהלך המשא ומתן הקואליציוני התנגד להרכבת ממשלה עם חמשת חברי הכנסת מן המפלגות הערביות וניהל בין לבין דיונים עם [[מפלגת צומת]] בהנהגת [[רפאל איתן]] שזכתה לשמונה מנדטים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=390–391}}</ref>. רבין הקים את [[ממשלת ישראל העשרים וחמש|ממשלתו]] בקואליציה עם מרצ (12 מנדטים) ו[[מפלגת ש"ס|ש"ס]] (6) ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-[[13 ביולי]]. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ולממלא מקומו ואת [[אברהם בייגה שוחט|אברהם שוחט]] לשר האוצר. ל[[מנכ"ל משרד ראש הממשלה|מנכ"ל משרדו]] מינה את [[שמעון שבס]] ול[[ראש לשכת ראש הממשלה|ראש לשכתו]] מינה את [[איתן הבר]].

מיד עם תחילת כהונתו של רבין נפתר [[משבר הערבויות]] בין ישראל לארצות הברית שנסוב סביב הענקת ערבויות בידי וושינגטון לישראל למען שיכון כל [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90|העולים בגל העלייה הרחב ממדינות ברית המועצות לשעבר שנמשך לכל אורך שנות התשעים]]. הממשל האמריקאי של [[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג' הרברט ווקר בוש (האב)]] התנה את מתן הערבויות שדרשה ממשלת שמיר בהפחתת ההתיישבות ביהודה ושומרון וחבל עזה ובאפשור פיקוח על הבנייה הקיימת<ref>{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=199|פרק=9: ג'ורג' בוש האב והדינמיקה של הפעלת לחץ, 1989–1993}}</ref>. עם הזמן החמיר הממשל עם דרישותיו עד אשר דרש משמיר הפסקה מוחלטת של כל הבנייה בשטחים. שמיר לא נענה לדרישה זאת, שסתרה את עקרונותיו האידאולוגיים, והדבר עלה לו בקולם של מאות אלפי העולים החדשים בקלפי.

היעד המרכזי והבלתי מוצהר של הממשל האמריקאי היה להביא למפלת ממשלת הליכוד בראשות שמיר<ref>{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=202–204}}</ref>, כך שעם בחירתו של רבין מיהר הנשיא בוש להקל מהדרישות הקודמות שלו. ב-10 וב-11 באוגוסט 1992 פגש רבין בנשיא בוש, שוחח עמו ועם מזכיר המדינה [[ג'יימס בייקר]] והתחייב לצמצם עד מאוד את היקף הבנייה בשטחים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=393–394}}</ref>. ב-11 באוגוסט נחתם הסכם הערבויות בהלוואה על סך 10 מיליארד דולר בפריסה לחמש שנים. חודשים ספורים לאחר מכן נחל בוש מפלה ב[[הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1992|בחירות לנשיאות]] והוחלף ב[[ביל קלינטון]]. מיד לאחר הבחירות, חשש רבין משינוי עמדה של הממשל החדש ביחס לישראל, במיוחד לנוכח התמיכה הרבה שממשל בוש האב העניק לו, אך חששות אלו פגו לאחר פגישתו הראשונה עם הנשיא קלינטון מאז שנבחר, [[ביקורי ראשי ממשלת ישראל בבית הלבן|שנערכה בבית הלבן]] במרץ 1993.

====משא ומתן מדיני עד חתימת הסכמי אוסלו====
עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם [[סוריה]] ועם ה[[פלסטינים]]{{הערה|{{חדשות||"מסמך מהותי" הגדיר רבינוביץ' את התשובה בכתב של הסורים|19920901|17}}}}. תחילה תלה תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי - מתוך הנחה שהתנגדותו החריפה של [[נשיא סוריה]], [[חאפז אל-אסד]], להסכם השלום של מצרים עם ישראל התרופפה לנוכח בידודה הבינלאומי של סוריה לאחר [[התפרקות ברית המועצות]], מלחמת המפרץ בעיראק וחימום היחסים של סוריה עם ארצות הברית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=397}}</ref>. רבין מינה את פרופ' [[איתמר רבינוביץ']], מומחה לסוריה, כ[[שגריר]] ב[[ארצות הברית]]. בשיחה בדלתיים סגורות עם הנשיא קלינטון, שנועד לתווך בין ישראל לסוריה, רבין העריך ששלום אמיתי עם דמשק הוא בר השגה רק במחיר נסיגה מלאה מרמת הגולן. באשר לשאלתו של הנשיא קלינטון, האם הוא מוכן לוותר על הרמה תמורת שלום קבע כנה והסדרי ביטחון וערבויות לשלום כפי שישראל דורשת, השיב רבין בחיוב<ref>[[מרטין אינדיק]], '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 43</ref>. כשנודע כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ב[[רמת הגולן]], למרות הבטחותיו כי לא יעשה כך במהלך הבחירות, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של אמירתו מלפני הבחירות לפיה "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת-הגולן"{{הערה|{{חדשות||ראש הממשלה סירב להצהיר שלא נחזיר ישובים בגולן|19920907|18}}}}{{הערה|[https://youtu.be/ldgyYenN9eA?t=22s דברי רבין בעצרת ברמת הגולן ביוני 1992]}}. עקב כך, רבין נתן את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים [[משאל עם]]{{הערה|{{חדשות||סבב השיחות בוושינגטון הסתיים ללא כל תוצאות|19930514|33}}}}. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי ה[[ימין רדיקלי בישראל|ימין הקיצוני]] של מתנחלי [[יש"ע]]"{{הערה|{{לא יעלה על הדעת|פרופלורים|245–246}}}}.

נפתחו ערוצי שיחות חשאיים בין ישראל לסוריה במצרים ובאירופה בנוסף למגעים ב[[וושינגטון די. סי.|וושינגטון]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=אזולאי-כץ|שם=האיש שלא ידע לנצח|מו"ל=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=[[1996]]|עמ=209}}</ref>, אך איבה, עוינות וחשדנות הדדית הקשו על התקדמות המגעים<ref name=":10">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=400–401}}</ref>. בסתיו 1992, לנוכח התקדמות במגעים, הודיעה סוריה על נכונותה לשלום מלא עם ישראל, אך המגעים החלו להתעכב ולא הבשילו להסכם עקרונות משותף. בין נושאי המתיחות העיקריים שהעיבו על המגעים היה שאלת תוואי הגבול בהסדר השלום, כאשר סוריה דחפה להשבה של גבול הקו הירוק ובנוסף אליו גם לשליטה בגדה המזרחית של [[הכנרת]] ובמימייה בגדה הזאת. כמו כן, העמדה הסורית התעקשה להסדר שלום רב שלבי והדרגתי שייעשה במקביל להסדרים דומים של ישראל מול ירדן, לבנון והפלסטינים. רבין התנגד לכך בצורה נחרצת, והנחה את רבינוביץ' לפעול בלא פשרות על סמך הצהרתו כי: "לא ניכנס לשום דיון טריטוריאלי עם הסורים, לפני שיאמרו בקול גדול לנו ולעם בסוריה, שהשלום עבורם זו שגרירות, גבולות פתוחים ונורמליזציה<ref name=":10" />." רבין דאג מהדלפות, ומידר רבים, בהם גם שר החוץ פרס, מפרטי המגעים עם סוריה. כתוצאה מניסיונו עם התיווך בימי קיסינג'ר, רבין העדיף משא ומתן ישיר בגובה העיניים בין ישראלים לערבים, אך הכיר בנחיצות של תיווך אמריקאי עמוק במגעים מול דמשק<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 90</ref>.[[קובץ:Bill_Clinton,_Yitzhak_Rabin,_Yasser_Arafat_at_the_White_House_1993-09-13.jpg|ימין|ממוזער|250px|יצחק רבין, [[יאסר ערפאת]] והנשיא [[ביל קלינטון]] בעת חתימת [[הסכם אוסלו א']], [[13 בספטמבר]] [[1993]]]]ב-2 באוגוסט 1993, לנוכח הקרטוע של המגעים במהלך חודשים ארוכים, העניק רבין התחייבות מותנית למזכיר המדינה האמריקאי [[וורן כריסטופר]], ולפיה ישראל תהיה מוכנה לנסיגה מלאה מרמת הגולן (תוואי הגבול לא נדון בהבטחה) בתמורה לעסקת חבילה כוללת עם סוריה שבמסגרתה נורמליזציה והסדרי ביטחון מלאים, כינון יחסים דיפלומטיים ומסחריים, פתיחת הגבולות למעבר אנשים ו[[סחורות]], הבטחת צורכי המים של ישראל והקמת תחנות התרעה בגולן, שיהיו מאוישות בידי כוחות אמריקאים<ref name=":2">{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=213–214|פרק=10: ביל קלינטון והתקווה שנגוזה, 1993–2001}}</ref>. העריץ הסורי, חאפז אל-אסד, שלל את עקרונות תוכנית זאת והסכים לקדם הסדר שלום מינימליסטי וקר בלבד. המשא ומתן עלה על שרטון ומאמצי ממשלת רבין לא הצליחו להביא לפריצת דרך. במהלך 1994, בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', הביע רבין עמדות נוקשות יותר מבעבר במגעים עם סוריה, במטרה להשהות אותם עד להשלמת מתווה השלום עם הפלסטינים. במרץ 1996 הושעו המגעים<ref name=":2" />. המשא ומתן בין ישראל לסוריה קפא, על אף התמיכה האמריקאית והצורך של דמשק להתקרב למערב לאחר התפרקות ברית המועצות<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=404}}</ref>.

בערוץ הפלסטיני, העדיף רבין את הערוץ של שיחות וושינגטון עם אש"ף פנים (שישב בשטחים), תוך חתירה להסכם ביניים, ושלל שיחות עם אש"ף חוץ (שישב בתוניסיה) בראשות [[יאסר ערפאת]], בו הוא ראה מכשול לכל הסדר. אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 88</ref>, לא התקדם המשא ומתן בשיחות וושינגטון, והטרור הפלסטיני נמשך{{הערה|{{חדשות||מכתב הזימון לשיחות השלום|19920812|18}}}}. בדצמבר 1992, החליט רבין, בעקבות [[חטיפת נסים טולדנו ורציחתו]], [[גירוש פעילי החמאס ללבנון|לגרש ללבנון]] 415 מפעילי [[חמאס]] ו[[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני|הג'יהאד האסלאמי]]{{הערה|{{חדשות||רבין הגיב בגירוש 415 ללבנון|19930606|18}}}}. עתירות מהירות הוגשו לבג"ץ וזה הורה על צו ביניים לעצור את האוטובוסים עם המגורשים בדרכם ללבנון. חבר השופטים בבג"ץ התפלג בין תומכי הנשיא [[מאיר שמגר]], שנחשב "ביטחוניסט", לבין תומכי השופט [[אהרן ברק]], שראה את זכויות האדם של המגורשים כמעלה ראשונה בפרשה. רבין חשש שמחנה ברק יהפוך את החלטתו על הגירוש והורה בצעד חסר תקדים לרמטכ"ל אהוד ברק להעיד בפני בג"ץ בעד הגירוש. בסופו של דבר, הגיעו השופטים ברק ושמגר לפשרה, והגירוש אושר בבג"ץ<ref>{{צ-ספר|מחבר=לויצקי|שם=כבודו: אהרן ברק - ביוגרפיה|שנת הוצאה=[[2001]]|עמ=169–188|מו"ל=כתר}}</ref>.

