הצגת המקור של הדף "יחסי אלג'יריה–צרפת"

{{יחסי מדינות
| מדינה 1 = אלג'יריה
| מדינה 2 = צרפת
| מפה = Algeria France Locator.png
| צבע 1 = Green
| צבע 2 = Orange
| משטר 1 = [[דמוקרטיה נשיאותית|דמוקרטיה חצי נשיאותית]]
| משטר 2 = [[דמוקרטיה נשיאותית|דמוקרטיה חצי נשיאותית]]
}}
'''יחסי אלג'יריה–צרפת''' הם ה[[יחסים בילטרליים|יחסים הדו־צדדיים]] בין [[אלג'ריה|הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית]] ובין [[צרפת|הרפובליקה הצרפתית]]. צרפת נחשבת למעצמה אירופאית ואלג'יריה היא המדינה הגדולה באפריקה ובעולם הערבי{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=מדינות אפריקה לפי גודל|כתובת=http://www.worldatlas.com/articles/the-countries-of-africa-by-size.html|תאריך=01 באוגוסט 2017|שפה=אנגלית}}}}{{הערה|עד הכרזת העצמאות של [[דרום סודאן]] ב־[[2011]], [[סודאן]] הייתה המדינה הגדולה הן באפריקה והן בעולם הערבי}}. היחסים בין האומות נמשכים לאורך יותר מחמש מאות שנה. אלג'יריה סופחה ל[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]], בהמשך נכבשה ונשלטה על ידי צרפת, שיחקה תפקיד חשוב בשתי [[מלחמות העולם]], עד אשר לבסוף קיבלה [[עצמאות]] משלה. עם הזמן, היחסים בין האומות נפגעו, ככל שהמתח בין האלג'יראים לצרפתים גדל. למרות המחלוקות ביניהן, אלג'יריה וצרפת חולקות מערכת יחסים עשירה מבחינה היסטורית.

השלטון הצרפתי הממושך באלג'יריה השפיע רבות על עיצוב האומה האלג'יראית ועל היחסים בין המדינות. התגבשותה של אלג'יריה מחברה מפוררת לזהות לאומית אחידה, הייתה במידה רבה תוצאה של תהליכים שהתרחשו לאחר כינונו של השלטון הצרפתי. מעמדה של אלג'יריה היה שונה מיתר הקולניות של צרפת. היא סופחה והפכה לפרובינציה צרפתית אינטגרלית, ולא למדינת חסות. השליטה הצרפתית בה הייתה הארוכה ביותר, 132 שנה, לעומת כ־75 שנה אצל שכנתה תוניסיה, וכן פחות מ־45 שנה במרוקו{{הערה|שם=צמיחת}}.

לפני השחרור מהכיבוש הצרפתי חיו באלג'יריה כמיליון צרפתים{{הערה|שם=זלטנרייך|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' יאיר זלטנרייך|כותרת=דמוקרטיות|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=Gfthl6fWZX4C&printsec|תאריך=[[2004]]|עמודים=70|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}}}. נכון ל־[[2017]] חיים בצרפת כ־1.3 מיליון אלג'יראים וזו קבוצת המהגרים הגדולה במדינה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=Les Échos|כותרת=Les demandes d'asile atteignent un niveau record dans l'Hexagone|כתובת=https://www.lesechos.fr/30/06/2017/LesEchos/22477-034-ECH_les-demandes-d-asile-atteignent-un-niveau-record-dans-l-hexagone.htm|תאריך=30 ביוני 2017|שפה=צרפתית}}}}.

== תחילת היחסים ==
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[אלג'יריה העות'מאנית]], [[פרשת בכרי-בוג'נאח]]}}
[[קובץ:Le coup d eventail 1827.jpg|200px|ממוזער|[[פרשת בכרי-בוג'נאח]], חוסיין דיי מכה את הקונסול הצרפתי]]
[[קובץ:Purchase of Christian captives from the Barbary States.jpg|250px|ממוזער|רכישת עבדים נוצריים באלג'יר על ידי נזירים צרפתים, 1662]]
הקשר הרשמי הראשון בין המדינות החל בשנת [[1526]], כאשר הייתה אלג'יריה טריטוריה ב[[האימפריה העות'מאנית|אימפריה העות'מאנית]]. [[פרנסואה הראשון, מלך צרפת]] וה[[סולטאן]] העות'מאני [[סולימאן המפואר]] חתמו על [[הברית הפרנקו-עות'מאנית|הברית הפרנקו־עות'מאנית]] {{אנ|Franco-Ottoman alliance}} להגדרת הקשר בין צרפת ל[[ברבריה|מדינות הברבריות]] של [[צפון אפריקה]]. מדינות אלה נחשבו כ[[וסאל|ווסאליות]] עבור האימפריה העות'ומנית וכתוצאה מכך היו קשורות לברית עם צרפת. בעת השליטה העות'מאנית גובשו חלקי אלג'יריה לראשונה ליחידה גאופוליטית אחת{{הערה|שם=צמיחת|}}. ב־[[1536]] שילב האדמירל הצרפתי וברון סנט־בלנקארד, [[ברטראן ד'אורנסן]] {{אנ|Bertrand d'Ornesan}}, את תריסר [[ספינת משוטים|ספינות המשוטים]] שלו בצי עות'מאני באלג'יר תחת פיקוד [[ביי]] [[אורוץ' ברברוסה]]. במכתב הייתה הצעה לכריתת [[ברית]] [[שלום]] וידידות. עם זאת, הכנסותיה של ממשלת אלג'יריה התבססו בין היתר על דמי כופר ששולמו ל[[קורסארים ברברים|קורסארים]] בתמורה ל[[פדיון שבויים]] אירופאים (בהם צרפתים){{הערה|שם=צמיחת|}}.

ב־[[1798]] יצא [[נפוליאון בונפרטה]], שליט צרפת ומייסד [[הקיסרות הראשונה]], ל[[מסע נפוליאון בארץ ישראל#המסע למצרים|מסע כיבושים במצרים]]. את מרבית אספקת המזון למסע קיבל הצבא הצרפתי מחברת מסחר [[יהדות אלג'יריה|יהודית אלג'יראית]] בשליטת המשפחות בוג'נאח ובכרי{{הערה|שם=לפטן|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[מיכאל אביטבול]]|כותרת=מכרמיה לפטן|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=DuqgAAAAMAAJ&q|תאריך=[[1993]]|עמודים=13|מידע נוסף=[[מרכז זלמן שזר]]}}}}. פעילות החברה מומנה באמצעות [[הלוואה]] משליט אלג'יריה, [[חוסיין דיי]], והחובות של צרפת היו בעקיפין חובות ל[[דיי]] האלג'יראי{{הערה|שם=הקונגרס|{{קישור כללי|הכותב=[[הקונגרס היהודי העולמי]]|כותרת=גשר (כרכים 1–2)|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=o8UWAQAAIAAJ&q|תאריך=[[1954]]|עמודים=39}}}}. עיכוב תשלום החובות מצד הממשלה הצרפתית העיב במשך למעלה משלושה עשורים על יחסיה עם אלג'יריה. החוב תפח עם השנים לכ־14 מיליון [[פרנק צרפתי]], כולל ריבית, אולם בהסדר חוב משנת 1819 הופחת החוב ל־7 מיליוני פרנק בלבד{{הערה|שם=הקונגרס|}}. למרות זאת, הצרפתים לא החלו בהעברת התשלומים, מה שהוביל את חוסיין דיי לזמן אליו ב־[[30 באפריל]] [[1827]] את ה[[קונסול דיפלומטי|קונסולים]] של צרפת. במהלך הדיון הכה השליט האלג'יראי את הקונסול הצרפתי פייר דיאבל {{אנ|Pierre Deval (diplomat)}} באמצעות [[מניפה]] נגד [[זבוב הבית|זבובים]]{{הערה|שם=אנסקי|1={{קישור כללי|הכותב=מיכאל אנסקי|כותרת=יהודי אלג'יריה|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=yaUaAAAAIAAJ&dq|תאריך=[[1963]]|עמודים=15|מידע נוסף=[[קריית ספר (הוצאת ספרים)|קריית ספר]]}}}}. לפי גרסה אחת, הוא עשה זאת כאות [[מחאה]] על אי התשלום, לפי גרסה אחרת, הוא בסך הכל ניסה לגרש זבוב שהפר את שלוותו. [[פרשת בכרי-בוג'נאח]], הפכה ל[[שערורייה]] בינלאומית. סירובו של הדיי להתנצל הוביל את [[הצי הצרפתי]] לפתוח במצור ימי על נמל אלג'יר אשר נמשך שלוש שנים. אחת הטענות של הצרפתים הייתה שמדובר בפעולת נגד לפעילותם של שודדי ים שפעלו בגלוי סמוך לחופי אלג'יר וסיכנו את השייט בים התיכון{{הערה|שם=שודדי ים|}}.

בשנת [[1830]] יצא מצרפת צי פלישה בן 35 אלף חיילים, על סיפוניהן של כ־600 אוניות{{הערה|שם=חגי|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[חגי ארליך]]|כותרת=מבוא להיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה, כרך 2|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=gRa4-z4GIwIC&pg|תאריך=[[1988]]|עמודים=206–207|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}}}. ב־[[14 ביוני]] הללו נחתו בעיירת החוף האלג'יראית סידי פרדג' {{אנ|Sidi Fredj}} 27 ק"מ ממערב לאלג'יר, וב־[[5 ביולי]], לאחר מערכה בת שלושה שבועות, הביסו את הכוחות העות'מאניים. על פי הגרסה הרשמית של צרפת, ממשלתו של [[שארל העשירי, מלך צרפת|שארל העשירי]] החליטה על הפלישה כתגובה לפגיעה בכבוד הקונסול דיאבל{{הערה|שם=צמיחת|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[מיכאל אביטבול]]|כותרת=צמיחת המדינות החדשות באפריקה|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ErsbJS8ENSkC|תאריך=2003|עמודים=23–26|מידע נוסף=האוניברסיטה הפתוחה}}}}. המלך שארל העשירי הודח ב[[מהפכת יולי 1830|מהפכת יולי]], כחודש בלבד לאחר הפלישה לאלג'יריה, והכוחות הצרפתיים נותרו בתחומה. האלג'יראים מיהרו להיכנע לאחר נחיתת הצבא הצרפתי וחוסיין דיי נכנע בתמורה לחירותו ושמירת רכושו האישי. הוא [[גלות|הוגלה]] ל[[נאפולי]], שהייתה תחת [[האימפריה האוסטרית]], ובהמשך הוא עבר ל[[מצרים]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' פיליפ ניילור|כותרת=Historical Dictionary of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ftFbCQAAQBAJ&pg|תאריך=[[1981]]|עמודים=301|שפה=אנגלית}}}}.