רבין חיפש לקדם במקביל מגעים בציר הסורי ובציר הפלסטיני, וחיפש לראות איזה מהם יהיה גמיש יותר ומבטיח התקדמות. הוא גם ידע, שהתקדמות במסלול אחד תבוא במידה על חשבון המסלול השני, ובכך תלחץ על הצד במסלול השני להתפשר בדרישות כדי להאיץ מגעים. כך, בקידום המגעים עם סוריה, לחץ על נציגי הפלסטינים, בין אם פייסל חוסייני בשטחים או יאסר ערפאת ממושבו בתוניס, להאיץ את המגעים עם ישראל<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 93</ref>. באוגוסט 1993 חל מפנה בעמדותיו של רבין, והוא הסכים למתווה השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו, לאור כישלון השיחות שנערכו בוושינגטון. נוכח משבר במשא ומתן באוסלו, העביר ערפאת איגרת לרבין ובה טען שהוא נואש להגיע להסדר. רבין החליט להעביר התרכזות לציר הפלסטיני<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 94–95</ref>. רבין דאג להכניס לתוך מתווה אוסלו סידורי ביטחון נוספים ולהטות את ההסכמים לכיוון שיותר התאים לגישתו, שהעדיפה הסדרי ביניים על פני הסדר קבע. בנוסף, התקדמות המגעים באוסלו הובילה את רבין להעביר את הדגש במאמצים הדיפלומטיים מסוריה, שם עלו על שרטון, לפלסטינים.

הדעות חלוקות לגבי המניע לתפנית בעמדתו של רבין. מובילי ערוץ השיחות באוסלו טענו שרבין שינה את עמדתו, לאחר שהבין שלא ניתן להגיע להסדר עם אש"ף פנים, אלא רק עם בעל הבית, יאסר ערפאת. אחרים טענו שרבין נאלץ להסכים למסלול של אוסלו, לאחר ששיחות וושינגטון הוכשלו בידי [[משרד החוץ]] של ישראל, בראשות שמעון פרס וסגנו יוסי ביילין, והתמיכה ברבין בתוך מפלגתו הלכה והצטמצמה{{הערה|שם=אדמרז|{{כתב העת ישראלים|אדם רז|חזיתות מתנגשות – האנטומיה 'המוזרה' של הכרעת אוסלו של רבין|2012/אדם-רז|4, סתיו 2012, עמ' 97–131}}}}. בין היתר, פרצו מאבקים פנימיים בתוך הממשלה בין ש"ס למרצ, בתוך מפלגת העבודה, ולנוכח האשמות פליליות וחשיפת פרשיות שחיתות בקרב חברי ש"ס בממשלה. עקב המאבקים הרבים נאלצה [[משרד החינוך|שרת החינוך]], [[שולמית אלוני]] ממרצ, להתפטר מתפקידה, עקב עמדותיה והתבטאויותיה נגד ש"ס ובדבר כפייה דתית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=406}}</ref>.

==== הסכם השלום עם ירדן ====
{{הפניה לערך מורחב|הסכם השלום בין ישראל לירדן}}
[[קובץ:Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_JORDAN'S_KING_HUSSEIN_SIGN_THE_PEACE_TREATY.jpg|שמאל|ממוזער|250x250 פיקסלים|רבין לצד [[חוסיין, מלך ירדן]] והנשיא [[ביל קלינטון]] על מדשאות [[הבית הלבן]], במסגרת החתימה על [[הסכם השלום בין ישראל לירדן]], יולי 1994]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - King Hussein of Jordan lights P.M.Yitzhak Rabin's cigarette at royal residence in Akaba.jpg|250px|ממוזער|שמאל|[[חוסיין, מלך ירדן]] מדליק לרבין [[סיגריה]] במעונו המלכותי ב[[עקבה]], לאחר חתימת [[הסכם השלום בין ישראל לירדן]], [[26 באוקטובר]] [[1994]]]]
עם החתימה בספטמבר [[1993]] על הסכם אוסלו א', החלו המגעים בין ישראל ל[[ירדן]] לתפוס תאוצה. תחילה קידם [[חוסיין, מלך ירדן]] מהלכים בוני אמון למגעים בינו להנהגה הישראלית, כגון פגישה בין יורש העצר הירדני [[הנסיך חסן בן טלאל]] ושר החוץ פרס, שהתקיים בפומבי בארצות הברית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=429}}</ref>. חוסיין רצה להאיץ את התקדמות המשא ומתן עם ישראל על בסיס חשש שההתקדמות בערוץ הפלסטיני עלולה לעלות על חשבון האינטרסים הירדנים במשא ומתן. החל בנובמבר 1993 מידר רבין את פרס מהמגעים עם ירדן, לפי דרישתו של המלך חוסיין<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 140</ref>. את ההחלטה לקדם [[הסכם שלום]] סופי ולא רק הסכם ביניים או מהלכים מדיניים מוגבלים, קבע המלך חוסיין לאחר [[הסכם קהיר (1994)|הסכם קהיר]] ב-[[1994]], שבעקבותיו נפגש בלונדון ב-19 במאי עם רבין, והחל לדון עמו על הסדר קבע. המשא ומתן נמשך כחצי שנה עד להגעה להסכם שלום.
[[קובץ:Flickr_-_Government_Press_Office_(GPO)_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg|שמאל|ממוזער|250px|רבין לוחץ ידיים עם חוסיין מלך ירדן לאחר חתימת הסכם השלום בין המדינות, מעבר הגבול שליד [[אילת]], אוקטובר 1994]]ההסכם התגבש באמצע 1994, לאחר שבמשך עשרות שנים נפגשו מנהיגי ישראל בחשאי עם המלך חוסיין, שלא הסכים לקיים איתם שיחות גלויות. ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס קיימו מספר פגישות עם חוסיין, והבהירו לו כי לאחר שנחתם ההסכם עם אש"ף, עלולה ירדן להישאר "מחוץ למשחק". חוסיין נועץ ב[[נשיא מצרים]] [[חוסני מובארכ]], שעודד אותו להגיע להסכם, וב[[נשיא סוריה]] חאפז אל-אסד, שעודד את חוסיין לקיים שיחות עם ישראל, אך לא לחתום על הסכם. בנובמבר 1993, לאחר פגישה בין פרס לבין המלך חוסיין, בה סוכמו ראשי פרקים למשא ומתן, כמו גם הפרמטרים לשלום בין ישראל וירדן, הדליף פרס בעקיפין על דבר קיומה של הפגישה לתקשורת, בניגוד להסכמות שהיו לו עם המלך<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=117}}</ref>. לבקשת המלך חוסיין, הדיר רבין את פרס מן המשא ומתן עצמו על חוזה השלום הסופי, כיוון שלא שמר על דיסקרטיות<ref>{{צ-ספר|מחבר=שליים|שם=המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית|מו"ל=[[הוצאת דביר]]|שנת הוצאה=[[2009]]|עמ=454}}</ref>, בשונה מרבין עצמו, שהשאיר את המגעים זמן רב גם ללא ידיעתם של חבר יועציו הקרובים וביניהם שמעון שבס ו[[אמנון רובינשטיין]].

במאי אותה שנה, נפגשו רבין וחוסיין פעם נוספת, והסכימו כי השיחות יתקיימו ב[[גבול ירדן–ישראל|גבול בין שתי המדינות]] ולא בוושינגטון, יהיו ישירות, דו-צדדיות וללא כל מעורבות חיצונית, גם לא אמריקאית. המלך חוסיין מיהר לקדם את המגעים, מתוך החשש שבמשא ומתן בין ישראל לאש"ף יושגו הסכמות הנוגעות לירושלים ולגבול בין הגדה המערבית למזרחית, הסכמות שעלולות לפגוע במעמדה של ירדן. רבין הסכים לכל הנקודות וקידם את האינטרס של ירדן בארצות הברית, כדי שהאחרונה תסיים את החרם הכלכלי והצבאי שהטילה על ירדן מאז מלחמת המפרץ<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=118}}</ref>.

בתיאום עם רבין, לחץ הנשיא האמריקאי קלינטון על חוסיין להצטרף למשא ומתן לשלום, ובין השאר הבטיח לו למחוק את חובותיה של ירדן לארצות הברית ומכירה של להק מטוסי [[ג'נרל דיינמיקס F-16 פייטינג פלקון]]<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 132</ref>. בחודשי הקיץ נערכו שיחות בין ישראל לירדן, שהפכו עד מהרה לגלויות, עם פגישת רבין, חוסיין וקלינטון בבית הלבן ופרסום "הצהרת וושינגטון", שסיימה את מצב הלוחמה בין שתי המדינות. המתווך האמריקאי נכנס לעומק הקורה על לכדי רישום טיוטת מסמך ישראלי-ירדני משותף. רבין וחוסיין גם יחד הביעו הסתייגות מהמסמך, בעיקר מהפרוטוקול הצבאי שלו, ופעלו להוריד את האפשרות מן הפרק בלי לפגוע ברצונו הטוב של ממשל קלינטון<ref>{{צ-ספר|מחבר=בן צבי|שם=מטרומן ועד אובמה|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2011]]|עמ=212}}</ref>. ב-[[14 בספטמבר]] 1993 נחתם [[סדר יום]] מוסכם למשא ומתן בין ישראל וירדן{{הערה|{{חדשות||נחתם ההסכם עם ירדן: שלום מלא תוך שנתיים|19930915|2}}}}, וב-[[25 ביולי]] 1994 אירעה "הצהרת וושינגטון", שנערכה במדשאות [[הבית הלבן]], ובה הכריזו שני הצדדים על היותם קרובים להשלים את הסכם הקבע. הוסכם על סיום מצב המלחמה לפני חתימת הסכם השלום (בשונה מהדרישה של הסורים במגעיהם עם ישראל שמצב המלחמה יסתיים רק לאחר חתימת הסכם השלום<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 139</ref>).

נושא מחלוקת מרכזי נסוב על שטח בן 380 קמ"ר ב[[הערבה|ערבה]] על גבול ירדן–ישראל, שהממשל הירדני טען לריבונות עליו<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 131</ref>. בסופו של יום, הוסכם על מסירת 300 קמ"ר מתוך השטח המסוכסך כפשרה. [[נהריים]] הוגדר כאזור חיץ המאפשר שהייה של שתי המדינות. רבין דרש לקדם הסכם שלום ונורמליזציה מוחלטת ביחסים, ולא שלום קר. מטרה זאת אכן הושגה, בין היתר עקב הטלות ההדדית בשאלת המים, במסגרתה התחייבה ישראל להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי ה[[ירמוך]], כך שירדן תקבל 3/4 ממנו.

במהלך המשא ומתן עם ירדן, הוזמנו רבין והמלך חוסיין לנאום בפני מושב משותף של שני בתי [[הקונגרס האמריקאי]] ב[[גבעת הקפיטול]]. בנאומו של רבין התפרסם בעיקר הקטע הבא: {{ציטוטון|הרשו לי לומר דברים אישיים. אני, מספר אישי 30743, רב-אלוף במילואים מצה"ל, רואה את עצמי חייל בצבא השלום היום. אני, ששירתתי את ארצי כחייל 27 שנים, אני אומר לכם, להוד מעלתך מלך ירדן, אני אומר לכם, ידידינו האמריקאים, היום אנו יוצאים לקרב שאין בו מתים ופצועים, שאין בו דם וסבל. זה הקרב היחיד שלנהל אותו מעניק עדנה – הקרב על השלום.}}<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.youtube.com/watch?v=wV9HRIetcCk&t=2219s|הכותב=[[כאן 11|כאן 11– תאגיד השידור הישראלי]]|כותרת=יצחק רבין - חייל בצבא השלום - 1995 {{!}} כאן 11 לשעבר רשות השידור|אתר=[[יוטיוב]]}}</ref>

ב-[[26 באוקטובר]] 1994, חתם רבין על [[הסכם השלום בין ישראל לירדן]] במעבר הגבול החדש מצפון ל[[אילת]], בטקס ששודר בשידור חי ברחבי העולם<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=432}}</ref>. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 144</ref>. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם [[אריאל שרון]], שנמנע){{הערה|1=[http://www.heskem.org.il/sources-view.asp?id=687&meid=43 נאומו של רבין בכנסת בדיון על ההסכם]}}. לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן שבה התרכזות גבוהה יותר במשא ומתן מול סוריה. אסד שמר על מדיניות המיקוח הקודמת שלו. הוא דרש את חלקה המזרחי של הכנרת כקלף מיקוח כדי להשיג את כל רמת הגולן (בפועל, כל הכנרת נכללה בשטחי [[המנדט הבריטי]] על ארץ ישראל, וסוריה כבשה את הגדה המזרחית של הימה לאחר מלחמת העצמאות)<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=439}}</ref>. קשיים נוספים במגעים מול סוריה נגעו להתנגדות בדעת הקהל הישראלית לוויתור על הגולן ושאלת הסדרי הביטחון בגבול שיוסכם.

לנוכח המגעים עם סוריה ושאלת הריבונות על הגולן, איימו [[אביגדור קהלני]] ו[[עמנואל זיסמן]] ממפלגת העבודה, להתנתק מן הממשלה ומן המפלגה ולהקים את [[הדרך השלישית (מפלגה)|מפלגת "הדרך השלישית"]], שכל מטרתה לשמור על הריבונות הישראלית ברמת הגולן. במקביל, נעשה ניסיון כושל לקדם את המגעים עם סוריה דרך שיחות של ראשי הדרג הצבאי בוושינגטון, הרמטכ"ל ברק ו[[חיכמת שיהאבי]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[בן כספית]] ו[[אילן כפיר]]|שם=ברק – חייל מספר 1|מו"ל=[[הוצאת קוראים]]|שנת הוצאה=[[1998]]|עמ=284, 286–287}}</ref>. מגעים אלו לא הבשילו לפריצת דרך אלא רק הובילו לבירור עומקו של הפער בין העמדות{{ביאור|גם לאחר פרישתו של ברק והחלפתו ב[[אמנון ליפקין-שחק]], לא התקדמו המגעים ולא הבשילו לפריצת דרך.}}. כישלון המגעים של ראשי הדרג הצבאי הוביל לקיפאון [[דה פקטו]] במגעים עם סוריה.

====אירועי חוץ וביטחון נוספים====
חודשים ספורים לאחר שהתמנה רבין לראש ממשלה, התרחש [[אסון צאלים ב']]: ב-5 בנובמבר 1992, ב[[בסיס צאלים]] שב[[הנגב|נגב]], בעת שחיילי סיירת מטכ"ל התאמנו על מודל לביצוע [[סיכול ממוקד|התנקשות]] בחיי נשיא [[עיראק]], [[סדאם חוסיין]], קרתה [[תאונת אימונים]], ו[[ירי דו-צדדי]] הביא למותם הטראגי של חמישה חיילי [[סיירת מטכ"ל]].

עקב הקיפאון במגעים להסדר מול סוריה באמצע [[1993]], החל אסד לפעול בניסיון ללחוץ על ישראל להתפשר בעמדותיה דרך לחץ צבאי של ארגונים פרו-סוריים בלבנון על [[רצועת הביטחון]]. ב-[[25 ביולי]] 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ב[[רקטה|רקטות]] על ידי ארגון [[חזבאללה]] ו[[החזית העממית לשחרור פלסטין]], הנתונה להשפעתה של סוריה, הורה רבין לרמטכ"ל ברק לצאת ל[[מבצע דין וחשבון]]. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי [[תותח]]ים, [[טנק]]ים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בהם הרס רב. המבצע הופסק כעבור שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה. לקראת החתימה על הסכם אוסלו א', הייתה עלייה בכמות הפיגועים שהתרחשו בתוך שטחי הקו הירוק<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=410}}</ref>.

ב-[[15 באוקטובר]] 1993 ביקר רבין ב[[אינדונזיה]] ופגש את נשיאה [[סוהארטו]]{{הערה|[http://sejarah.kompasiana.com/2011/03/19/yahudi-pemerintah-ri-dan-tokoh-islam-liberal/ אזכור מתוך הכתבה בין יתר הדברים: "Kunjungan PM Yitzhak Rabin ke kediaman Soeharto, 15 Oktober 1993" תרגום "בקור ראש הממשלה יצחק רבין אל מגורי סוהארטו 15 אוקטובר 1993", PM ראשי תבות של PERDANA MENTERI "פרדאנא מנתרי" שמשמעותן "ראש ממשלה".]}}. ביקור הקצר התקיים בנוכחות מתורגמנית, בזמן [[תפילת יום שישי (אסלאם)|תפילת יום שישי]]. בישראל פורסם שסוהארטו חשש שמא יראה הציבור היוצא מן המסגדים את רבין. תוצאת הביקור הייתה, בתחילה, תיירות ישראלית אל אינדונזיה החל משנת [[1994]]. במקביל, כוננה ישראל [[יחסים דיפלומטיים]] עם [[יחסי ישראל–תוניסיה|תוניסיה]] ו[[יחסי ישראל–מרוקו|מרוקו]] (מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו א' במדשאת הבית הלבן בוושינגטון, נסע רבין למרוקו ונפגש עם [[חסן השני, מלך מרוקו|המלך חסן השני]], צעד שסימל את התמיכה של העולם הערבי בהסכם). באוקטובר 1994, השתתפה ישראל בוועידת הפסגה הכלכלית ב[[קזבלנקה]], אשר עסקה בשיתופי פעולה כלכליים בין ישראל לשכנותיה<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.knesset.gov.il/process/asp/event.asp?ID=41|הכותב=|כותרת=ועידת קזבלנקה|אתר=www.knesset.gov.il|תאריך=|תאריך_וידוא=2020-12-13}}</ref>{{הערה|{{הארץ||התפנית עם מדינות ערב התרחשה ב-1993, לא ב-2020 - מכון מיתווים|0000017f-f8bf-d318-afff-fbffc7cf0000|2 בנובמבר 2020}}}}. מרוקו, בהנהגתו של המלך חסן השני, ניסתה גם היא, ללא הצלחה, לקדם את המגעים בין ישראל לסוריה, ולהביא לפגישה בין רבין לאסד<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=515}}</ref>. בעקבות החתימה על הסכם אוסלו א', ביקר בישראל שר החוץ של [[טורקיה]], חכמת צ'טין, בנובמבר 1993, וחתם על מזכר שיתוף פעולה עם ישראל. בין 1992 ל-1997 נחתמו חמישה הסכמים צבאיים בין צה"ל ל[[צבא טורקיה]], וישראל בהנהגת רבין תרמה לכניסת טורקיה לשורות קבוצת עבודה שעסקה בבקרת נשק וביטחון אזורי<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=348}}</ref>. רבין ניסה גם לקדם מגעים והתקרבות זהירה ב[[יחסי ישראל–ערב הסעודית]], במקביל לתהליך השלום<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=544–547}}</ref>.

בשל מעורבותו של [[מוסטפא דיראני]] בשביית [[רון ארד]], אישר רבין, בהמלצתם של [[ראש אמ"ן]], ה[[אלוף]] [[אורי שגיא]], והרמטכ"ל אהוד ברק, את [[מבצע עוקץ ארסי]]{{הערה|1=אורי שגיא, "'''[[אורות בערפל]]'''". תל אביב, [[ידיעות אחרונות]], [[1998]]. עמודים 13–17.}}, שנערך בליל [[21 במאי]] 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק ה[[בקאע]] ב[[דרום לבנון]]{{הערה|1=[http://web.archive.org/web/20090626014827/http://dover.idf.il/IDF/About/history/90s/1994/052101.htm מוסטפא דיראני, שהיה בעבר מבכירי ארגון "אמל" בלבנון, נחטף והובא לישראל], [[דובר צה"ל]], 21.05.1994.}}. ב-[[14 באוקטובר]] 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף [[נחשון וקסמן]], אישר רבין את פעולת ה[[לוחמה בטרור|השתלטות]] של סיירת מטכ"ל, בפיקוד [[שחר ארגמן]], על הבית בכפר [[ביר נבאלא]] בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של וקסמן והוא נהרג בפעולה. מלבד וקסמן, נהרג קצין היחידה [[ניר פורז]] ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה, התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו{{הערה|{{יוטיוב|CjfqpM1nncU|שם=רבין: מבשר לאומה- הניסיון לחילוץ נחשון וקסמן נכשל|אורך=01:33|ערוץ=נרי אבנרי}}}}. באותו השבוע של הפעולה, בוצע [[הפיגוע בקו 5]] ב[[רחוב דיזנגוף]] בתל אביב, שהיה [[פיגוע התאבדות|פיגוע ההתאבדות]] הגדול ביותר עד לאותה העת. בעקבות הפיגוע, הוטל [[סגר]] על השטחים ובית משפחתו של המחבל [[הריסת בתי מחבלים|נהרס]] בידי צה"ל באישורו של בג"ץ.

ב-27 בדצמבר 1994 נפגש רבין בחשאי עם [[קאבוס בן סעיד אאל סעיד]], [[סולטאן]] [[עומאן]], שהיה בעל קשרים חשאיים עם ישראל זה שנים רבות. בפגישתם, הדגיש קאבוס כי ארצו, כמו גם חלק נרחב מן העולם הערבי, רואים בישראל גורם המסוגל לבלום את ההשפעה המהפכנית של איראן השיעית. לפי רבין, חשיבות המפגש היא שהוא העניק לישראל "רגל על הקרקע" ב[[המפרץ הפרסי|מפרץ הפרסי]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=פודה|שם=מפילגש לידועה בציבור|מו"ל=עם עובד|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=568}}</ref>.

במחצית הראשונה של 1995, ביצע רבין סדרת מינויים פרסונליים. לצד שינוי מינויי שרים בתוך הממשלה, הוא מינה את [[צבי אלדרוטי]] כמנכ"ל משרדו במקום שמעון שבס. במסגרת כהונתו כשר ביטחון, התיר רבין את עיקר הטיפול בביטחון שוטף ובתפקוד של צה"ל בידי סגנו, [[מרדכי גור]], והרמטכ"ל ברק. עוד באותה העת, פרש ברק מתפקידו והוחלף כרמטכ"ל בידי [[אמנון ליפקין-שחק]]. חודשיים לאחר מכן, פרש [[ראש השב"כ]] [[יעקב פרי]], ובמקומו, מינה רבין את [[כרמי גילון]]. ביולי 1995, עקב מחלתו בסרטן סופני, [[התאבדות|התאבד]] [[סגן שר|סגן השר]] גור. רבין היה ידידו של גור והוא התאבל על מותו ואמר על ביצועיו בתפקידו האחרון: "הוא ידע להופיע בשם מערכת-הביטחון לפני כל חלקי העם גם במציאות של מחלוקת בעם<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=436}}</ref>". לאחר תקופת צינון בת שלושה חודשים של אהוד ברק, מינה אותו רבין ביולי ל[[שר הפנים]] בממשלתו<ref>{{צ-ספר|מחבר=כספית וכפיר|שם=ברק – חייל מספר 1|מו"ל=קוראים|שנת הוצאה=[[1998]]|עמ=300–310}}</ref>.

ב-26 באוקטובר 1995, אנשי המוסד מיחידת 'כידון' התנקשו במנהיג [[הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני]], [[פתחי שקאקי]], במקום שהייתו ב[[מלטה]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[יוסי מלמן]]|שם=מרגלים לא מושלמים: המבצעים הגדולים של המוסד והמודיעין הישראלי; פרשות הריגול והתקלות שהדהימו את העולם|מקום הוצאה=[[ישראל]]|מו"ל=הוצאת תכלת|שנת הוצאה=[[2020]]|עמ=359–360}}</ref>.