זה היה קיצו של שלטון עות'מאני בן 313 שנים באזור, ותחילת הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' חואן אדוארדו קמפו|כותרת=Encyclopedia of Islam|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=OZbyz_Hr-eIC|תאריך=[[2009]]|עמודים=44|שפה=אנגלית}}}}. למזלם של הצרפתים, כבר במאה ה־18 הקשר בין השלטון העת'ומאני המרכזי לבין אלג'יריה התרופף. בזכות כך, במהלך ההשתלטות הצרפתית התמוטטו מוסדות המנהל העות'מאני לחלוטין{{הערה|שם=קציעה|}}. בשל העובדה ש[[קונסטנטינופול]], בירת האימפריה העותמ'אנית, מרוחקת מרחק רב מ[[אלג'יר]], צרפת הפסיקה בקלות את ההשפעה העות'מאנית באזור, ובמקומו החל הליך השתקעות ארוך טווח.

== אלג'יריה הצרפתית ==
[[קובץ:Bombardementd alger-1830.jpg|250px|ממוזער|הפצצה ימית של אלג'יר, 3 ביולי 1830]]
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[היסטוריה של אלג'יריה#אלג'יריה הצרפתית|אלג'יריה הצרפתית]]}}

למרות הטענה כי השתלטות צרפת על אלג'יריה נעשתה לשם השבת הכבוד הצרפתי, היו לה גם מניעים כלכליים ברורים. מעמדה האירופי של צרפת נחלש ביותר לאחר [[המלחמות הנפוליאוניות]] והיא איבדה את הדומיננטיות שהייתה לה באירופה מאז ימי [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת|לואי הארבעה עשר]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' יואן קמרון|כותרת=Early Modern Europe: An Oxford History|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=kZhTrAFPVP0C&|תאריך=2001|עמודים=פרק 9|מידע נוסף=ב[[הוצאת אוניברסיטת אוקספורד]]|שפה=אנגלית}}}}. ב[[חוזה פריז (1815)|חוזה פריז]] שנחתם ב־[[20 בנובמבר]] [[1815]] היא חויבה לשלם פיצויים בשווי 700 מיליון פרנק{{הערה|שם=כריסטין|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' כריסטין היינס|כותרת=Our Friends the Enemies: The Occupation of France after Napoleon|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VoZuDwAAQBAJ|תאריך=2018|עמודים=2|מידע נוסף=בהוצאת [[אוניברסיטת הרווארד]]|שפה=אנגלית}}}}, וגבולותיה צומצמו לגבולות [[1790]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' כריסטין היינס|כותרת=Our Friends the Enemies: The Occupation of France after Napoleon|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VoZuDwAAQBAJ|תאריך=2018|עמודים=39|מידע נוסף=בהוצאת אוניברסיטת הרווארד|שפה=אנגלית}}}}. למעשה, לאחר חתימת ההסכם צרפת שלטה בשטח הקטן מהשטח עליו חלשה לפני המלחמה. צרפת נכבשה על ידי 1.2 מיליון חיילים זרים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' רוברט טומבס|כותרת=France, 1814–1914|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=y8xnAAAAMAAJ&dq|תאריך=1996|עמודים=337|מידע נוסף=בהוצאת Pearson Longman|שפה=אנגלית}}}}, כיבוש שנמשך עד [[1818]]. בנוסף, היא נאלצה לשלם על מחייתם של 150,000 חיילים בפיקודו של [[ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון]], אשר שהו בגבולותיה המזרחיים{{הערה|שם=כריסטין|}}. בשל כך, צרפת לטשה עיניה להתפשטות ולהגברת פעילותה הכלכלית והמסחרית{{הערה|שם=חגי|}}. כיבוש אלג'יריה העשיר את צרפת בשטח נרחב, שופע משאבים יקרי ערך מסוגים שונים, במיוחד סוכר, קפה ו[[כותנה]]{{הערה|שם=ארצ'יבלד}}. בנוסף סוחרים מ[[מרסיי]] חפצו בהקמת [[תחנת מסחר]] על החוף האלג'יראי וכן אזרחים צרפתים רבים חשקו באדמות שבאלג'יריה{{הערה|שם=קציעה|}}. הייתה גם סיבה מדינית־פנימית ששימשה כגורם מרכזי לפלישה. המלך [[שארל העשירי, מלך צרפת|שארל העשירי]] וחוגי הימין השמרני סברו כי משלחת כיבוש שטחים מחוץ לצרפת תלהיב את הציבור ותביא להם יתרון פנימי ומפלגתי. צרפת השתמשה בתקרית המניפה שהתרחשה שלוש שנים קודם לכן כסיבה הרשמית לפלישה, אך למעשה היא הייתה לא יותר מ[[עילה למלחמה]]{{הערה|שם=צמיחת|}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1977]]|עמודים=79|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}.

השלטון הצרפתי לא התקבל בברכה. הצרפתים לא הכירו את השפה ה[[ערבית]] או את מנהגי התושבים ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]]. בנוסף, מערכת המנהל הצרפתית הייתה שונה לחלוטין מזו שהייתה נהוגה באלג'יריה{{הערה|שם=קציעה|1={{קישור כללי|הכותב=ד"ר קציעה אביאלי טביביאן|כותרת=מסע אל העבר: העולם המודרני במשבר 1870 – 1939|כתובת=http://school.kotar.cet.ac.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=94775007|תאריך=[[2011]]|עמודים=30-32|מידע נוסף=[[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}. אף על פי שחוסיין דיי מסר את הבירה אלג'יר ללא קרב, ביתר אלג'יריה נתקלו הצרפתים בהתנגדות עיקשת ביותר{{הערה|שם=חגי|}}. בשל כך, השלמת כיבושה התארך כ־18 שנה. רק ב־[[22 ביולי]] [[1834]] אלג'יריה הוכרזה כחבל צרפתי והוקמה בה לראשונה אדמיניסטרציה צבאית סדירה על ידי ממשלת צרפת. זאת משום שבדומה לשארל העשירי, גם יורשו [[לואי פיליפ, מלך הצרפתים]], לא ייחס משנה חשיבות לאלג'יריה. לואי פיליפ בעיקר נהג לגרש לאלג'יריה אסירים רפובליקנים ואת מי שלדעת השלטון סיכן את המשטר או את שלום הציבור{{הערה|שם=לפטן|}}. הכיבוש שהחל בעקבות תקרית דיפלומטית מצערת, הפך לתחילת [[הקולוניאליזם הצרפתי]] ב[[אפריקה]].

בשנים הראשונות לכיבוש הצרפתי הונהגה באלג'יריה מדיניות "כיבוש מוגבל", שבה השליטה הצרפתית הישירה הייתה בערי החוף בלבד וביתר אלג'יריה הוחלה שליטה עקיפה על ידי הסכמים עם המנהיגים המקומיים. באמצעות מדיניות זו שמרו הצרפתים על הביטחון והסדר בלא שימוש בכוחות צבאיים סדירים אשר עלותם גבוהה{{הערה|שם=רייטר|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[יצחק רייטר]]|כותרת=מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן־זמננו|כתובת=http://jerusaleminstitute.org.il/.upload/publications/117-peace-reiter2.pdf|תאריך=אוקטובר [[2015]]|עמודים=132-141|מידע נוסף=[[מכון ירושלים לחקר ישראל]]}}}}. עם זאת, רוב האלג'יראים המוסלמים, שהיו בעיקר סופיים ומראבוטים, ראו בצרפתים כאויב נוצרי אשר השתלט על אדמות מוסלמיות ([[דאר אל־אסלאם]]). לפיכך, יש לנהל נגד פולשים זרים אלו מלחמת מצווה. תחילה התלכדו השבטים סביב מחיי אל־דין, מנהיג שבט מרכזי – האשם. אל־דין היה איש דת חשוב, השיח׳ של מסדר הקאדריה הגדול באזור, בורר בסכסוכים שבטיים ונחשב לעושה נסים. עם זאת, לאחר כמה חודשים העביר את המקל לבנו, [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי|עבד אל־קאדר]], מפאת גילו המופלג{{הערה||שם=רייטר}}.

באוקטובר 1833 הרגו לוחמיו של עבד אל־קאדר חייל צרפתי ושבו ארבעה, לאחר שהניחו מארב לכוחותיו של הגנרל [[לואי אלקסי דמישל]] {{אנ|Louis Alexis Desmichels}}. לאחר שהצרפתים השיבו בפעולת נגד מוצלחת, חתמו דמישל ועבד אל־קאדר על הסכם שלום ב־26 בפברואר 1834. הצרפתים זכו בשקט ועבד אל־קאדר זכה להכרה כמנהיג מחוז אוראן, בחיזוק מעמדו המקומי, ובהגבלת השליטה הצרפתית לאזור החוף. הצרפתים היו מוכנים להכיר בעבד אל־קאדר כשליט אזורי המערב והפנים, אם יכיר הוא בהם, או לפחות יניח להם לשלוט בשטחי החוף. עבד אל־קאדר אף הוכר כדי של [[מועסכר]] {{אנ|Mascara, Algeria}}, עיר מדרום־מזרח ל[[אוראן]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1977]]|עמודים=80|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}}}. הנוסח הערבי של ההסכם נכתב בהתאם להלכה האסלאמית והבטיח את הגנת הדת והמנהגים המוסלמיים. ההסכם היה בבחינת [[הסכם שלום]] (צֻלְח), ולא "[[הודנה|הוּדְנָה]]" זמנית. עם זאת להסכם היה חלק סודי שאפשר לעבד אל־קאדר לקבל הכנסות, נשק ותחמושת מהצרפתים{{הערה|שם=רייטר|}}.

אולם הסכם השלום לא האריך ימים והשקט לא נמשך לאורך זמן. לאחר שהוחלף הגנרל דמישל בפברואר 1835 קרס הסכם השלום, בין השאר בשל הפרשנות השונה של הנוסחים הצרפתי והערבי. הצרפתים מחד נמשכו לאזור ה[[הינטרלנד]] והאמיר הברברי מנגד לא השלים עם השלטון הזר. הקרבות מול המורדים משכו את הצבא הצרפתי לעומק שטחי אלג'יריה. במהלך המסעות הצבאיים כבשו הצרפתים עוד שטחים, ביססו את שלטונם והגבירו את ההשתלטות האימפריאלית באלג'יריה. הכיבושים הללו הכשירו את הקרקע להשתקעות עשרות אלפי אזרחים צרפתים על אדמת אלג'יריה. כבר ב־[[1835]] פרצה מלחמה חדשה בה נחלו הצרפתים תבוסות רבות {{אנ|Battle of Macta}}. בנאומיו במסגדים האשים עבד אל־קאדר את הצרפתים בכפירה, ב[[מעילה]] באמונו ובהפרת ההסכם עליו הם חתומים. הלחימה נמשכה עד 1837 ולכל אורכה המשיך עבד אל־קאדר את הסחר עם האויב הצרפתי. במקביל העניש שבטים אשר קיימו עם הצרפתים קשר ישיר ואת הבסיס ההלכתי לענישותיו שאב אל־קאדר מפתוות של העלמאא׳ של פס{{הערה|שם=רייטר}}.

[[קובץ:2012-11-10 10-14-36-musee-histoire-belfort.jpg|250px|ממוזער|איור מהמאה ה-19 המציג את כניעת עבד אל קאדר]]
בהסכם תאפְנה אשר נחתם ב-[[30 במאי]] [[1837]], הכירו הצרפתים בשליטת עבד אל־קאדר בשטח כפול מבעבר{{הערה|שם=רייטר}}. כעת, הוא שלט בכל אלג'יריה הפנימית והמערבית, בחלק מרצועת החוף ובמספר נמלים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[יעקב שמעוני]]|כותרת=מדינות ערב בימינו|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=7_RWAAAAMAAJ&dq|תאריך=[[1965]]|עמודים=66|מידע נוסף=הוצאת [[עם עובד]]}}|שם=שמעוני}}. במילים אחרות, בעוד שעבד אל־קאדר החזיק בכשני שלישים מאלג'יריה{{הערה|שם=רייטר}} (ובהם המחוזות אוראן, קוליאה, מדיאה, תלמסאן וחלקים מאלג'יר), צרפת החזיקה בכמה נמלים ספורים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=איגוד הסטטיסטיקה של לונדון|כותרת=Journal of the Royal Statistical Society|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=VQbxAAAAMAAJ|תאריך=1839|עמודים=116|שפה=אנגלית}}}}. עם התעצמות הלחימה משכה אלג'יריה יותר ויותר את תשומת לב ההנהגה הצרפתית. בשנת [[1839]] קרא שוב ה[[אמיר]] [[עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי|עבד אל־קאדר]] למלחמת קודש ([[ג'יהאד]]) נגד הצרפתים. הוא איגד את השבטים המערביים בין אלג'יר לגבול [[מרוקו]] והמריד אותם בשלטון הזר. בשנת [[1841]] הכריז המלך לואי פיליפ כי "אלג'יריה תישאר צרפתית לעולם", בשעה ש[[מרשל צרפת]], תומא רובר בּוּגוֹ {{אנ|Thomas Robert Bugeaud}}, נשלח לדכא את המרידות בהנהגת עבד אל-קאדר{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=תומא רובר בוגו|כתובת=https://www.britannica.com/biography/Thomas-Robert-Bugeaud-duc-dIsly-marquis-de-la-Piconnerie|מידע נוסף=ב[[אנציקלופדיה בריטניקה]]}}}}. בוגו, שהיה [[מושל]] אלג'יריה בין השנים 1841–[[1847]], הצהיר עם בואו שבכוונתו להשיג שליטה מוחלטת באלג'יריה כדי לאפשר התיישבות אזרחית ושימור הכיבוש. הוא פתח במתקפה כוללת על הכוחות של עבד אל־קאדר והעמיד את ממשלת צרפת בפני עובדות מוגמרות. בוגו מיגר את כוחו של האמיר ונקט בטקטיקה של "[[אדמה חרוכה]]": בקרב סיקאק {{צר|Bataille de la Sikkak}} הוא חיסל שבטים וכפרים שלמים אשר תמכו באמיר הסורר. עבד אל־קאדר ברח לצפון מרוקו ובלחץ צרפת הוסגר על ידי השלטונות המרוקאיים. הוא נאסר בצרפת עד [[1852]], אז עבר ל[[איסטנבול]], ובשנת [[1855]] השתקע ב[[דמשק]] עם קבוצת גולים אלג'יראים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר אחמד בוייארדן|כותרת=Emir Abd El-Kader: Hero and Saint of Islam|כתובת=https://books.google.co.il/books?id|תאריך=2012|עמודים=145|מידע נוסף=בהוצאת World Wisdom|שפה=אנגלית}}}}.

בשנת [[1848]], לאחר 18 שנה של לחימה כמעט בלתי פוסקת, הובסו האלג'יראים בידי צבא שכלל כ-95 אלף חיילים{{הערה|שם=ארצ'יבלד|{{קישור כללי|הכותב=סר ארצ'יבלד אליסון|כותרת=History of Europe: From the Fall of Napoleon, in 1815, to the Accession of Louis Napoleon in 1852, כרך 7|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=WjxEAQAAMAAJ&pg|תאריך=1858|עמודים=555-558|מידע נוסף=הוצאת הארפר|שפה=אנגלית}}}}. השטח חולק לשלוש פרובינציות, אוראן במערב, אלג'יר במרכז, וקונסטנטין במזרח{{הערה|שם=ארצ'יבלד}}. כל פרובינציה זכתה לייצוג ישיר בימיה הקצרים של [[הרפובליקה הצרפתית השנייה|הרפובליקה השנייה]]{{הערה|שם=שילינגטון}}. צרפת הכריזה על צפון אלג'יריה כ"מחוז מעבר לים" וחלק בלתי נפרד ממנה. הכיבוש הצרפתי הוביל לתמורות רבות בקרב התושבים המקומיים והוא נתקל בהתנגדות קשה מצד התושבים ה[[ברברים (קבוצה אתנית)|ברברים]] עד [[1872]]. הצרפתים הפקיעו אדמות ורכוש מידי תושבי אלג'יריה כחלק מהליך דיכוי המרידות והטרור באזור. במקביל להפקעת השטחים ונישול זכויות המקומיים, יישבו את אלג'יריה אזרחים צרפתים אשר תמכו בשלטון שבמכורתם. עד 1855 האוכלוסייה האירופית באלג'יריה גדלה מ-94,820 איש ל-155,607 איש אל מול 2,056,298 תושבים ילידים. הצבא הצרפתי החזיק כ-75 אלף קצינים וחיילים על אדמת אלג'יריה{{הערה|1=לפני מלחמת קרים}} אשר זכו להכשרה וניסיון מלחמתי{{הערה|שם=ארצ'יבלד}}. התארגנויות [[פוליטיקה|פוליטיות]] נאסרו על התושבים הברברים, הוגבלה [[חופש התנועה|תנועתם]] בין האזורים ולא אושר להם להתכנס.

[[קובץ:Algerian data 1855.png|250px|ממוזער|נתוני ייצוא, ייבוא, אוכלוסייה אירופאית וכוחות צבא צרפת באלג'יריה, בין השנים 1850–1855]]

ה[[הגמוניה]] הצרפתית ניצלה את משאביה של אלג'יריה לרווחת התושבים הצרפתים ולרווחתה של [[כלכלת צרפת]], בין היתר באמצעות פיתוח ה[[תעשייה]] והתוצרת ה[[חקלאות|חקלאית]]. בנוסף, הצרפתים מיגרו את תופעת [[שודדי ים ברברים|שודדי הים הברברים]]{{הערה|שם=שודדי ים|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר קציעה אביאלי טביביאן|כותרת=מסע אל העבר: עולם מודרני נולד|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=rwhLBtptAu0C&printsec|תאריך=[[2003]]|עמודים=158|מידע נוסף=CET [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}, עד חיסולה המוחלט. אך הכלכלה והתעשייה המקומית לא התפתחה במיוחד. גם כחצי יובל לאחר הכיבוש צרפתי, הייצור החקלאי לא זאת בלבד שלא גדל, אלא אף קטן. היצוא מאלג'יריה, עלה מ-10 מיליון פרנק בשנת 1845 ל-42 מיליון פרנק ב-1854 והיבוא ירד מ-100 מיליון פרנק ל-81 מיליון פרנק. כלומר, למרות צמצום הפער, הייבוא של אלג'יריה מצרפת עדיין היה גדול כפליים מאשר הייצוא אליה{{הערה|שם=ארצ'יבלד}}.

[[קובץ:Six-chefs-algeriens-photographies-en-1860.jpg|250px|ממוזער|ימין|מכובדים אלג'יראים שזכו בלגיון הכבוד במהלך ביקור של נפוליאון השלישי באלג'יריה (1860)]]
[[קובץ:Abd-EL-Kader-And-Napoleon-III.jpg|250px|ממוזער|קיסר צרפת נפוליאון השלישי במפגש עם מנהיג המורדים לשעבר עבד אל־קאדר אל-ג'זאירי, טירת אמבואז, 16 באוקטובר 1852]]

לאחר שעבד אל־קאדר נאסר שררה רגיעה זמנית באלג'יריה{{הערה|שם=צמיחת|}}. ה[[קיסר]] [[נפוליון השלישי]] היה בעל יחס חיובי לתושבי אלג'יריה. הוא הבטיח לתושביה ה[[מוסלמים]] כי צרפת תדאג למחסורם ותתייחס אליהם באהדה{{הערה|שם=אנסקי}}. בנוסף, הוא שינה את מדיניות ההגירה הצרפתית: הוא עצר את מעבר האירופאים לפנים הארץ, הגביל את אזור מגוריהם לאזור החוף, והפסיק את מדיניות עידוד ההגירה לאלג'יריה. בנוסף, הוא שחרר את עבד אל-קאדר והעניק לו 150 אלף פרנק. כמה שנים לאחר מכן הוא אף העניק לו את עיטור הצלב הגדול של [[לגיון הכבוד]]{{הערה|1=העיטור הוענק לעבד אל קאדר לאחר שהציל 12 אלף נוצרים שנמלטו מעימות מול [[דרוזים]] באזור דמשק{{ש}}{{קישור כללי|הכותב=ד"ר פיליפ ניילור|כותרת=Historical Dictionary of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ftFbCQAAQBAJ|תאריך=7 במאי 2015|מידע נוסף=הוצאת ראומן וליטלפילד}}}} עם זאת, בשנת [[1865]] הוא פרסם צו לפיו תושבי אלג'יר הלבנים (כולל היהודים) הם נתיני צרפת, אך לא כלל את התושבים המוסלמים{{הערה|שם=קציעה|}}. נפוליון באישורו החל הליך גיוס מוסלמים לשירות צבאי, הותרה הגירתם לצרפת והתאפשר להם לעסוק בשירות המדינה. השינוי החשוב ביותר שערך נפוליאון השלישי באלג'יריה הוא [[מודרניזציה]] במערכת רישום המקרקעין. השיטה המסורתית התבססה על בעלות שבטית במקרקעין, והחדשה התבססה על בעלות יחידים, כאשר הבסיס היה ישיבה במקרקעין במשך שלושה דורות. החלפת השיטה המסורתית הביא לנישול ילידים רבים מאדמותיהם, וחלק גדול מהמקרקעין הפך לאדמות ציבוריות{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר ג'יימס מקדוגל|כותרת=A History of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=3-CBDgAAQBAJ|תאריך=[[2017]]|עמודים=97|מידע נוסף=[[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']]|שפה=אנגלית}}}}.