==== חתימת הסכמי אוסלו====
[[קובץ:Channel2 - Yitzhak Rabin.webm|330px|ממוזער|שמאל|thumbtime=41|{{סרטונים}} יצחק רבין - וידאו]]
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - THE NOBEL PEACE PRIZE LAUREATES FOR 1994 IN OSLO..jpg|ממוזער|250px|יצחק רבין, [[שמעון פרס]] ו[[יאסר ערפאת]], חתני [[פרס נובל לשלום]] לשנת 1994]]בספטמבר 1993 נחתם [[הסכם אוסלו א']] עם ה[[פלסטינים]], ודבר קיומם פורסם לידיעת הציבור תשעה חודשים לאחר החתימה המקורית על "הסכם העקרונות" (במהלך אותם תשעה ימים תואם הממשל האמריקאי בהתקדמות המגעים ובהגעה להסכם, שכן לא היה מעורב כלל במגעים באוסלו){{הערה|{{British Pathe|Arab Israeli peace agreement|100090}}}}. על צעד זה, זכה רבין ב[[פרס נובל לשלום]], יחד עם [[שמעון פרס]] ועם [[יאסר ערפאת]]. לאחר החתימה על ההסכם, תבע רבין את המונח "[[בלי בג"ץ ובלי בצלם]]". בנאום טלוויזיוני ב[[הערוץ הראשון|ערוץ הראשון]] ב-1 במרץ 1994, אמר רבין: "[[המשטרה הפלסטינית]] תילחם בחמאס בלי [[בצלם]], בלי [[בג"ץ]] ובלי אמהות נגד שתיקה". הביטוי נאמר כנימוק לתמיכה בהסכם השלום עם אש"ף ושיקף דעה שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור ביד קשה ובאופן אפקטיבי מכיוון שבניגוד לישראל, היא לא תהיה כפופלה למגבלות משפטיות ומוסריות.{{הערה|{{המקום|דנה דירקטור|מרבין ועד שקד: יותר מ-20 שנה שהנהגת מדינת ישראל נאבקת בבצלם|post/emet-betzalem|18 באוקטובר 2016}}}}{{הערה|1=[https://books.google.co.il/books?id=E9QQHmJ9BjkC&pg=PA145&lpg=PA145 "איש לא יעשה את העבודה המלוכלכת עבורכם"] פרק בספר ''טרור התאבדות'', [[אופיר פלק]] והנרי מורגנשטרן, {{באנגלית}} עמוד 145 והערה 309 (אתר ספרי גוגל)}}

{{ציטוטון|פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו}}, הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 התנגדו, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.

לאורך השנה הראשונה לכהונתו, היה לרבין רוב פרלמנטרי יציב, שבין היתר בא לידי ביטוי ב[[הבחירות לנשיאות ישראל (1993)|בחירת מועמד הקואליציה]], [[עזר ויצמן]], ל[[נשיא מדינת ישראל|נשיא המדינה]], במקומו של [[חיים הרצוג]] הפורש. יציבות קואליציונית זאת הגיעה לסופה עם החתימה על הסכם אוסלו א', שהובילה את ש"ס לפנות נגד פעילות הממשלה. תחילה נמנעה מההצבעה בכנסת על ההסכם ובהמשך החלה להצביע בקול אחד עם האופוזיציה בהצבעות אי-אמון בממשלה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=416}}</ref>. עקב פנייה זאת של ש"ס, היה על ממשלת רבין להסתמך על גוש חוסם של 61 ח"כים, הנשען על המפלגות הערביות. במקביל, ה[[חמאס]] וחלק ממנהיגי [[פת"ח]] סירבו להכיר בהסכם וכמות הפיגועים נגד אזרחים ישראלים עלתה. לאחר משא ומתן ממושך, נחתם במאי 1994 [[הסכם קהיר (1994)|הסכם קהיר]] (הידוע גם בשם "הסכם עזה־יריחו"), אשר במסגרתו החלה נסיגה של כוחות צה"ל מרצועת עזה ומ[[יריחו]], במטרה לאפשר הקמה של ממשל עצמי-"אוטונומי" פלסטיני{{ביאור|בין היתר, ההסכם כלל גם שיכונו ערפאת בעזה, הקמת משטרה פלסטינית על חשבון הנסיגה ההדרגתית של כוחות צה"ל מערי הרצועה ומיריחו ושחרורם של 5,000 אסירים ביטחוניים פלסטינים מבתי כלא בישראל. מתוך: גולדשטיין, '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], עמ' 418}}. בתגובה לטענות נגד ויתור על שטחי ארץ ישראל השלמה, אמר רבין בנאומו בכנסת: "אני גאה שממשלה זו נפרדת מ[[אל-בורייג']], מ[[ג'באליה]], מעזה."

החלו הפגנות רבות של גופי אופוזיציה נגד ההסכמים, כאשר [[מועצת יש"ע]] עמדה בראש עיקר ההפגנות הללו. ב-25 בפברואר 1994, ביצע [[ברוך גולדשטיין]], [[רופא]] [[יהודים|יהודי]] ופעיל תנועת "[[כך]]" מ[[קריית ארבע]], את [[טבח מערת המכפלה]]: [[פיגוע ירי]] המוני במתפללים מוסלמים<ref>{{צ-ספר|מחבר=[[שאול מופז]]|שם=המסע הישראלי שלי|מו"ל=[[ידיעות ספרים]]|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=136–142}}</ref>. בעקבות הטבח, הוקמה [[ועדת שמגר (טבח מערת המכפלה)|ועדת שמגר]] לחקר האירוע, והיא הגיעה למסקנה שגולדשטיין פעל לבדו בביצוע הטבח. רבין גינה והוקיע את מעשה הטבח ועמד לפעול ביד קשה נגד חוגי [[התנחלות|מתנחל]]ים קיצוניים. הוצע לו אף לפרק את המאחז היהודי הלא חוקי ב[[תל רומיידה]], בלב חברון, אך הוא נמנע מן המהלך בלחץ גורמים שונים, בהם הרמטכ"ל ברק, על בסיס הטענה שמהלך כפינוי המאחז יוביל לתסיסה חריפה בקרב המתנחלים יושבי השטחים<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=423}}</ref>. לנוכח המשבר בקואליציה, מגעי הממשלה עם אנשי מפלגת צומת הובילו להצטרפות שני חברי כנסת מטעמה לשורות הקואליציה ([[גונן שגב]] ו[[אלכס גולדפרב]]). הטבח הוביל למשבר במגעים, ערפאת איים לשבור את הכלים בדקה התשעים לפני הסכם קהיר. רבין, בסדרת שיחות עם ערפאת, שכנע אותו להימנע מכך. בניהול המגעים עם הפלסטינים נתן רבין תפקיד מרכזי לאלוף ובהמשך הרמטכ"ל ליפקין-שחק<ref>אינדיק, '''שלום אמריקני''', עם עובד, עמ' 121</ref>.

באוקטובר [[1995]] אושר בכנסת [[הסכם אוסלו ב']]. בנאומו בכנסת, הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של [[מדינה דו-לאומית]], וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות [[ירושלים]], [[סיפוח|יסופח]]ו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה ב[[בקעת הירדן]]{{הערה|1=[http://www.knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_RabinSpeech6.htm הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה]}}. ההסכם היווה הסכם ביניים בן ארבעה שלבים לקראת הסדר הסכם קבע שתוכנן להיחתם שלוש שנים מאוחר יותר. בין היתר, הוא פיצל את השטחים בין [[שטח A]] - בו ל[[הרשות הפלסטינית|רשות הפלסטינית]] שליטה אזרחית וביטחונית, [[שטח B]] - בו לרשות שליטה אזרחית ולישראל שליטה ביטחונית, ו[[שטח C]] - בו ישראל נושאת בשליטה מלאה. בשטחי A ו-B היו עיקר ריכוזי האוכלוסין הפלסטינים, בעוד שבשטח C היו דלילים באוכלוסייה פלסטינית ובהם היו מרכזי ההתנחלויות הישראליות<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=446}}</ref>.

מבקריו מן הימין מתחו ביקורת על דברי רבין בשידור רדיו ב-[[24 ביולי]] 1995: "סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות [[הרשות הפלסטינית]], לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום", ונהגו להזכירם לאחר תחילת ירי רקטות מעזה מספר שנים מאוחר יותר. מאידך, [[משה יעלון]], שהיה ראש [[אמ"ן]] בעת כהונתו כראש הממשלה, טענו כי "הוא [רבין] היה מאוד מפוכח, לא היו לו אשליות... היה ברור שהיו לו ספקות גדולים ורבים לגבי התהליך שהחל באוסלו. גם פה, לצערי, בשכתוב של ההיסטוריה לאחור, שמו אותו במקום רחוק מאוד מעמדותיו. אני כל הזמן מצטט מנאומו כשהוא מביא את אוסלו ב' חודש לפני הירצחו, ב-5 באוקטובר, לאישור כנסת. הוא מדבר על זה שהישות הפלסטינית תהיה פחות ממדינה, שלא חוזרים לקווי 67 כי הם אינם בני הגנה, שירושלים מאוחדת לנצח, שבקעת הירדן בריבונות ישראלית בפירוש הרחב ביותר, ושהגושים יהיו בשליטתנו. הוא היה מפוכח מאוד"{{הערה|1=[[רזי ברקאי]], [http://player.glz.co.il/Player.aspx?FixedPoster=true&FixedPosterName=GLZAOD.jpg&ClipID=151021-09&Type=aod&Width=300&Height=200 גלי צה"ל, מה בוער], ריאיון עם משה יעלון, 27:45}}. הנהגת הליכוד, בראשות [[בנימין נתניהו]], ריכזה את הביקורת שלה בהתנהלות הביטחונית, על בסיס הסיכון הביטחוני והאסטרטגי לישראל בוויתור על הגדה המערבית, כל זאת לצד גל פיגועי טרור. פיגועי התאבדות הפכו ליותר ויותר שכיחים, כאשר עיקרם נעשו בידי טרוריסטים מטעם חמאס שנאבקו במקביל גם באש"ף.

הפגנות אשר נסובו סביב שאלת רמת הגולן הגיעו לשיאן ביוני 1995, עם הידיעות בתקשורת על התקדמות המגעים עם סוריה. לאחר רגיעה מסוימת בהפגנות, הן התעוררו מחדש, עם החתימה על הסכם אוסלו ב'. הפגנות נגד הסכמי אוסלו, שעיקרן כוונו ישירות נגד רבין עצמו והסיתו לאלימות נגדו, הגיעו לשיאן במהלך "אוקטובר השחור" ב-1995. הסכם אוסלו ב' עצמו עבר בהצבעה דחוקה בכנסת (61:59), כאשר קולו של אלכס גולדפרב, שערק מצומת לקואליציה, התנדנד, ויום לפני ההצבעה הכריז כי יתמוך בהסכם. עם החתימה על הסכמי אוסלו ב', הפכה מועצת יש"ע למארגנת ההפגנות העיקרית, בהחליפה ארגונים שהתנגדו למסירת רמת הגולן שהיו בלב ההפגנות חצי שנה קודם לכן<ref name=":11">{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=452–453}}</ref>. שתי התנועות הקיצוניות ביותר שפעלו בהפגנות נגד הממשלה היו "[[זו ארצנו]]" בהנהגת [[משה פייגלין]] ו"כך" בהנהגת [[בנימין זאב כהנא]]. על פעילותן הקיצונית וההסתה שלהן למרי אזרחי נגד הממשלה, הוקיעו אותן גם ראשי הליכוד, המפד"ל ויש"ע. רבין הרבה לתקוף בתגובה את מנהיג הליכוד, נתניהו, וטען כי הליכוד הפך ל"סייען של החמאס". רבין האשים את הליכוד גם בצביעות ובהענקת לגיטימציה לחמומי מוח המנסים לתקוף אותו אישית ואת חברי ממשלתו. נשיא המדינה ויצמן עצמו טען כי המהלכים להביא לשלום נעשים בחיפזון בידי ממשלת רבין, והתפרסמה אמרתו: "אם חבר כנסת אחד לא היה מקבל [[מיצובישי]], ההסכם הזה (אוסלו ב') לא היה עובר{{ביאור|ויצמן התכוון לחבר הכנסת גולדפרב, כיוון שלכל חברי הממשלה ניתנה מכונית מיצובישי. מתוך: גולדשטיין, '''רבין: ביוגרפיה''', [[2006]], עמ' 456.}}."

חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. הפגנות סוערות רבות נערכו בכל רחבי הארץ. מפגינים קראו במקהלה "רבין בוגד" ו"רבין רוצח" וכרזות המציגות את רבין עטוי [[כאפייה]] ומחבק את [[יאסר ערפאת|ערפאת]] נתלו ברחבי הארץ והונפו בהפגנות הימין{{הערה|1=[http://noal.org.il/gallery/show/103582 ההסתה שקדמה לרצח], אתר [[הנוער העובד והלומד]]}}. בוצעו מספר ניסיונות לפגוע פיזית ברמטכ"ל ליפקין-שחק, [[המשרד לביטחון הפנים|שר המשטרה]] [[משה שחל]], [[משרד החינוך|שרת החינוך]] [[שולמית אלוני|אלוני]] ורבין עצמו, אשר הותקף בידי רבה של [[האוניברסיטה העברית בירושלים|האוניברסיטה העברית]] ב-10 בספטמבר, שניסה להתנפל עליו<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=448}}</ref>. בתוך ועד רבני יש"ע נמנעו מלקבוע כי "דמו של רבין מותר", אף כי הנושא עלה לדיון, אך פרסמו פסק דין הלכתי כי אסור לפנות יישובים יהודים בשטחים, ודרך כך קראו לאי-ציות לפקודה חוקית<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=451}}</ref>. ב-[[2 באוקטובר]] 1995 נערך טקס "[[פולסא דנורא]]" מול ביתו של רבין בירושלים. בין עורכי הטקס היו הרב יוסי דיין ו[[אביגדור אסקין]]<ref>{{ynet||אין חרטה בימין הקיצוני: "הפולסא דנורא עבדה"|3971958|20 באוקטובר 2010}}</ref>.

בעקבות ההתקדמות בתהליך אוסלו וחתימת הסכם ביניים נוסף, שהעניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות הגדולות ובעוד כ-450 כפרים בגדה וברצועה, שוסעה המדינה במחלוקת פנימית עזה. בליל הדיון על הסכמי אוסלו ב' התקיימה [[כיכר ציון#הפגנת הימין נגד יצחק רבין והסכם אוסלו ב'|הפגנת רבבות בכיכר ציון]] בירושלים, שם נאמו ראשי מפלגות הימין. במהלך ההפגנה נשמעו קריאות "בדם ואש את רבין נגרש" ו"מוות לרבין" וכן נשרפו תמונותיו של רבין{{הערה|1=[http://www.youtube.com/watch?v=9MTx8O_1hzU&feature=related סרטון המתעד את ההסתה לפני רצח יצחק רבין - YouTube]{{כותרת קישור נוצרה על ידי בוט}}}}. אנשי ימין טענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם{{הערה|{{ynet|יואל בן נון (מאמר דעה)|בונפרטה בז'נבה|2791855|14 באוקטובר 2003}}}}{{הערה|1=[[דניאל בן סימון]], '''ארץ אחרת: ניצחון השוליים: איך קרס השמאל ועלה הימין?''', הוצאת א' ניר, [[1997]], עמ' 71}}. לאחר ההפגנה, פרצו רבבות מפגינים את שרשרת השוטרים, צעדו לעבר הכנסת ותקפו את מכוניותיהם של רבין והשר [[בנימין בן אליעזר]] (שלא היו בתוכן)<ref name=":11" />. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות נגדו היו בהתבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"{{הערה|פרופ' אריה זריצקי (מאמר דעה), [http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/902 דעה: האמת של זיק], באתר [[בשבע]], 28 באוגוסט 2002}} ו"פחדני השלום". באותה תקופה, התקרב רבין ליריבו הוותיק, שר החוץ שמעון פרס, קרבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר. לפי [[דניס רוס]], שהיה שליח ממשל [[ביל קלינטון|קלינטון]] באזור, רבין צפה קונפליקט אלים עם ציבור המתנחלים סביב הסכמי אוסלו. <ref>{{צ-ספר|מחבר=דניס רוס|שם=חזק ואמץ|מקום הוצאה=PublicAffairs|מו"ל=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=2020|עמ=213}}</ref>

גם לאחר החתימה על הסכמי אוסלו הבעירה בשטח לא פסקה<ref>{{צ-ספר|מחבר=מופז|שם=המסע הישראלי שלי|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=132}}</ref>. הג'יהאד האסלאמי והחמאס רק הגבירו את פעילות הטרור והתנגדו לפשרה של אש"ף עם ישראל. לימים, סיפר אלוף פיקוד הדרום [[שאול מופז]] כי בצל הפיגועים הרבים, רבין אמר לו כי הוא תומך בהתנתקות [[גוש קטיף]] מרצועת עזה, והוסיף  ש"למהלך כזה צריך כוח פוליטי"<ref>{{צ-ספר|מחבר=מופז|שם=המסע הישראלי שלי|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=152}}</ref>. לפי [[מיכאל בר-זוהר]], זמן קצר לפני הרצח הגיעו לידי רבין הוכחות חד משמעיות לכך שערפאת שותף לפיגועים, ולא ניתן יהיה לממש את הסכמי אוסלו ולהביא לשלום אמת כאשר הוא השותף מן הצד הפלסטיני<ref>{{צ-ספר|מחבר=מועלם|שם=צופן נתניהו|שנת הוצאה=[[2022]]|עמ=115}}</ref>. בנאומו המדיני האחרון בכנסת, ב-5 באוקטובר 1995, קרא רבין לכנסת לאשר את [[הסכם אוסלו ב']]  והבהיר כי הרשות הפלסטינית לא תהיה מדינה, וכי על ישראל להרחיב את מפעל ההתנחלויות.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_RabinSpeech6.htm|כותרת=הודעת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין במליאת הכנסת, על אישור הסכם ישראלי-פלשתיני בדבר הגדה המערבית ורצועת-עזה|אתר=הכנסת|תאריך=5-10-1995}}</ref>

====מדיניות פנים====
רבין הנהיג ב[[ממשלת ישראל העשרים וחמש|ממשלתו]] מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. [[תקציב המדינה (ישראל)|תקציב]] החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד ובין היתר הועלה שכר המורים{{הערה|1=[[אריה ברנע]], [http://ofakim.org.il/zope/home/he/issue12/1098437484?skin=print החינוך של היום מקבל ציון נכשל, והחינוך של מחר – בידנו. אפשר וצריך לשנות את המצב], באתר אופקים חדשים}}. הממשלה בראשותו השקיעה בפיתוח ה[[תחבורה בישראל]]{{הערה|{{nrg|ליאור ברון|יושבים על הברזלים|245/740|8 בפברואר 2002|archive}}}}. הוחלט לסלול את [[כביש 6]] ולהקים את [[נתב"ג 2000]]. רבין הביא להגדלה של ה[[תקציב]]ים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר ה[[ערביי ישראל|ערבי]] וה[[דרוזים בישראל|דרוזי]]{{הערה|{{ynet|מיטל צור|מורה בשביתה: רק רבין התייחס לחינוך ברצינות|3463729|25 באוקטובר 2007}}}}. הושוו [[קצבת ילדים (ישראל)|קצבאות ילדים]] ותקציבי פיתוח במגזר הערבי ונחקק [[חוק קליטת חיילים משוחררים]] לקליטתם בשוק העבודה. ה[[צמיחה כלכלית|צמיחה הכלכלית]] המהירה אפשרה את קליטת תוספת כוח האדם הגדולה, שהגיעה במסגרת [[העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90]]. שיעור ה[[אבטלה]] ירדה מ-11.5% ל-6.5% בשנת 1995. צמיחת התוצר העסקי עלתה מ-3.6% בשנת [[1993]] ל-8.6% ב-[[1996]]{{הערה|שם=היבט כלכלי|{{וואלה|הדר חורש|"מההיבט הכלכלי ההסכמים הצליחו"|2899827|22 באוקטובר 2015}}}}.

ב-[[1994]] התחולל מהפך ב[[ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל|הסתדרות]], כש[[חיים רמון]] הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות", התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה, וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות, שהפכה ל[[הסתדרות העובדים הכללית החדשה]]. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת [[חוק ביטוח בריאות ממלכתי]] ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר. עוד ב-1994 גדלו ההשקעות במשק ב-17% והתוצר ב-7%. הישג כלכלי זה הושפע מהערבויות האמריקאיות, מדיניות הפחתת הוצאות הממשלה, השקעה נרחבת של תקציבים בתשתיות והסכמי אוסלו, שהובילו לפתיחתם של שווקים חדשים בפני ישראל. ב-1995 הוטל [[מס רווח הון|מס]] מיוחד על ה[[הבורסה לניירות ערך בתל אביב|בורסה]], והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא [[הפרטה בישראל|הפרטת]] [[חברה ממשלתית|חברות ממשלתיות]]. הפגיעה בשוק המניות בעקבות הטלת המס, כמו גם שביתות עובדים מרובות, הובילו לאי שביעות רצון כללית בקרב הציבור מן המדיניות הכלכלית של הממשלה<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=425}}</ref>.

בשנים 1993–1994 שגשג ענף ה[[תיירות]] בארץ, וכן [[האינפלציה בישראל]] ירדה משנת [[1992]] ואילך. החל מתחילת 1995, ניסה רבין לפעול להעביר תקציבים שנועדו במקור לפיתוח התנחלויות והשטחים לצרכים חברתיים-כלכליים, בראש ובראשונה קידום רווחה והפחתת האבטלה. ב-1994 בלבד הוקמו 120,000 משרות עבודה חדשות. בסך הכל, בשלוש שנות ממשלת רבין השנייה, צמח המשק ב-20% וה[[תמ"ג לנפש]] עלה ל-17 אלף דולר. במהלך תקופת כהונתו של רבין בראשות הממשלה, המשיך גל העלייה ההמוני מברית המועצות, שהחל תחת שמיר, והודות למתן הערבויות האמריקאיות נפתר משבר הדיור עבור מאות אלפי עולים. המדיניות ספגה ביקורת מקרב האופוזיציה, בעיקר בשל העלאת ה[[גירעון תקציבי|גירעון התקציבי]] ועליית השכר ב[[המגזר הציבורי|מגזר הציבורי]], שחייבו קיצוץ בתקציב ב-1997 (שנעשה בידי [[ממשלת נתניהו הראשונה]]). עוד הממשלה אפשרה להכפיל את תקציב [[מדען ראשי (ממשלת ישראל)|המדען הראשי]], להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את [[חוק קליטת חיילים משוחררים]] ולחולל מהפכה בתקצוב ה[[רשות מקומית|רשויות המקומיות]]<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.nevo.co.il/Law_word/law14/LAW-1461.pdf|כותרת=רשומות ספר החוקים (1461): חוק קליטת חיילים משוחררים, התשנ"ד-1994|תאריך=[[28 באפריל]] [[1994]]}}</ref>. בין החברות הציבוריות שהופרטו בתקופת ממשלת רבין השנייה הן: [[מספנות ישראל]], [[בנק מזרחי טפחות]], [[כימיקלים לישראל]] ועוד<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.makorrishon.co.il/opinion/182455/|הכותב=ריקי ממן|כותרת=מורשת רבין, העובדות: הפרק הכלכלי־חברתי|אתר=[[מקור ראשון]]|תאריך=[[10 בנובמבר]] [[2019]]}}</ref>.

לקראת השנה האחרונה לכהונת ממשלת רבין, מדיניותה הכלכלית זכתה לשבחים רבים בקרב הציבור{{הערה|{{וואלה|אלי אשכנזי|יותר מסוציאליסט או קפיטליסט, רבין היה האיש הנכון בזמן הנכון|3395554|31 באוקטובר 2020}}}}. כ-70% מהציבור תמכו בשר האוצר [[אברהם בייגה שוחט|שוחט]]. רבין קידם את הבטחת הבחירות שלו "לשנות את סדר העדיפויות הלאומי". בעיני רבים בשמאל, כוונתו הייתה מניעת תקציבים להתנחלויות. בעיני אנשים בימין, כוונתו הייתה [[כלכלת שוק|פתיחת השוק לתחרות מוגברת]]. בתקופת רבין, גרמו שיחות השלום לפריחה כלכלית ולהגעה של משקיעים רבים לישראל. [[יפן]] השקיעה בישראל לראשונה, וישראל החלה לראשונה לייבא סחורות מ[[הרפובליקה העממית של סין|סין]]{{הערה|{{TheMarker|אבי בן בסט|20 שנה לרצח רבין: מהי המורשת הכלכלית שהשאיר - ומה עשה איתה נתניהו|0000017f-f56b-d887-a7ff-fdefb7d30000|26 באוקטובר 2015}}}}, [[מקדונלד'ס]] נכנסה לשוק וגם אנשי עסקים ערבים ביקשו לנצל את שיחות השלום כדי לבצע עסקים עם מדינת ישראל. לראשונה, רמת השקעות החוץ במדינה עברה את מיליארד השקלים.