במקביל, בניסיון אחרון להביא ל[[ליברליזם]], נפוליון ניסה לכונן [[חוקה]] שתאפשר למוסלמים להשתתף בבחירות לאספה חדשה בפריז. הניסיון קרס עם הדחתו לאחר תבוסת צרפת ב[[קרב סדאן]]{{הערה|שם=שילינגטון}}. המבנה הפרלמנטרי החדש של [[הרפובליקה הצרפתית השלישית|הרפובליקה השלישית]] לא כלל את הרוב המוסלמי. הוא תגמל את המתיישבים האירופאים על תמיכתם ברפובליקנים והעניק להם ייצוג ישיר באספה ובסנאט. שינוי נוסף במעמדה של אלג'יר חל ב־1870 כאשר אדולף כרמיה, שר המשפטים של צרפת, פרסם צווים שנועדו להפוך את אלג'יר לחלק מצרפת{{הערה|שם=שילינגטון}}.

גזל האדמות על ידי הצרפתים ונישול האוכלוסייה הברברית מאדמתה, הביא לתסיסה בהרי ה[[קביליה]] בסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-19]]. בשנת [[1871]] הללו פתחו במרד בהנהגת [[מוחמד אל מוקראני]] {{אנ|Cheikh Mokrani}} וגרמו לאבדות קשות. הצרפתים בתגובה דיכאו את המרד ביד קשה הם גרמו להרג והרס כלכלי בלתי פרופורציונלי לברברים. עם ביסוס המנהל האזרחי באלג'יריה גברו תהליכים של נישול האוכלוסייה הכפרית מאדמותיה, הרס החברה המסורתית וחיסול ההנהגה הדתית. בהליך שיטתי הורחקו התושבים המקומיים מהאזורים החקלאיים ומאזור החוף הפורה ובמקום התיישבו הצרפתים{{הערה|שם=צמיחת|}}. לאחר המרד של 1871 הוחרמו אדמות שבטיות והואצה התפשטות ההתנחלות לפנים הארץ. במקביל, התרחבו גבולותיו של הממשל האזרחי{{הערה|שם=שילינגטון}}. עד סוף המאה ה-19 רק כ-8% מאוכלוסייה המוסלמית התיישבו בערים, רובם בקונסטנטין ותלמסן{{הערה|שם=צמיחת|}}.

בשנת [[1881]] הונהג רשמית קוד הילידים{{הערה|1=בצרפתית: Code de l'indigénat}}, המאפשר לפקידים רשמיים להעניש מוסלמים באופן מזורז וללא הליך משפטי. בנוסף, הוא אפשר להטיל על מוסלמים מיסים מיוחדים ועבודת כפייה. בשנת [[1909]], 70% מכל המיסים הישירים באלג'יריה שולמו על ידי המוסלמים, למרות העוני הכללי שלהם{{הערה|שם=שילינגטון|{{קישור כללי|הכותב=קווין שילינגטון|כותרת=Encyclopedia of African History 3-Volume Set|כתובת=https://www.worldhistory.biz/sundries/37331-algeria-government-and-administration-1830-1914.html|תאריך=2005|עמודים=88|שפה=אנגלית}}}}.

=== תרבות ===
[[קובץ:Arab dancing girls, Algiers, Algeria-LCCN2001697848.jpg|220px|ממוזער|ימין|נערות ערביות רוקדות, אלג'יר, 1899]]
[[קובץ:Museum- entrance hall, I, Algiers, Algeria-LCCN2001697818.jpg|250px|ממוזער|אולם כניסה למוזיאון, אלג'יר, 1899]]
[[קובץ:Place de la Republique, Algiers, Algeria WDL2465.png|250px|ממוזער|כיכר הרפובליקה באלג'יר, נקראת על שם [[כיכר הרפובליקה]] הפריזאית]]
מתוך תחושת עליונות [[אתנוצנטריות|אתנוצנטרית]] של התרבות הצרפתית, השלטון הצרפתי דגל ב"[[תירבות (חברה)|תירבות]]" תושבי אלג'יריה וראה בקולניאליזם "שליחות מתרבתת"{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[חגי ארליך]]|כותרת=המזרח התיכון בין מלחמות העולם|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=lGZeYnoTp0gC|תאריך=[[1992]]|עמודים=17|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}}}{{הערה|שם=גולן|}}. בשלב הראשון, הם ניסו להטמיע את התרבות הצרפתית באלג'יריה וליצור אסימילציה. המבנה הריכוזי של השלטון הצרפתי הועתק גם לאלג'יריה, ומערכת אחידה נתבנתה כמעט בכל האזורים בהם התיישבו הצרפתים. מדיניות האסימילציה דגלה בהפיכה הדרגתית של האלג'יראים לצרפתים. לימים שונתה הגישה הצרפתית והם ופיתחו את רעיון האסוציאציה, המדגיש את הנחלת התרבות הצרפתית, מבלי לאזרח את תושבי המושבה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[גדעון שמעוני]] ופרופ' חיים אבני|כותרת=הציונות ומתנגדיה בעם היהודי: קובץ מאמרים|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ZmkNAAAAIAAJ|תאריך=[[1989]]|עמודים=424|מידע נוסף=[[ההסתדרות הציונית העולמית]]}}}}. כך, מחד צרפת לא קלטה את התושבים האלג'יראים לשטחה האירופאי, מאידך היא המשיכה בעקרונות השליחות המתרבתת{{הערה|שם=גולן|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר [[תמר גולן]]|כותרת=הקולוניאליזם הבריטי והצרפתי|כתובת=http://www.lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=7744|תאריך=[[1986]]|מידע נוסף=[[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}.

הצרפתים ערערו עד היסוד את התשתית החברתית של האוכלוסייה המקומית במהלך המאבק מול עבד אל־קאדר וממשיכי דרכו. שבטים פוזרו ללא הבחנה וכפרים שלמים הושמדו. בנוסף לכך, בוטלו כל הסמכויות של ההנהגה השבטית המסורתית. כל הנכסים של ההנהגה נושלו ותפקידיה המסורתיים בוטלו, בהם פתרון סכסוכים שבטיים פנימיים וחיצוניים וסמכות הבוררות המשפטית{{הערה|שם=צמיחת|}}.

הצרפתים השקיעו משאבים רבים כדי להטמיע את התרבות הצרפתית ביושבי אלג'יריה, והפיכת בניה למוסלמים-צרפתיים-אלג׳יראיים{{הערה|שם=ארליך|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[חגי ארליך]]|כותרת=המזרח התיכון בין מלחמות העולם|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=lGZeYnoTp0gC|תאריך=[[1992]]|עמודים=83|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}}}. כמו כן, צרפת המשיכה לעודד את אזרחיה להגר לאלג'יריה כדי לחזק באזור את הנאמנות למדינה. המיעוט האירופי הנוצרי מנה בשנת [[1860]] כ-200 אלף תושבים והוא שלט על אוכלוסייה מוסלמית בת 2.5 מיליון תושבים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=סאמר ח'יר אחמד|כותרת=Civilisational Repositioning: China’s Rise and the Future of the Arab People|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=LtuDCgAAQBAJ&printsec|תאריך=[[2015]]|עמודים=8|שפה=אנגלית}}}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[אלברט חוראני]]|כותרת=A History of the Arab Peoples|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=irtb55WDsjMC|תאריך=[[2013]]|שפה=אנגלית}}}}. הצרפתים התיישבו בבירה אלג'יר ובערי החוף אשר קיבלו אט אט צביון אירופאי. ההגירה ההמונית השפיעה רבות על החברה המקומית ותחת השלטון הצרפתי העירוניים החלו לאמץ את סגנון החיים האירופאי. הללו זנחו את התלבושות המסורתיות לטובת הלבוש [[המערב]]י והצרפתית הפכה לשפה רווחת בקרב האוכלוסייה הילידה. נבנו אזורי מסחר ורובעי מגורים בסגנון אירופי. הבתים החדשים הוקפו בכנים ופותחו [[פארק|גנים ציבוריים]], [[כיכר עירונית|כיכרות]], [[בית מלון|בתי מלון]], [[מסעדה|מסעדות]], [[בית קפה|בתי קפה]], [[חנות|חנויות]] ו[[תיאטרון|תיאטראות]]. באלג'יר וערי החוף נקראו רחובות רבים בשמות הקשורים להיסטוריה של צרפת. כך גם באלג'יר נבנתה כיכר גדולה בשם "כיכר הרפובליקה", בדומה ל[[כיכר הרפובליקה]] הידועה, אשר ב[[פריז]].

גם לצו שפרסם נפוליאון השלישי בשנת 1865, המאפשר מתן אזרחות למסולמים באלג'יריה, היו דרישות תרבותיות נוקבות. הדרישה הבסיסית ביותר היא הכרה בחוקי המדינה, חוקים שהושפעו מעקרונות ה[[נאורות]] שהיו זרים ליושבי צפון אפריקה. אך מעבר להכרה בחוקי המדינה, הגשת בקשה לקבלת אזרחות צרפתית, דרשה שהמבקשים ירכשו השכלה צרפתית, יעמדו בדרישות מערכת החינוך הצרפתית ויותר מכל - יסתגלו לתרבות הצרפתית. כלומר, תושבי אלג'יריה נדרשו לעבור שינוי תרבותי מקיף, שרק בסופו יוכלו לקבל אזרחות צרפתית. האזרחות הצרפתית הקנתה מעמד שווה, ובמילים אחרות, כל עוד המוסלמים לא עברו שינוי תרבותי מסוג זה, הם לא זכו לשוויון.