==רצח רבין==
{{חלונית
| מקור = מתוך נאומו האחרון בעצרת בה נרצח, 4 בנובמבר 1995
| תוכן = "אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
}}
{{ערך מורחב|ערכים=[[רצח יצחק רבין]] ו[[הלוויית יצחק רבין|הלוייתו]]}}
[[קובץ:Assassination of Prime Minister Yitzhak Rabin, 1995 XII Dan Hadani Archive.jpg|ממוזער|טקסט=תומכי רבין מתאבלים על הרצח, 1995, אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית|אנשים מתאבלים על הרצח, [[1995]], [[אוסף דן הדני]], [[הספרייה הלאומית]]]]
[[קובץ:The Song For Peace.png|ממוזער|הדף המוכתם בדם עם מילות [[שיר לשלום]] שיצחק רבין קרא דקות טרם הירצחו.]]
לנוכח ההפגנות הרבות של ארגוני ימין מהאופוזיציה המתנגדים להסכם השלום ולמשא ומתן שקיימה ממשלת רבין, הוחלט לקיים [[עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל|עצרת תמיכה בממשלה ובשלום]] ב[[כיכר מלכי ישראל]] בתל אביב. העצרת נערכה ב-[[4 בנובמבר]] 1995, אור ל[[י"ב בחשוון]] [[ה'תשנ"ו]], בנוכחותם של מאות אלפי אנשים. בסופה, הצטרף רבין לפרס ול[[זמר]]ת [[מירי אלוני]] בשירת "[[שיר לשלום]]" עם כל קהל הנוכחים.

בתום עצרת התמיכה בהסכמי השלום, בעת שצעד מהמדרגות היורדות מן הכיכר אל עבר דלת מכוניתו הפתוחה, מלווה במאבטחיו, אנשי [[היחידה לאבטחת אישים]], ירה [[יגאל עמיר]] מטווח קצר ברבין, בעת שעמד להיכנס לדלת מכוניתו הפתוחה. שני כדורים פגעו בו אנושות, במרכז הגוף, והוא התמוטט. הוא הובהל ל[[המרכז הרפואי תל אביב ע"ש סוראסקי|בית החולים איכילוב]], שם נפטר כעבור כ-40 דקות מפצעיו, לאחר שנכשלו מאמצי החייאה של צוות רופאים שניסו לנתחו ולהצילו. בשעה 23:13 הקריא [[איתן הבר]] בשם ממשלת ישראל את ההודעה על מותו: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."

הרוצח, [[יגאל עמיר]], סטודנט למשפטים מ[[אוניברסיטת בר-אילן]] דתי בן 25 מ[[הרצליה]], בעל השקפה [[ימין רדיקלי בישראל|ימנית רדיקלית]], סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר התכוון לרצוח את רבין ואת פרס יחדיו, אך דרכיהם נפרדו והוא החליט לרצוח רק את רבין ולא את פרס<ref>{{צ-ספר|מחבר=גולדשטיין|שם=רבין: ביוגרפיה|מו"ל=שוקן|שנת הוצאה=[[2006]]|עמ=461}}</ref>. עמיר נידון ל[[מאסר עולם]] ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין, יורם רובין. נוסף על כך, הורשע עמיר, יחד עם אחיו [[חגי עמיר|חגי]] ודרור עדני, ב[[קשירת קשר]]. הוא נידון לחמש שנים נוספות ולאחר ערעור המדינה, הוחמר העונש ל-8 שנים.

[[הלוויית יצחק רבין|הלווייתו]] התקיימה ב[[ירושלים]] ביום שני, [[6 בנובמבר]] 1995, בהשתתפות נציגים מטעם 78 מדינות, בהם [[נשיא ארצות הברית]] [[ביל קלינטון]] (בראשות משלחת של 39 אישים{{ביאור|בין חברי המשלחת היו [[הגברת הראשונה של ארצות הברית|רעיית הנשיא]] [[הילרי קלינטון]], הנשיאים לשעבר [[ג'ימי קרטר]] ו[[ג'ורג' הרברט ווקר בוש|ג'ורג' בוש האב]], [[מזכיר המדינה של ארצות הברית|מזכירי המדינה]] לשעבר [[הנרי קיסינג'ר]], [[ג'יימס בייקר]], [[ג'ורג' שולץ]] ו[[סיירוס ואנס]], ארבעה ממזכירי המחלקות (שרים) של ממשלת ארצות הברית ו-19 חברי [[הקונגרס של ארצות הברית|הקונגרס]].}}), [[חוסיין, מלך ירדן]]{{ביאור|עם חוסיין באה להלוויה רעייתו, [[נור, מלכת ירדן|המלכה נור]].}}, [[נשיא מצרים]] [[חוסני מובארכ]], [[ראש ממשלת רוסיה]] [[ויקטור צ'רנומירדין]], [[יורש עצר|יורש העצר]] ה[[הממלכה המאוחדת|בריטי]] [[צ'ארלס, נסיך ויילס|הנסיך צ'ארלס]] ו[[ראש ממשלת בריטניה|ראש הממשלה]] [[ג'ון מייג'ור]], [[נשיא צרפת]] [[ז'אק שיראק]], [[נשיא גרמניה]] [[רומן הרצוג]] וה[[קנצלר גרמניה|קנצלר]] [[הלמוט קוהל]], [[ביאטריקס, מלכת הולנד]], [[ראש ממשלת ספרד]] [[פליפה גונסאלס]] ו[[מזכ"ל האו"ם]] [[בוטרוס בוטרוס ראלי|בוטרוס ראלי]]. מקרב משפחתו, רק [[נכד]]תו, [[נעה בן ארצי]], ספדה לו בעת ההלווייה. נשיא ארצות הברית קלינטון ספד לו בהלוויה וסיים בעברית: "היה שלום, חבר"{{ביאור|על היחסים המיוחדים בין רבין לנשיא קלינטון כתב הדיפלומט והמדינאי האמריקאי [[מרטין אינדיק]]: "בתחילה היה השני אחוז יראת כבוד, ואפילו אימה, כלפי הלוחם הישראלי הקשיש, שחייו היו רצופי עימותים, מאבקים וכאב. רבין, היה דמות אב לקלינטון - אביו נהרג בתאונת דרכים קודם שנולד, והיה יכול להיות בן גילו של רבין. אך בעקבות הפיצוץ באוקלהומה סיטי, באפריל 1995, הביע רבין הערצה כנה למנהיגות שגילה הנשיא הצעיר מול הטרור מבית. נדמה שהאירוע הזה שינה את אופי היחסים ביניהם - הם נעשו בעלי ברית בשעת מצוקה. עתה הסתלק ידידו של קלינטון, ובניין השלום שהם ניסו לבנות יחד עמד לקרוס." (אינדיק, '''שלום אמריקני''', עמ' 185)}}.

לאחר רצח רבין התמנה שמעון פרס לראש הממשלה, מתוקף היותו ממלא מקומו של רבין, והקים את [[ממשלת ישראל העשרים ושש]]<ref>{{צ-ספר|מחבר=אזולאי-כץ|שם=האיש שלא ידע לנצח|מו"ל=ידיעות אחרונות|שנת הוצאה=[[1996]]|עמ=227}}</ref>.

[[ועדת שמגר (רצח רבין)|ועדת שמגר]], שהוקמה כדי לחקור את השתלשלות העניינים ותפקוד הגופים האחראים על ביטחונו ושלומו של ראש הממשלה, פרסמה את מסקנותיה במרץ 1996. בממצאיה כתבה על ראש השב"כ כרמי גילון מסקנה אישית: "במילוי תפקידו לא שקד במידה נדרשת ולא פיקח כנאות על הארגון, ההיערכות, הדריכות, הכוננות והפעולה התקינה של אגף האבטחה בכל הנוגע ליחידה לאבטחת אישים שבו, ובפרט בקשר לאבטחת ראש הממשלה המנוח", וציינה כי החלטתו להתפטר תוך כדי עבודתה "משקפת את דעתנו ואיננו רואים צורך בהמלצה נוספת{{הערה|{{הארץ|יוסי מלמן|האשם הלא עיקרי|0000017f-e1d8-d75c-a7ff-fddd5aa80000|17 באוקטובר 2002}}}}". הוועדה הסתמכה ופרסמה את עדותו של הפרופסור [[גבי ברבש]], מנהל בית החולים איכילוב בתל אביב, שציין כי רבין הגיע למיון ללא [[דופק]] וללא [[לחץ דם]], ועבר החייאה מיידית<ref>{{קישור כללי|כתובת=http://www.wiki.co.il/index.php/Shamgar_report_Rabin|כותרת=דו"ח ועדת שמגר, עמ' 38-37}}</ref>. לפי ברבש: "...כדור אחד פגע בו ב[[עצם השכם|שכמה]] מימין, קרוב ל[[עמוד השדרה]]. למעשה, אזור החדירה היה בממשק שבין ה[[צלעות]] לבין עמוד השדרה, עם פגיעה ב[[חוליה (אנטומיה)|חוליה]], והבחנו גם פגיעה כלשהי, שאנחנו לא יכולים להעריך אותה, בעמוד השדרה עצמו, ב[[חוט השדרה]] עצמו..."

==הנצחתו==
{{ערך מורחב|הנצחת יצחק רבין}}
[[קובץ:Painting of Yitzhak Rabin in Givatayim.jpg|250px|ממוזער|שמאל|ציור של יצחק רבין על ארון תקשורת בדרך רבין בגבעתיים עם קטע מ"שיר לשלום" מוכתם בדמו, כפי שנמצא בכיס מעילו לאחר הרצח.]]
שנתיים לאחר רציחתו, קבעה [[הכנסת הארבע עשרה|הכנסת]] ב-[[1997]] את יום [[י"ב בחשוון]] כ[[יום הזיכרון ליצחק רבין]]. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – ה[[יישוב]] [[צור יצחק]], [[מרכז רפואי רבין|המרכז הרפואי רבין]], [[כיכר רבין]], [[מחלף רבין]], [[כביש 6|דרך יצחק רבין]] ו[[תחנת כוח|תחנת הכוח]] [[אורות רבין]] ב[[חדרה]]. בסיס [[הקריה]] ב[[תל אביב]] נקרא גם הוא על שמו – [[מחנה רבין]]. יש מספר בתי ספר על שמו - [[תיכון חדש]] בתל אביב, [[תיכון רבין (כפר סבא)|תיכון רבין]] ב[[כפר סבא]], תיכון [[אורט ישראל|אורט]] רבין ב[[גן יבנה]], ואחרים. כמו כן, הוקם על שמו [[בית כנסת]] ב[[רחובות]] הנקרא "אוהל יצחק". כן הוקם להנצחת זכרו [[מרכז יצחק רבין לחקר ישראל]]. [[עיריית תל אביב-יפו|עיריית תל אביב]] הציבה שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין ב[[רחוב]] [[רב אשי]] 5 בעיר. ביישוב [[מיתר (יישוב)|מיתר]] הוקמה "שכונת רבין" על שמו, ובה רחובות רבים אשר שמותיהם קשורים לרבין (דוגמת השלום, הראל, יפתח וכדומה) וכן פארק גדול - "פארק רבין". במותו, הפכו השירים "[[לאורך הים]]" בביצוע [[עפרה חזה]] ו"[[שיר לשלום]]" בביצוע מירי אלוני למזוהים סמלית ותרבותית עם הרצח. בעקבות הרצח [[נעמי שמר]] תרגמה לעברית את השיר "[[הו רב חובל]]", שנכתב במקור בעקבות [[רצח לינקולן]].