מדיניות השלטון של הטמעת התרבות הצרפתית באלג'יריה, התבססה על הסברה כי החינוך המודרני ימחק את ההבדלים, התרבותיים והגזעיים, בין הצרפתים לאלג'ריאים. את החסר תמלא הקדמה, כלומר, התרבות הצרפתית{{הערה|שם=ארליך|}}. למרות זאת שתושבי אלג'יריה לא היו אזרחים צרפתים, אלג'יריה נחשבה כחלק מצרפת עצמה ולא כיתר הקולוניות. אף המוסלמים האלג'יראים המעטים שאימצו את התרבות, הלבוש, ההשכלה והשפה הצרפתית לא זכו לאזרחות צרפתית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמעמד האישי-משפחתי עמד בסתירה גמורה לחוק הצרפתי. החוק בצרפת שווה לכל אזרחיה, ללא התחשבות בדת. הוא אוסר על ריבוי נשים ועל גירוש אישה באקט חד-צדדי מצד הבעל. איסורים לא עולים בקנה אחד עם התרבות הצפון אפריקאית והדין האסלאמי. הכפילות הדתית-משפטית לא אפשרה את קיום החוק הצרפתי את האזרחות הצרפתית. אף בני אלג'יר שאימצו את התרבות הצרפתית, המשכילים והמתמערבים, דוברי צרפתית ואמונים על מנהגי החברה בצרפת, אף הם לא יכלו להתאזרח, עד שלא יוותרו על אלה מחוקי ה[[אסלאם]] העומדים בסתירה לחוקי צרפת. בשל כך, אפילו אלג'יראים שאימצו את הצביון הצרפתי, פעמים רבות לא זכות לאזרחות הנכספת.

=== דת ===
[[קובץ:Our Lady of Africa - Juin 10, 1916.jpg|220px|ממוזער|קתדרלת נוטרדאם דה אפריקה {{אנ|Notre-Dame d'Afrique}}]]
[[קובץ:4 juin 1916.jpg|220px|ממוזער|המדרסה של אלג'יר, 1916]]
[[קובץ:Oran synagogue.jpg|220px|ממוזער|בית הכנסת באוראן]]
לאימפריאליזם נלווה גם מניע [[דת]]י. לאלג'יריה יצאו [[מיסיון|מיסיונרים]] אירופאים רבים אשר ביקשו [[טבילה לנצרות|להטביל לנצרות]] את יושביה, בעיקר את [[פגניות|עובדי האלילים]]. בנוסף, בתקופת השלטון הצרפתי שימשה הנצרות ככלי להתבוללות. חלק מהמיסיונרים יצאו ביוזמתם והאחרים יצאו בשליחות המדינה. אמנם הנצרות נכנסה לראשונה לאלג'יריה עוד בימי [[האימפריה הרומית]], אך היא התבססה מחדש עם בוא הצרפתים והקמת הדיוקסיה של אלג'יר ב-[[1838]]. כמו לעמים רבים בצפון אפריקה, לתושביה הברברים של אלג'יריה הייתה היסטוריה נוצרית טרם הכיבוש הערבי. האסלאם הגיע לאלג'יריה רק עם התרחבות [[האימפריה המוסלמית]] בתקופת [[בית אומיה]], ומשכך מפקדים בצבא הצרפתי סברו כי ניתן יהיה להשיב את הברברים "לדתם הקודמת" - הנצרות{{הערה|שם=צמיחת|}}. כמו כן, הצרפתים סברו שיש להמיר את דתם של בני האוכלוסייה המוסלמית לנצרות כחלק מתהליך המודרניזציה, והם פעלו בדרכים שונות כדי ליישם מטרה זו. כך למשל התקיימה [[אפליה מעמדית]] על רקע דתי. חוקים נקבעו כדי לבסס את זכויות האלג'יראים על זהותם הדתית. צו כרמייה משנת 1870 היווה דוגמה לכך, שכן הוא נתן אזרחות מלאה לתושבי אלג'יריה בתנאי שהיו נוצרים או יהודים. רוב תושבי אלג'יריה, אשר היו מוסלמים, לא זכו למעמד זה. למרות זאת, מעטים המוסלמים באלג'יריה אשר המירו את דתם בעקבות צו כרמייה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=J. B. Brain|כותרת=Catholic beginnings in Natal and beyond|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=12gRAQAAIAAJ&q|תאריך=[[1975]]|עמודים=26|שפה=אנגלית}}}}. עם התרחבות האוכלוסייה הנוצרית השתנתה החלוקה המנהלתית במדינה והיא חולקה לארכידיוקסיה של אלג'יר או לאחת משלוש הדיוקסיות האחרות: הדיוקסיה של לאגוואט, הדיוקסיה של אוראן או הדיוקסיה של קונסטנטין{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר דארסי פונטיין|כותרת=Decolonizing Christianity: Religion and the End of Empire in France and Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=059ODAAAQBAJ|תאריך=[[2016]]|עמודים=62|מידע נוסף=[[הוצאת אוניברסיטת קיימברידג']]|שפה=אנגלית}}}}. בשיאה, הקהילה הנוצרית באלג'יריה מנתה כמיליון תושבים, רובם [[נצרות קתולית|קתולים]]. אף על פי שהנוצרים הם מיעוט דתי באלג'יריה, כנסיות שנבנו במהלך השלטון צרפתי עומדות על תילן עד היום.

מתחילת הכיבוש הצרפתי המוסלמים באלג'יריה נתנו ללחימה נופך דתי. המנהיג המורד המרכזי, האמיר עבד אל קאדר, היה מוסלמי אדוק ביותר. הוא בא ממשפחה דתית מיוחסת וקיבל ייעוץ רוחני ופתוות מהעלמאא׳ של פס. כמו כן, הוא החשיב את הלחימה בצרפת כמלחמת מצווה וניהל אותה בהתאם לחוקי השריעה. בהתאם לכך, הקפיד שגם ההסכמים עליהם חתם מול הצרפתים יעמדו בעקרונות האסלאם{{הערה|שם=רייטר}}. הצרפתים לא קיבלו את התנהלות המשפטית בתחומי המעמד האישי של יושבי אלג'יריה המוסלמים. ההלכות הדתיות-מוסלמיות עמדו בסתירה לרוח [[המהפכה הצרפתית]] ובהתאם לכך לחוקי צרפת, אשר מחייבים את כל אזרחיה. כמו כן, עם התרחבות הכיבוש הצרפתי, נסגרו האגודות המוסלמיות{{הערה|שם=סגאלה}}.

אף על פי שנפוליאון השלישי אפשר בשנת 1865 לתושבי אלג'יריה המוסלמים לקבל אזרחות צרפתית, על המבקשים היה לקבל את מלוא הסמכות המשפטית הצרפתית, לרבות חוקים המשפיעים על נישואין ועל ירושה, ובכך לדחות את סמכות בתי הדין הדתיים. למעשה, פירוש הדבר שמוסלמי שהתאזרח נאלץ לוותר על כמה מערכי הדת שלו כדי להפוך לאזרח צרפתי. מצב זה עורר תרעומת מצד המוסלמים, שהרי הדרך היחידה שלהם לקבל שוויון פוליטי נתפסה כ[[כופר (אמונה דתית)|כפירה]] באסלאם. למרות יתרונותיה הרבים, רוב מוחלט מקרב המוסלמים ויתר על האזרחות הצרפתית, ובחר לשמור על התרבות המקומית. בהתאם לכך, עד שנת 1871 פחות ממאתיים מוסלמים ביקשו אזרחות צרפתית. אמנם הרפובליקה השנייה אפשרה את הקמה מחדש של מוסדות ה[[מדרסה]] כדי להכשיר שופטים אסלאמים, אך ניתנה להם סמכות לדון בדיני אישות בלבד. מצב זה הוביל לאי שוויון מעמדי ומשפטי, בו תושבי אלג'יריה משוללי זכויות ובתי הדין שלהם מוגבלים בסמכותם. בתוך כך, הצרפתים החלו לפגוע במוסדות הדת המוסלמיים, מתוך תחושת עליונות תרבותית על תושבי אלג'יריה המוסלמים{{הערה|שם=ארליך|}}.

הצרפתים פגעו גם במנהיגים הדתיים המקומיים וצמצמו את סמכויותיהם ואת סמכויות בתי הדין השרעיים. עשרות [[מסגד]]ים נסגרו על ידי שלטונות צרפת ולעיתים אלו אף הוסבו ל[[כנסייה|כנסיות]]{{הערה|שם=צמיחת|}}. נכסי ה[[ווקף]] הופקעו מידי ה[[עולמא]] וניהולם הועבר לפקידים צרפתים, אשר לא פעם חילקו אותם בין המתיישבים האירופאיים. פגיעת השלטון הצרפתי באסלאם הייתה אחת הסיבות להתעוררות הלאומית באלג'יריה ובדומה, גם במדינות נוספות בצפון אפריקה{{הערה|שם=ארליך|}}. הצרפתים לא כיבדו את האופן שבו הדת האופן שבו החברה באלג'יר הדגישה את מרכזיות הדת בקביעת זהותה והתנהלותה. הפגיעות במוסדות האסלאם העלו את חמתם של המוסלמים הרבה יותר מאשר הדיכוי הפוליטי והכלכלי ומוסלמים רבים הפגינו את כעסם על הסלידה שהפגינו הצרפתים כלפי דתם{{הערה|שם=צמיחת|}}.

על פי החוק הצרפתי, המוסלמים לא יכלו לקיים פגישות ציבוריות, לשאת נשק או לעזוב את בתיהם או כפריהם ללא אישור. אדמת נאמנויות הצדקה האסלאמית (habus) נחשבה רכוש הממשלה והוחרם{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' אלן קריסטלו|כותרת=Muslim Law Courts and the French Colonial State in Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=S8P_AwAAQBAJ|תאריך=2014|עמודים=101-102|מידע נוסף=הוצאת אוניברסיטת פרינסטון|שפה=אנגלית}}}}. חלק גדול מרשת בתי הספר הקוראניים המסורתיים והזאואיות - שנחשדו בחשד כמרכזי התנגדות פוטנציאליים - התמוטטו, ושיעור האוריינות נפל. עם זאת, הופעתו של החוקר הדתי והרפורמיסט עבד אל-חמיד בן-באדיס תלך לשנות את המגמות הללו. החל משנות ה-90 הוא הטיף נגד המראבים המסורתיים והכתות הקדושות, האמינו בבובות וודו, וקרא לחשיבות החינוך הערבי והאסלאמי; תלמידיו הקימו רשת ענפה של בתי ספר, ובמהרה הביאו את הכתות הקדושות לחרפה נרחבת, מה שהפך את האסלאם האלג'יראי ליותר אורתודוקסי. בעוד שבאסלאם, חברה מוסלמית הכפופה לשליטים לא מוסלמים מקובלת (ראה הקוראן), ההפליה נגד האסלאם הובילה אותה להיות מרכיב חזק בתנועת ההתנגדות לצרפתים במלחמת העצמאות באלג'יריה. לוחמי העצמאות נקראו "מג'אהדין" - אנשי הג'יהאד - ונופליו נקראים צ'והאדה, קדושים מעונים, למרות ה[[סוציאליזם]] המוצהר של המהפכה; אפילו במהלך המהפכה, עשה ה-FLN מאמצים סמלי להטיל עקרונות אסלאמיים, כגון איסור על יין וזנות.
[[חופש הדת והפולחן]] הובטח כבר בהסכם הכניעה מאלג'יר. עם זאת חיי הדת של היהודים באלג'יריה הושפע רבות מהתערבות השלטון הצרפתי במדינה.

מה־16 בנובמבר 1830, היום בו מונה יעקב בכרי ל׳ראש האומה היהודית׳, החל תהליך כרסום הדרגתי במעמדה של הנהגת הקהילה ובמערכת [[המשפט העברי]], שעל־פיו התנהלה האוטונומיה הקהילתית. במרץ 1831 צומצם חופש הפעולה של הדיינים. אלה לא הורשו למלא תפקידם. אלא אם כן הוסמכו לכך על ידי המפקד העליון של הצבא הצרפתי, שהיה רשאי לבטל את פסקיהם. ב־10 באוגוסט 1834, לאחר שהוגבלה האוטונומיה השיפוטית של הרבנים לענייני אישות בלבד, שונה הארגון של מערכת השיפוט מן היסוד: [[המפקד העליון]] הוסמך להקים, במידת הצורך, בתי דין רבניים בהרכב של דיין אחד או שלושה. הללו הורשו לעסוק אך ורק בענייני נישואין וגיטין וכן באותן עבירות על מצוות הדת שלא טופלו בחוק הצרפתי. בפברואר 1841 הוצא צו חדש, שביטל למעשה את מערכת בתי־הדין הרבניים. על היהודים חל במלואו החוק האזרחי הצרפתי. בנושאים הנוגעים לענייני אישות ודת, התבקשו הרבנים לצרף את חוות־דעתם בכתב, אך הערכאות הצרפתיות היו רשאיות להחליט אם להתייחס לתוכנן אם לאו. מה שמצטייר בעינינו כפגיעה באושיות החברה היהודית, נחשב אז על ידי הצרפתים כיוזמה שבאה לקדם את הקהילה לקראת ״שיקומה״ ושילובה בתוך החברה הצרפתית: שכן הם נמנעו מכל צעד דומה כלפי הערבים, ששמרו על מוסדותיהם ועל חוקיהם הדתיים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר שלום בר-אשר|כותרת=תולדות היהודים בארצות האיסלאם: העת החדשה עד אמצע המאה ה־19|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=KeUJAQAAIAAJ&q|תאריך=[[1981]]|עמודים=366|מידע נוסף=[[מרכז זלמן שזר]]}}}}.

כבר בתחילת הקולוניאליזם הצרפתי על אדמת אלג'יריה, צרפת הנהיגה רפורמות בקהילה היהודית. השינויים שערך הממסד הצרפתי פגעו במוסדות המסורתיים כמו ראשי הקהילה ו[[בית דין רבני|בתי הדין הרבניים]]. במקום זאת, היהודים הוכפפו לחוק ולשלטון הצרפתי. בשנת [[1858]] החל קמפיין לאזרוח יהודי אלג'יריה בנימוק שהיהודים מהווים גורם נאמן לצרפת. כשביקר [[נפוליאון השלישי]] באלג'יריה בשנת [[1860]], הוא קיבל עצומה של 10 אלף יהודים המבקשים אזרחות צרפתית. ואכן בשנת [[1870]] המדינאי היהודי-הצרפתי [[אדולף כרמיה]] פרסם את [[פקודת כרמיה]] שאזרחה את יהודי אלג'יריה. מבחינה חברתית השוואת מעמדם של היהודים למעמד הצרפתים סייע בהתפתחות הקהילה. המעמד החדש החליף את מעמד הד'ימיף כלומר בני חסות החייבים ב[[מס גולגולת]], מגבלות בלבוש ובנשיאת נשק. עם זאת, הללו סבלו מאנטישמיות הן מצד הצרפתים והן מצד המוסלמים. יהודי אלג'יריה נותרו בין הפטיש לסדן. מחד הם כבר אינם דומים לתושבים הערבים, מאידך בעיני אירופאים רבים הם לא נחשבו צרפתים באמת.

=== חינוך ===
[[קובץ:Arab school of embroidery, Algiers, Algeria-LCCN2001697839.jpg|ממוזער|בית ספר ערבי לרקמה, אלג'יר, אלג'יריה (1889)]]
לפני כיבוש אלג'יר על ידי צרפת בשנת 1830, התשלום למורים מוסלמים בוצע באמצעות העברת קרקעות אשר נקראו חוּבוּס. הצרפתים השמידו את מוסדות החינוך הקדם-קולוניאליי לאחר שתפסו את האדמות הללו{{הערה|שם=סגאלה}}. עצירת המימון הובילה להפסקת התעסוקה של המורים ואת החינוך המסורתי. כדי לתת מענה לבעיה זו החלה הרפובליקה השנייה, בהנהגת נפוליון השלישי, לפתח [[מערכת חינוך]] בחסות צרפתית, אשר שאפה לשנות את התרבות והמסורת של האוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה. ב-1850 הצרפתים החלו בפתיחת בית ספר פרנקו-ערביים אשר הציעו חינוך דו-לשוני בו שולבו הן הערבית הספרותית והן השפה הצרפתית{{הערה|שם=סגאלה|{{קישור כללי|הכותב=ספנסר דיוויד סגאלה|כותרת=Moroccan Soul: French Education, Colonial Ethnology, and Muslim Resistance, 1912-1956|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=uE8JMCGpghkC|תאריך=[[2009]]|עמודים=24|מידע נוסף=אוניברסיטת נברסקה|שפה=אנגלית}}}}. לפני הקולוניאליזם, השפות המדוברות באלג'יריה היו בעיקר ערבית וברברית. בשל העבר הקולוניאלי הצרפתי של אלג'יריה, הצרפתית הייתה השפה הזרה הראשונה שנלמדה בבתי ספר באלג'יר{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=מוחמד נסים נג'די|כותרת=Learning English in Algeria Through French-based Background Proficiency|כתובת=http://www.sciencedirect.com/science/article/pii/S1877042815045486/pdf?md5=3ad2bf10691feeb3bd5521addbf70b09&pid=1-s2.0-S1877042815045486-main.pdf|תאריך=2015|עמודים=499|מידע נוסף=אוניברסיטת תלמסאן|שפה=אנגלית}}}}. החל מ-1857 השכלה ברמה גבוהה יותר הוצעה לבני הנכבדים והמנהיגים האזוריים במכללות הערביות-צרפתיות{{הערה|במקור collège arabe-français}} באלג'יר ובהמשך גם בקונסטנטין ואוראן{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר גווין מוריי-מילר|כותרת=The Cult of the Modern: Trans-Mediterranean France and the Construction of French Modernity|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=k50nDwAAQBAJ|תאריך=2017|עמודים=132|מידע נוסף=אוניברסיטת נברסקה|שפה=אנגלית}}}}. עם זאת, במהלך הרפובליקה השלישית, הממשלה הפריזאית ניסתה להטמיע את האלג'יראים בתרבות הצרפתית. מדיניות זו לא עלתה יפה בקרב תושבי אלג'יריה הצרפתים, ואלה עצרו את המימון לבתי ספר החדשים{{הערה|שם=סגאלה|}}. אם כן, נמשכה מדיניות החינוך הממלכתית-אליטיסטית וחינוך גבוה הוענק רק למספר מצומצם של תלמידים{{הערה|שם=גולן|}}.

לצד החיילים ואנשי הממשל הצרפתים שלחו גם מורים ומיסיונרים, שלימדו לימודי דת, [[קרוא וכתוב]] ובשלב מתקדם אף לימודים כלליים כגון [[היסטוריה]] ו[[ספרות]] צרפתית. הצרפתים התפארו כי בכל יום לומדים ילדים ברחבי האימפריה הצרפתית את אותו חומר לימודי, בין אם הם בצרפת עצמה, באלג'יריה או ב[[מערב אפריקה]]{{הערה|שם=סיקור ממוקד|}}. לצרפתים הייתה התערבות עמוקה בחינוך באלג'יריה. לפי הגישה הצרפתית, אלג'יריה הייתה חלק מצרפת, ולכן הצרפתים שאפו באמצעות החינוך לתרבות את האלג'יראים ולהטמיע בהם את התרבות הצרפתית. הגישה הצרפתית הייתה שאלג'יריה פעמים רבות המעמד הסוציואקונומי של תושבי אלג'יריה, נקבע בעקבות בהתאם למידה שבה אימצו את ההשכלה והתרבות הצרפתית. עמדות הכוח באלג'יריה וסמכויות ההנהגה המקומית הוענקו אך ורק למנהיגים חדשים שטופחו על ידי הצרפתים. מנהיגים אלו הגיעו למעמדם רק אם רכשו השכלה צרפתית ונטמעו בתרבות הצרפתית. בהתאם לסברה הצרפתית לפי תרבותם נעלית על התרבות הנחשלת של המקומיים, תוכנית הלימודים שהנהיגו שהצרפתים באלג'יריה הייתה דומה מאוד לזאת שהייתה בצרפת. בבתי הספר שהקימה צרפת המורים היו צרפתים ונלמדו השפה הצרפתית וההיסטוריה הצרפתית - בהתאם לתוכניות הלימודים שהיו נהוגות בצרפת. תוכניות אלה יושמו המערכת החינוך האלג'יריאית מתוך מחשבה מוטל על צרפת לפתח ולקדם את בני המקום ברוח התרבות האירופית המערבית{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר קציעה אביאלי טביביאן|כותרת=מסע אל העבר: עולם מודרני נולד|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=rwhLBtptAu0C&printsec|תאריך=[[2003]]|עמודים=149|מידע נוסף=CET [[המרכז לטכנולוגיה חינוכית]]}}}}.

נפוליאון השלישי מצא לנכון לקדם את החינוך באלג'יריה. בתקופת שלטונו רוב בתי הספר באלג'יריה התבססו על הקוראן ובשנת [[1863]] נמנו כ-2,000 בתי ספר מסוג זה. בתקופת נפוליאון הוקם בית ספר של [[אקול נורמל סופרייר]] באלג'יר ([[1865]]), בית ספר מקצועי בקיבליה ([[1867]]) ועד [[1870]] הוקמו כ-36 בתי ספר פרנקו-ערביים{{הערה|שם=חינוך|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' פיליפ ניילור|כותרת=Historical Dictionary of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ftFbCQAAQBAJ&pg|תאריך=[[1981]]|עמודים=220|שפה=אנגלית}}}}. עם זאת, באותה שנה הודח נפוליאון, [[הקיסרות השנייה]] נפלה והוקמה [[הרפובליקה הצרפתית השלישית]].