גם ברחבי העולם ישנם מוסדות שונים שהנציחו את זכרו של רבין. רחובות, [[כיכר עירונית|כיכר]]ות ו[[פארק]]ים על שמו של רבין נחנכו בערים רבות ברחבי העולם, לרבות ב[[בון]], ב[[ברלין]], ב[[שיקגו]], ב[[מדריד]], ב[[מיאמי]], ב[[ניו יורק]], ב[[אודסה]], ב[[מונטריאול]], ב[[פריז]], ב[[טולוז]], ב[[רומא]] וב[[לימה]]. ב[[אוטווה]], בירת [[קנדה]], נקרא בית ספר של [[יהדות קנדה|הקהילה היהודית]] על שמו של רבין. קטע מהשדרה השנייה ב[[מנהטן]] נקרא "שדרת יצחק רבין". ב[[אוניברסיטת קיימברידג']] מתקיים כנס אקדמי שנתי לזכרו של רבין. בשנת [[2005]] הוענק לרבין "פרס ד"ר ריינר הילדברנדט" ל[[זכויות האדם]] שהעניקה [[אלכסנדרה הילדברנדט]]. הפרס ניתן מדי שנה בהוקרה על מחויבות יוצאת דופן שאינה אלימה ל[[זכויות אדם]].

ב-[[2023]], בשל [[מלחמת חרבות ברזל]], הוחלט לראשונה לבטל את טקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין.<ref>{{מקור ראשון|עטרה גרמן|לראשונה מאז הרצח: בוטל טקס האזכרה הממלכתי ליצחק רבין|news/685069|22 באוקטובר 2023}}</ref>
{| align="center"
 |<gallery widths="220px" heights="200px" perrow="4">
קובץ:Kikar rabin.jpg|[[האנדרטה לזכר יצחק רבין]] במקום שבו נרצח
קובץ:Memorial plaque to Izhak Rabin in Tel Aviv.JPG|שלט זיכרון בכניסה לביתו של יצחק רבין בתל אביב
</gallery>
 |}

==משפחתו==
[[קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - PM YITZHAK RABIN and his family at his apartment.jpg|ממוזער|330px|משפחת רבין, 1992 (מימין לשמאל): נכדתו [[נעה בן ארצי]], בתו [[דליה רבין-פילוסוף]], [[לאה רבין]], יצחק רבין, נכדו יונתן בן ארצי, קארין פילוסוף וחתנו [[אבי פילוסוף]]]]
יצחק רבין פגש לראשונה את [[לאה רבין|לאה]] לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943, ליד דוכני גלידת "ויטמן" ב[[רחוב אלנבי]] בתל אביב. לאה, ילידת [[קניגסברג]] שב[[גרמניה]], ש[[עלייה לארץ ישראל|עלתה לארץ ישראל]] עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15 ותלמידת כיתה י' ב[[תיכון חדש]].

ב-[[23 באוגוסט]] [[1948]], במהלך מלחמת העצמאות, נישאו השניים. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה ב[[שדרות רוטשילד]] פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, [[דליה רבין-פילוסוף|דליה]]. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים ב[[צהלה]], וב-[[1955]] נולד בנם, [[יובל רבין|יובל]]. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת [[נווה אביבים]], שם גרו בני הזוג עד מותם.

{{עץ משפחת הכהן}}

== גלריה ==
<gallery mode="packed-hover" heights="150">
קובץ:Mobutu Sese Seko visit to Israel (997009327454005171).jpg|ראש אג"ם רבין עם הקולונל [[מובוטו ססה סקו]] בהשתלמות צנחנים קונגולזים בארץ, [[1962]].
קובץ:Operation Thunderbolt XVIII.jpg|[[מבצע אנטבה]] - בתמונה (מימין לשמאל): [[אפרים פורן]], יצחק רבין, שמעון פרס, [[שלמה גזית]], [[בני פלד]] ו[[אריה בראון (מזכיר צבאי)|אריה בראון]], [[1976]].
קובץ:South Lebanon Security Belt 60.jpg|פגישת שר הביטחון רבין עם מפקדי [[צבא דרום לבנון]] ברצועת הביטחון, [[1986]].
קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - PRIME MINISTER YITZHAK RABIN LAYING WREATH AT MONUMENT TO FALLEN BEDUIN IDF SOLDIERS.jpg|רה"מ רבין מניח זר פרחים לרגלי האנדרטה בצומת [[המוביל הארצי]], לזכר חללי צה"ל ה[[בדואים]], שנפלו ב[[מערכות ישראל]], [[1993]].
קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - P.M. Rabin with Russian Immigrants.jpg|רה"מ רבין לוחץ ידיים עם עולים חדשים מאוקראינה בטיסה בה הגיעו מאוקראינה לישראל, [[1994]].
קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - Foreign Minister Peres and P.M. Rabin in the Knesset.jpg|רה"מ רבין ושר החוץ פרס בעת דיון בכנסת, [[1994]].
קובץ:טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן.jpg|טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, רה"מ רבין שלישי משמאל, לצד הנשיא [[ביל קלינטון]] ו[[הנסיך חסן בן טלאל]], [[1994]].
קובץ:President Bill Clinton with principal leaders of the Israel-Palestinian Interim Agreement.jpg|הידוק עניבות לפני החתימה על הסכם אוסלו ב': מימין לשמאל - [[יאסר ערפאת]] (עם הגב למצלמה), [[נשיא ארצות הברית]] [[ביל קלינטון|קלינטון]], [[חוסיין, מלך ירדן|המלך חוסיין]], [[נשיא מצרים]] [[חוסני מובארכ|מובארכ]] ורה"מ רבין.
</gallery>

==ראו גם==
{{הפניה לספר ויקיפדיה|יצחק רבין}}
{{-}}

==לקריאה נוספת==
* רוברט סלייטר, '''רבין: ביוגרפיה''', מאנגלית: [[נעמי גל]], [[הוצאת ידיעות אחרונות|הוצאת עידנים ידיעות אחרונות]], 1993. {{ULI|003886707}}
* [[אורי מילשטיין]], ''' תיק רבין: איך תפח המיתוס''', הוצאת שרידות, 1995. {{ULI|003900508}}
* דוד הורוויץ (עורך), '''משימה בלתי גמורה – חייו ומותו של יצחק רבין''', [[הד ארצי]], 1996. {{ULI|003983317}}
* ימימה רוזנטל (עורכת) '''יצחק רבין – ראש ממשלת ישראל: 1974-1977, 1992-1995 מבחר תעודות מפרקי חייו''', הוצאת [[גנזך המדינה]], 2005. {{ULI|006601241}}
* [[יוסף גולדשטיין (היסטוריון)|יוסי גולדשטיין]], '''רבין – ביוגרפיה''', [[הוצאת שוקן]], 2006. {{ULI|007206233}}
* שאול ובר, '''יצחק רבין - צמיחתו של מנהיג: ילדות, נעורים, פלמ"ח''', [[ספרית מעריב]], 2009. {{ULI|009423038}}
* אורי מילשטיין, [[ויקטור סובורוב]], [[אריה עמית (טפר)]], מיכאל ברונשטיין, עמיקם צור, אביתר בן-צדף, מיכאל שרון ואמציה חן-פאצי, '''דרך רבין מורשתו''', הוצאת שרידות, 2010. {{ULI|009231054}}
* [[אניטה שפירא]] ונורית כהן-לוינובסקי (עורכות), '''שלוש יריות ועשרים שנה: הרהורים על הפסיפס הישראלי''', הוצאת [[מרכז יצחק רבין]] ו[[עם עובד]], 2015. {{ULI|013614665}}
* [[ז'ק נריה]], '''בין רבין לערפאת: יומן מדיני 1993-1994''', הוצאת המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2016. {{ULI|014393804}}
* [[איתמר רבינוביץ]], '''יצחק רבין - חייל, מדינאי, מנהיג''', [[הוצאת דביר]], 2017. {{ULI|015080622}}
* [[יורם פרי]], '''יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל''', הוצאת בבל, 2005. {{ULI|009844208}}
* ישעיהו ליבמן (עורך), '''רצח פוליטי: רצח רבין ורציחות פוליטיות במזרח התיכון''', [[עם עובד]], 1998. {{ULI|003995741}}
<div style="direction: ltr;">
* Robert Slater, '''Rabin, 20 Years After: the Biography''', Kotarim International Publishing, 2015. {{ULI|013069274}}
* Raphael Cohen-Almagor, '''Liberal Democracy and the Limits of Tolerance: Essays in Honor of Yitzhak Rabin''', University of Michigan Press, 2000. {{ULI|030688773}}
* Itamar Rabinovich, '''Yitzhak Rabin: Soldier, Leader, Statesman''', [[הוצאת אוניברסיטת ייל|Yale University Press]], 2017. {{ULI|014508664}}
* Yoram Peri, '''The Assassination of Yitzhak Rabin''', [[Stanford University Press]], 2000. {{ULI|004198260}}
* Efraim Inbar, '''Rabin and Israel's National Security''', Woodrow Wilson Center Press, 1999. {{ULI|004036654}}
</div>

=== כתביו ===
* '''בית אבי''', תל אביב: [[הוצאת הקיבוץ המאוחד|הקיבוץ המאוחד]], תשל"ד
* '''המלחמה בלבנון''', תל אביב: [[עם עובד]] – תרבות וחינוך (ספריית מן המוקד), תשמ"ג-1983
* '''[[פנקס שירות]]''' (עם [[דב גולדשטין]]), 2 כרכים, תל אביב: [[ספרית מעריב]], תשל"ט-1979 (מהדורה ב': תש"מ-1979)
* '''יצחק רבין משוחח עם מנהיגים וראשי מדינות''' (בהשתתפות [[איתן הבר]]), תל אביב: רביבים, תשמ"ד-1984
* '''שיבולים וחרב''', תל אביב: ארגון חברי [[ההגנה]] – אגודת דור הפלמ"ח, תשנ"ה (דברים משלו ועליו)
* '''רודף שלום: נאומי השלום של ראש הממשלה יצחק רבין''', תל אביב: [[כנרת זמורה-ביתן דביר|זמורה-ביתן]], תשנ"ו-1995 (יצא לאור לאחר הירצחו)