עד מהרה חלה הידרדרות ביחס לחינוך באלג'יריה. אמנם בזכות הצרפתים נוסדה בשנת [[1879]] האוניברסיטה הראשונה באלג'יריה - [[אוניברסיטת אלג'יר]], אך מתוך 2,014 סטודנטים, רק כ-92 היו מוסלמים. כמו כן, מספר בתי הספר הפרנקו-ערביים ירד בהתמדה עד שבשנת בשנת [[1882]] היו רק 16 כאלה שהיו זמינים לתושבים המוסלמים. גם החינוך הקוראני נפגע כאשר הוטל עליו פיקוח של שלטונות צרפת{{הערה|שם=חינוך|}}. תפנית כמעט אירעה בין השנים [[1881]]–1882 עם חקיקת "חוקי פרי" {{אנ|Jules Ferry laws}}. לאחר כינון הרפובליקה השלישית, שר החינוך [[ז'ול פרי]] החליט להנחיל תוכנית לימודים אחידה בכל צרפת, כולל אלג'יריה. למדיניות זו הייתה שתי מטרות עיקריות: הראשונה, ערעור החינוך המסורתי והשנייה, לחנך מוסלמים אלג'יראים לתרבות הצרפתית. עם זאת, מדיניות האסימילציה נותרה בגדר פנטזיה. הצרפתים שהתיישבו באלג'יריה התנגדו לתוכנית ושלטו ביד רמה בפוליטיקה האלג'יראית. הם התנגדו להנחלת תוכניות הלימודים הצרפתיות בבתי ספר מוסלמים. בזכות שליטתם בממשל המקומי והשפעה שלהם בבית הנבחרים הצרפתי הם חסמו את המימון לבתי ספר מסוג זה.

קשיים אלה הובילו לכך שבשנת [[1890]] רק 1.9% מהאוכלוסייה המוסלמית בגיל בית ספר, אכן למדו בבתי ספר פרטיים או ציבוריים{{הערה|שם=חינוך|}}. כך גם בין השנים [[1884]]–[[1914]] סיכלו המתיישבים הצרפתים ניסיונות נוספים להרחיב את החינוך היסודי לסגנון צרפתי. הם טענו שיש להעביר למוסלמים הכשרות מקצועיות בסיסיות מאוד, אך למעשה בפועל הם התנגדו גם לכך. עם הזמן ההרשמה המוסלמית לבתי הספר היסודיים הצרפתיים הלכה גברה והגיעה ליותר מ-33,000 בשנת [[1908]]. אף על פי כן, הללו היו רק 4.3% מהאוכלוסייה בשכבת גיל זו והחינוך הדו-לשוני בבתי הספר הפרנקו-ערביים נסגר{{הערה|שם=סגאלה}}.

ב-[[30 בדצמבר]] [[1909]] הסתיימה רפורמת ההשכלה הגבוהה באלג'יריה הצרפתית וה[[פקולטה|פקולטות]] הצרפתיות ל[[מדע]], [[ספרות]], [[משפטים]] [[רפואה]] ו[[מדעי הרוקחות|רוקחות]] אוחדו תחת אוניברסיטת אלג'יר{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=אוניברסיטת אלג'יר בעידן הקולוניאלי|כתובת=http://www.univ-alger.dz/univ_ang/index.php/extensions/historique|מידע נוסף=האתר הרשמי של אוניברסיטת אלג'יר|שפה=אנגלית|תאריך_וידוא=2017-11-04|archive-date=2017-11-07|archive-url=https://web.archive.org/web/20171107025800/http://www.univ-alger.dz/univ_ang/index.php/extensions/historique|url-status=dead}}}}. האוניברסיטה נחשבה לאחת מ-16 האוניברסיטאות הצרפתיות האזוריות. רוב הסטודנטים הגיעו ממשפחות אירופיות שהתגוררו בצפון אפריקה להם האוניברסיטה אפשרה תוכנית לימודים מלאה עד [[דוקטור]]ט. היו 30 סטודנטים אלג'יראים מוסלמים בשנת 1914, מתוך כ-500 סטודנטים בכל האוניברסיטה וב[[שנות ה-30 של המאה ה-20]] מספרם עלה למאה. בשנים [[1945]]–[[1946]] היו 360 תלמידים מוסלמים באוניברסיטה, וב-[[1961]], זמן קצר לפני עצמאות אלג'יריה, ייצגו הסטודנטים המוסלמים היוו רק כ-18% מכלל התלמידים באוניברסיטה.

המצב לא השתפר במרוצת הדורות ובשנת [[1930]] רק 776 תלמידים מוסלמים למדו בבית ספר תיכון{{הערה|שם=חינוך|}}. צרפת הצהירה חזור והצהר על "השליחות המתרבתת" שנטלה על עצמה, ועל רצונה להנחיל את השפה ואת החינוך הצרפתיים לאוכלוסייה המקומית. אלא שהחינוך הצרפתי היה מצרך נדיר, שהוענק במשורה לתושבים הלא אירופים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו 81% מהגברים ו-95% מהנשים באוכלוסייה המוסלמית באלג'יריה אנאלפביתים{{הערה|שם=צמיחת46|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[מיכאל אביטבול]]|כותרת=צמיחת המדינות החדשות באפריקה|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ErsbJS8ENSkC|תאריך=2003|עמודים=46|מידע נוסף=האוניברסיטה הפתוחה}}}}. רוב מוסדות החינוך באלג'יריה התאפיינו בצפיפות, העדר כוח אדם מיומן וברמה אקדמית נמוכה. את עיקר המשאבים ריכזו הצרפתים בהרי הקביליה המאוכלסים ברברים, וזאת בהתאם למדיניות ההעדפה של הברברים על פני הערבים.

בשנת [[1944]] קיבלו 8% בלבד מבני 7–14 באוכלוסייה המוסלמית האלג'ירית [[חינוך יסודי]] מסודר. בשנת [[1954]] עלה שיעורם ל-15%, ובהם 5,308 תלמידי תיכון בלבד. באותה שנה יותר מ-90 אחוזים מאוכלוסייה זו הייתה אנאלפביתית{{הערה|שם=חינוך|}}. בעת מלחמת העצמאות האלג'יראית התייחסו הרשויות הצרפתיות לחוסר החינוך החמור של האלג'יראים. תוכניות של אחת-עשרה שעות לימוד, דוגמת תוכנית קונסטנטין {{צר|Plan de Constantine}}, העלו את ההרשמה למערכת החינוך במאות אלפי סטודנטים, אך אלו העלו חרס בעקבות המלחמה. אף על פי כן, עם קום המדינה האלג'יראית, הממשלות העצמאיות עקבו אחר הכיוון הכללי של התוכניות הצרפתיות ופעלו ליישומן{{הערה|שם=חינוך|}}.

=== מלחמת העולם השנייה ===
[[קובץ:Eisenhower giraud salute flag.jpg|220px|ממוזער|ימין|הגנרלים [[אנרי ז'ירו]] ו[[דווייט אייזנהאואר]] מצדיעים לדגליהם במהלך [[המערכה בצפון אפריקה]], [[אלג'יריה הצרפתית]], [[1943]]]]
[[קובץ:American troops on board a landing craft heading for the beaches at Oran in Algeria during Operation 'Torch', November 1942. A12661.jpg|ממוזער|חיילים אמריקאים נוחתים בחוף אוראן]]
[[קובץ:Near Algiers, "Torch" troops hit the beaches behind a large American flag "Left" hoping for the French Army not fire... - NARA - 195516.jpg|250px|ממוזער|חיילים אמריקאים על חוף אלג'יר]]
במסגרת [[המערכה בצפון אפריקה]] במלחמת העולם השנייה [[בעלות הברית]] ביצעו את [[מבצע לפיד]], מבצע ל[[לוחמה אמפיבית|נחיתה אמפיבית]] ב[[מרוקו]] ו[[אלג'יריה]]. מטרת הנחיתות, שהחלו ב-[[8 בנובמבר]] [[1942]], הייתה להשתלט על מושבות [[צרפת]] ב[[צפון אפריקה]] המערבית, שהיו תחת שליטת משטר [[צרפת של וישי]], כצעד ראשון לקראת השתלטות על כל [[אגן הים התיכון]]. מעבר לכך, המבצע היה אמור לשמש תחליף לפתיחת חזית שנייה נגד [[גרמניה הנאצית]] ב[[מערב אירופה]]. התנגדות כוחות וישי במושבות צרפת בצפון אפריקה בראשות האדמירל [[ז'אן פרנסואה דרלאן]] הייתה סמלית בעיקרה, והסתיימה תוך זמן קצר. לאחר מכן הסכימו הכוחות הצרפתיים להיכנע, וחלקם אף הצטרפו למלחמה לצד בעלות הברית נגד כוחות הציר, וכתגובה, החליטה גרמניה לכבוש את החלק "החופשי" של צרפת.

אלג'יר הייתה המטרה החשובה ביותר במבצע לפיד{{הערה|שם=לסקר|{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=GzZnAAAAMAAJ&q|הכותב=פרופ' מיכאל לסקר|כותרת=יהודי המגרב בצל וישי וצלב הקרס|עמודים=260|תאריך=[[1992]]|מידע נוסף=[[אוניברסיטת תל אביב]]}}}}. הנמל, מסוף הרכבת, שני שדות תעופה, שטח נרחב לבסיסי אספקה ומבנים למשרדים ודיור הפכו אותה למקום המתאים ביותר להעברת מפקדת בעלות הברית מלונדון{{הערה|1={{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=jwpvCwAAQBAJ|הכותב=ד"ר ג'ורג' פרדריק האו|כותרת=United States Army in WWII: Seizing the Initiative in the West|אתר=|תאריך=[[2013]]|שפה=אנגלית}}{{ש}}{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=JPTXAAAAMAAJ&dq|הכותב=ד"ר ג'ורג' פרדריק האו|כותרת=Northwest Africa: Seizing the Initiative in the West|עמודים=229|תאריך=[[1993]]|שפה=אנגלית}}}}. היא הייתה גם הבירה האדמיניסטרטיבית של הקולניות הצרפתיות בצפון אפריקה ובה ישב המושל הכללי הצרפתי{{הערה|שם=לסקר|}}. לפיכך, באופן טבעי שכנה בה גם המפקדה של אדמירל דרלאן. אלג'יר הייתה הנקודה המזרחית ביותר שבה נחתו כוחות בעלות הברית במהלך מבצע לפיד, וכיבושה היה חיוני להשגת היעד האסטרטגי של השתלטות מהירה על תוניסיה, שבה החלו להתבצר כוחות הציר{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=דוד ארגמן|כותרת=פרקי יומן|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=8mMMAQAAMAAJ|תאריך=2008|עמודים=8|מידע נוסף=הוצאת מורשת}}}}, ולהשלמת ההשתלטות על מושבות צרפת בצפון אפריקה.