==קישורים חיצוניים==
{{מיזמים|ויקיציטוט=יצחק רבין|ויקיציטוט 2=נאום הר הצופים|ויקיטקסט=מחבר:יצחק רבין|שם ויקיטקסט=יצחק רבין|ויקישיתוף=Category:Yitzhak Rabin|שם ויקישיתוף=יצחק רבין}}
* {{קישורי ח"כ|168|פתוחה=ותיק}}
* {{יוטיוב|LGx-65J3dAs|שם=יצחק רבין - הנאום האחרון|אורך=00:06:52}}
* {{ראש ממשלה לשעבר|rabin}}
* [http://www.rabincenter.org.il יצחק רבין] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20080703174028/http://www.rabincenter.org.il/ |date=2008-07-03 }}, באתר של [[מרכז יצחק רבין לחקר ישראל|מרכז רבין]]
* [http://www.knesset.gov.il/rabin/heb/Rab_HPage.htm אתר הזיכרון ליצחק רבין], באתר הכנסת
* [http://www.snunit.k12.il/assassinations/rabin.html יצחק רבין], באתר "סנונית"
* [https://palmach.org.il/veterans/veteranpage/?itemId=85256 יצחק רבין], באתר ה[[פלמ"ח]]
* [https://www.nli.org.il/he/newspapers/?a=q&hs=1&r=1&results=1&txq=יצחק+רבין&dafyq=&datyq=&req=&laq=&puq=&ssnip=img&oa=1&e=-------he-20--1--img-txIN%7CtxTI--------------1 קטעי עיתונות היסטוריים על יצחק רבין], באתר "עיתונות יהודית היסטורית"
* {{מרחב|יצחק רבין"OR"רבין, יצחק|יצחק רבין}}
* {{ביו-נובל}}
* {{ארכיון צה"ל|יצחק רבין - מצביא ומנהיג|itzhakrabin}}
* {{עיונים|[[אבי שליים]]|ריאיון עם יצחק רבין, 22 באוגוסט 1982|8|34|1998, עמ' 665-686}}
* {{דבר|מרדכי ברקאי|הרמטכ"ל השביעי|19631220|166}}, {{דבר||המשך|/1963/12/20|02502}}
* {{הארץ|מיכאל בר-זוהר|לאן נעלם יצחק רבין?|1.1375805|3 בינואר 2007}}
* {{הארץ|[[שלמה אהרונסון (היסטוריון)|שלמה אהרונסון]]|תורת הביטחון של הרמטכ"ל יצחק רבין והדרך למלחמת ששת-הימים|1.1054490|20 בנובמבר 2005}}
* {{nrg|שאול ובר|יצחק רבין ז"ל: ילדות תל אביבית|961/003|1 בנובמבר 2009|47|1}}
* {{הארץ|יחיעם ויץ|ביוגרפיה, ג'ינג'י זה אופי: יחיעם ויץ על ספרו של שאול ובר|1.1187578|3 בפברואר 2010}}
* [https://catalog.archives.gov.il/catalog/#!/Catalog/undefined/Unit/0b07170680023fa3/Deposit/0b0717068035bf03#anchorundefined ארכיון יצחק רבין] באתר [[ארכיון המדינה]]
* מהסכם אוסלו להסכם קהיר: המשא ומתן עם אש"ף על הקמת האוטונומיה הפלסטינית אוקטובר 1993–מאי 1994, באתר ארכיון המדינה
* [https://web.archive.org/web/20160303205650/http://www.archives.gov.il/NR/rdonlyres/737272E2-270E-46F3-B079-9864B768E993/0/rabintohen.pdf כרך ההנצחה ליצחק רבין מטעם גנזך המדינה]
* {{סרטונים}} [http://www.youtube.com/watch?v=80TbsM-BVIE השיבה להר הצופים], שיקום הקמפוס של האוניברסיטה העברית בהר הצופים והענקת תואר דוקטור לשם כבוד לרמטכ"ל יצחק רבין, [[ארכיון שפילברג]], 1967 {{אנגלית}}
* {{סרטונים}} [http://www.youtube.com/watch?v=6UFXQ75qp60 רבין בביקור רשמי ברוסיה], מתלווה לטיסתם של עולים חדשים בדרך לישראל, [[ארכיון שפילברג]], 1994 {{אנגלית}}
* {{סרטונים}} [https://youtu.be/yO6__tr7Z0M רבין בשיחה עם] [[דן מרגלית]], באתר [[החינוכית]], 1983
* {{הארץ|ניבה לניר|מחרדה לא בונים מדינה|1.1517160|7 באוקטובר 2010}}
* {{הארץ|[[גילי כהן (עיתונאית)|גילי כהן]]|סא"ל רבין: הניצחון במלחמת השחרור לא קשור במזל|1.1562027|9 בנובמבר 2011}}
* {{מעריב אונליין|[[רון מיברג]]|השגריר מאוהב|journalists/Article-503251|19 באוקטובר 2015}}
* {{הארץ|דליה קרפל|20 שנה אחרי הרצח, מורשתו של יצחק רבין ז"ל עדיין מעורפלת|1.2757675|22 באוקטובר 2015}}
* {{ידיעות אחרונות|ענת מידן|דרך רבין פינת השלום|4706225|1 באוקטובר 2015}}
* {{הקלטה}} [https://www.ranlevi.com/2018/06/04/osim_politika_raviv_about_rabin_mst/ יצחק רבין, האיש מאחורי המיתוס] - [[דפנה ליאל]], רביב דרוקר, [https://www.ranlevi.com/osim_politica/ הפודקאסט 'עושים פוליטיקה',] 4 ביוני 2018
* {{הארץ|בני מוריס|האומנם ברח רבין משדה הקרב בין דיר איוב לבית מחסיר|0000017f-e819-dea7-adff-f9fbb4ca0000|9 בפברואר 2021}}
* [https://nobel.anumuseum.org.il/persona/רבין-יצחק/ יצחק רבין], אנשי סגולה - יהודים זוכי פרס נובל, באתר [https://www.anumuseum.org.il/he/ בית התפוצות]
* {{מ.ת.ג|אופיר אלקלעי|יצחק רבין: האיש המיתוס ומה שביניהם}}
* {{Find a Grave}}
* [https://blog.nli.org.il/tag/יצחק-רבין/ מאמרים וכתבות על יצחק רבין] בבלוג "הספרנים" של [[הספרייה הלאומית]]
* {{בריטניקה}}
'''מכּתביו'''
* {{מערכות||הגישה העוקפת במלחמת העצמאות|5/109905|גיליון 344–345, ינואר 1996, עמודים 6-11}}
* {{מערכות||המערכה על הדרך לירושלים|8/109898|גיליון 344–345, ינואר 1996, עמודים 12–15 ועמוד 34}}
* [https://web.archive.org/web/20121113135724/http://147.237.72.174/ArchiveGov/pirsumyginzach/HistoricalPublications/Rabin15Years/ מכתב של רבין אל עו"ד אברהם ואנונו בעניין הבעת סליחה למרשיו שקראו להרוג את ראש הממשלה], 19 באוקטובר 2010, גנזך המדינה
'''מדבריו'''
* [http://www.rabincenter.org.il/Items/01743/12.pdf נאום של רבין בטקס קבלת פרס נובל] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20151208150846/http://rabincenter.org.il/Items/01743/12.pdf |date=2015-12-08 }}, 10 בדצמבר 1994, באתר [http://www.rabincenter.org.il/ מרכז יצחק רבין] {{Webarchive|url=https://web.archive.org/web/20080703174028/http://www.rabincenter.org.il/ |date=2008-07-03 }}
* {{סרטונים}} [https://www.youtube.com/watch?v=ivo9CD9uv_o נאום של רבין בפני חניכי] [[המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה|פו"מ]] על אחריות ומשמעת בצה"ל, 1992, [http://www.archives.mod.gov.il/ ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]
* {{nrg||רבין סופד לסרן יעקב סטוצקי|239/005|9 במאי 2011|1|2}}
* [http://noal.org.il/9910/articles/103290 נאומים נבחרים של רבין], אתר [[הנוער העובד והלומד]]
* [http://www.archives.mod.gov.il/Exhib/sixdayswar/rabin/Pages/default.aspx עדותו של הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין על מלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון]
* {{דף שער בספרייה הלאומית|987007266709205171|יצחק רבין (1922-1995)}}

==ביאורים==
{{ביאורים}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ערך טוב}}
{{ניווטים
|כותרת=יצחק רבין
|רקע=#8888ff
|צבע=black
|רוחב=90%
|יישור=מרכז
|יישור טקסט=מרכז
|תוכן=
{{יצחק רבין}}
{{ראשי ממשלת ישראל}}
{{זוכי פרס נובל ישראלים}}
{{פרס נובל לשלום}}
{{שרי הביטחון}}
{{שרי התקשורת}}
{{שרי הפנים}}
{{שרי החינוך}}
{{שרי הבריאות}}
{{שרי העבודה}}
{{השרים לשירותי הדת}}
{{שרי ירושלים}}
{{שגרירי ישראל בארצות הברית}}
{{רמטכ"לים}}
{{סגני הרמטכ"לים}}
{{מפקדי פצ"ן}}
{{מפקדי פד"ם}}
{{ראשי אמ"ץ}}
{{ראשי חטיבת ההדרכה}}
{{מנהיגי מפלגת העבודה}}
{{סדרה
|הקודם=שמעון פרס
|רשימה=יושב ראש מפלגת העבודה{{ש}} ([[1992]]–[[4 בנובמבר]] 1995)
|הבא=שמעון פרס
}}
{{ניווט חלקת גדולי האומה|כותרת=קבריהם של יצחק רבין ושל [[לאה רבין]]|תמונה=Rabins' Grave.JPG|הסתרה=כן}}
}}
{{בקרת זהויות}}

{{ללא בוט|44}}

{{מיון רגיל:רבין, יצחק}}
[[קטגוריה:יצחק רבין|*]]
[[קטגוריה:אנשי היישוב ילידי הארץ]]
[[קטגוריה:אנשי השנה של המגזין טיים]]
[[קטגוריה:בוגרי בית הספר כדורי]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל יהודים]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל ישראלים]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל לשלום]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נובל לשנת 1994]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת מטעם העבודה]]
[[קטגוריה:מפקדי חטיבות חי"ר בצה"ל]]
[[קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת ששת הימים]]
[[קטגוריה:כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים]]
[[קטגוריה:לוחמי הפלמ"ח]]
[[קטגוריה:ראשי חטיבת המבצעים]]
[[קטגוריה:מפקדי פיקוד הצפון]]
[[קטגוריה:סגני רמטכ"ל]]
[[קטגוריה:ראשי אג"ם]]
[[קטגוריה:ראשי המטה הכללי]]
[[קטגוריה:ראשי ממשלת ישראל]]
[[קטגוריה:שגרירי ישראל בארצות הברית]]
[[קטגוריה:משפחת הלל כגן-הכהן]]
[[קטגוריה:משפחת רבין|יצחק]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם יישובים בישראל]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם בסיסי צה"ל]]
[[קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות בישראל]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם שכונות בישראל]]
[[קטגוריה:אישים שעל שמם בתי חולים בישראל]]
[[קטגוריה:בוגרי בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השמינית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת התשיעית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת העשירית]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת האחת עשרה]]
[[קטגוריה:חברי כנסת שנרצחו]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השתים עשרה]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת השלוש עשרה]]
[[קטגוריה:מפקדי חטיבת הראל]]
[[קטגוריה:בוגרי הנוער העובד והלומד]]
[[קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל]]
[[קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון]]
[[קטגוריה:קציני צה"ל בכירים שכיהנו כראשי ממשלת ישראל]]
[[קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה העברית בירושלים]]
[[קטגוריה:מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה]]
[[קטגוריה:זוכי פרס נסיך אסטוריאס לשיתוף פעולה בין-לאומי]]
[[קטגוריה:אישים הקבורים בחלקת גדולי האומה]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על בולי ישראל]]
[[קטגוריה:אישים שהונצחו על מדליות ישראל]]
[[קטגוריה:ראשי מפלגת העבודה]]
[[קטגוריה:צהלה: אישים]]
[[קטגוריה:צהלה: חברי הכנסת]]
[[קטגוריה:ישראלים שהוטל עליהם עונש של כופר]]
[[קטגוריה:אזרחי כבוד של תל אביב-יפו]]
[[קטגוריה:אזרחי כבוד של ראשון לציון]]
[[קטגוריה:אזרחי כבוד של פתח תקווה]]
[[קטגוריה:אזרחי כבוד של נתיבות]]
[[קטגוריה:אנשי השנה של העולם הזה]]
[[קטגוריה:קורבנות רציחות פוליטיות]]
[[קטגוריה:מנהיגים שנרצחו]]
[[קטגוריה:מנהיגים שמתו במהלך כהונתם]]
[[קטגוריה:חברי הקבינט המדיני-ביטחוני]]
[[קטגוריה:חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם]]
[[קטגוריה:השרים לענייני ירושלים]]
[[קטגוריה:שרי ממשלת ישראל שמתו במהלך כהונתם]]
[[קטגוריה:שרי העבודה בממשלות ישראל]]
[[קטגוריה:חברי הכנסת: אנשי צבא]]
[[קטגוריה:מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:חברי המטה הכללי במלחמת סיני]]
[[קטגוריה:חיילי חטיבת הראל במלחמת העצמאות]]
[[קטגוריה:ישראלים שנולדו ב-1922]]
[[קטגוריה:ישראלים שנפטרו ב-1995]]