הנחיתות באלג'יר החלו בשעות הצהריים של 8 בנובמבר 1942{{הערה|1={{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=xJFtAAAAMAAJ&q|הכותב=ד"ר [[יגאל אייל]]|כותרת=מאינתיפאדה למרד 1939–1947|אתר=|עמודים=78|תאריך=[[2007]]|מידע נוסף=הוצאת אפי מלצר}}}}{{הערה|1={{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=T7AcPvZCFVYC|הכותב=פרופ' [[סטיוארט כהן]]|כותרת=היסטוריה דיפלומטית של המאה ה-20|עמודים=200|תאריך=[[1996]]|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}}}. אנשי ה[[רזיסטאנס]], בעיקר המחתרת הרובה היהודית בפיקודו של [[ג'וזה אבולקר]]{{הערה|{{הארץ|יאיר שלג|המחתרת היהודית הנשכחת|1.1458538|19 בנובמבר 2007}}}}, התחפשו לאנשי וישי השתלטו על מוקדי תקשורת וכוח בעיר וסייעו כך לפלישה מן הים{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=zL92AAAAMAAJ&q|הכותב=פרופ' [[ירון צור]]|כותרת=קהילה קרועה|עמודים=18|תאריך=[[2001]]|מידע נוסף=[[אוניברסיטת תל אביב]]}}}}. בליל יום הפלישה גילה הקונסול האמריקאי [[רוברט מרפי]] לגנרל הצרפתי [[אלפונס ז'ואן]] על המבצע. הללו זימנו את דרלאן לווילה של ז'ואן שם סיפרו לו כי הכוחות האמריקאים והבריטים בדרך לאלג'יריה{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=j9RBAgAAQBAJ|הכותב=סר [[וינסטון צ'רצ'יל]]|כותרת=The Second World War|עמודים=634|תאריך=[[2013]] (מהדורה מחודשת)|שפה=אנגלית}}{{ש}}{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=TYbzAAAAMAAJ&q|הכותב=סר וינסטון צ'רצ'יל|כותרת=The hinge of fate|עמודים=548|תאריך=[[1950]]|שפה=אנגלית}} (המהדורה העברית נקראת "'''מלחמת העולם השנייה: ציר הגורל'''")}}. דרלאן פיקד על התנגדות מגני העיר, שכללה אש תותחים על ספינות הנחיתה, ועל ה[[משחתת|משחתות]] הבריטיות "ברוק" ו"מלקולם", שנחיתו חיילים אמריקאים ובריטים בנמל אלג'יר. אירוע זה היווה את ההתנגדות הממשית העיקרית לכוח הפולש. עם זאת, הכוחות הנוחתים הקימו שלושה [[ראש גשר|ראשי גשר]] באזור העיר ונטרלו את הגנות החוף הצרפתיות.

לאחר שלושה ימי לחימה, הצליח הגנרל ז'ואן לשכנע את דרלאן כי אין טעם להתנגד. ב-[[10 בנובמבר]] דרלאן הכריז רשמת על [[הפסקת אש]] מקומית באלג'יר, בניגוד להוראות של ראש המדינה, [[אנרי פיליפ פטן]]. עוד באותו היום נפגש ז'ואן עם הגנרל ז'ירו והעביר לידיו את הפיקוד הכולל על כוחות צרפת בצפון אפריקה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[הבקר|הַבֹּקֶר]]|כותרת=זירו ־ מפקד הצבא הצרפתי בצפון אפריקה|כתובת=http://www.jpress.nli.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=HBKR%2F1942%2F11%2F16&id=Ar00113&sk=3504AED5|תאריך=16 בנובמבר 1942}}}}. בהסכם הפסקת האש אמנם אלג'יר נמסרה לאמריקנים, אך הכוחות הצרפתים שמרו על נשקם במוצביהם, והמשטרה הצרפתית המשיכה לשמור על החוק והסדר. דרלאן, האדם השני בחשיבותו משטר וישי, נתפס בידי כוחות בעלות הברית. למרות זאת, הוא הסכים לחבור לבעלות הברית וכך שמר על מעמדו כנציב העליון של צרפת בצפון אפריקה, ולמעשה ראש הממשל האזרחי. רבים במערב ראו בהשארת דרלאן בתפקידו כבגידה זאת משום שהיא באה על חשבון מינוי גנרלים כמו [[שארל דה גול]] ו[[אנרי ז'ירו]] שתמכו מההתחלה במטרת בעלות הברית. לדברי רוברט מרפי דרלאן היה איש ציבור אהוד ושמירת מעמדו מנעה התנגדות של אנשי וישי, אשר הייתה מובילה לפגיעה בנפש{{הערה|{{דבר||רוברט מרפי - האיש שפעל מאחורי הקלעים|19640327|197}}}}.

ב[[אוראן]] נחת כוח אמריקאי בפיקודו של גנרל פרדנדאל, אשר כלל כוחות [[חיל רגלים|חי"ר]] מ[[אוגדה|דיוויזיית]] הרגלים ה-1 בפיקוד גנרל טרי אלן{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר ג'ון דיאמונד|כותרת=First Blood in North Africa: Operation Torch and the U.S. Campaign in Africa in WWII|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=2RPnDQAAQBAJ|תאריך=2017|עמודים=64|שפה=אנגלית}}}}

הנחיתות באזור אוראן בוצעו בהצלחה מרובה, ושלושה ראשי גשר נתפסו על ידי שבעה כוחות משימה שנחתו מהים. העיירה ארזיו (Arzew), בה נחתו [[יחידת הריינג'רס של צבא ארצות הברית|גדוד הריינג'רים ה-1]], צוות קרבי מדיוויזיית השריון ה-1 ורגימנט החי"ר ה-18{{הערה|1=ג'יימס אלטיירי, "'''ראשי-החנית'''", הוצאת [[מערכות]], [[1965]], עמודים 116-141.}}, ושדה תעופה סמוך, נתפסו כמעט ללא התנגדות{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=i_iHQgAACAAJ&dq|הכותב=לוטננט קולונל אדי באואר|כותרת=The History of World War II|אתר=|תאריך=[[1979]]|עמודים=299|שפה=אנגלית}}}}. עם זאת, מבצע מוצנח לכיבוש שדה התעופה מדרום לאוראן נכשל בשל תנאי מזג אוויר שפיזרו את הצנחנים ולא אפשרו את השלמת המשימה, ונחיתה בתוך נמל אוראן בניסיון להשתלט על מתקניו נכשלה כאשר ספינות הנחיתה ספגו אש כבדה ורוב החיילים שהשתתפו בפעולה נפגעו. הקרבות באזור הנמל, שכללו מתקפות נגד צרפתיות, וקרבות אוויר וים בין המגינים על החוף לבין הכוח הפולש מן הים, נמשכו עד בוקר ה-10 בחודש, שבו הושלם כיבוש העיר{{הערה|{{קישור כללי|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=j9RBAgAAQBAJ|הכותב=סר [[וינסטון צ'רצ'יל]]|כותרת=The Second World War|עמודים=506|תאריך=[[2013]] (מהדורה מחודשת)|שפה=אנגלית}}}}.

במלחמת העולם השנייה גויסו לצבא הצרפתי תושבים אלג'יראיים, בדומה לצבאות קולוניאליים אחרים. תושבי אלג'יריה חזרו לארצם לאחר המלחמה והביאו עמם את רעיונות השחרור הלאומי שליוו את המלחמה. שאיפותיהם לעצמאות התבדו עם גישתה הנצית של ההנהגה בצרפת, אשר ראתה באלג'יריה את המושבה החשובה באימפריה{{הערה|שם=סיקור ממוקד|{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=אלון לוין ויובל בוסתן|כותרת=האימפריה הצרפתית|כתובת=http://www.sikurmemukad.com/sikurim/colonializem/francecolonies2.html|תאריך=27 בפברואר 2006|מידע נוסף=באתר [[סיקור ממוקד]]}}}}}}.

== המאבק לעצמאות ==
[[קובץ:1959 par J. Varlot - Aproching Algiers.jpg|250px|ממוזער|[[דגל צרפת]] מתנופף בחופי [[אלג'יר]], [[1959]]]]
תנועות ברוח ה[[לאומיות]] קמו באלג'יריה לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] בשאיפה להשגת עצמאות מדינית. אף על פי שקמו יוזמות מצד [[ממשלת צרפת]] להענקת זכויות לפחות לחלק מהאוכלוסייה האלג'ירית, אלה הוכשלו על ידי [[לאומנות|לאומנים]] צרפתיים. הללו דבקו בהשארת אלג'יריה כחלק אינטגרלי מצרפת. ל[[מרוקו]] ו[[תוניסיה]], המושבות האחרות של צרפת בצפון אפריקה, לא היה מעמד מסוג זה, ובזכות כך הן זכו בעצמאותן ללא מאבק משמעותי כבר ב-[[1956]]. בתחילת [[שנות ה-50 של המאה ה-20|שנות ה-50]] עשירית מתושבי אלג'יריה היו אירופאים, רובם צרפתים, אשר חיו בה במשך דורות על גבי דורות. בין היישוב האירופאי לבין האוכלוסייה המוסלמית היה פער ניכר מבחינה חברתית וכלכלית. פער זה הוביל בהמשך להקמת תנועות לאומיות אשר התנגדו באלימות לשלטון הזר.

הניגוד בין ערכי הרפובליקניים, לבין שאיפתה של האליטה האירופית להנציח את ה[[הגמוניה]] שלה, השתקף בגישת שלטון לאוכלוסייה המוסלמית. מחד הוענקו למוסלמים זכויות, מאידך אלו היו פחותות מאלה אשר ניתנו לאירופאים. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] הוקמו שני [[פרלמנט|בתי נבחרים]] באלג'יריה, הראשון לאוכלוסייה המקומית והשני לתושבים הצרפתים. לראשונה בהיסטוריה המוסלמים באלג'יריה זכו לייצוג פרלמנטרי. עם זאת, המבנה הנציח את עליונות המתיישבים הצרפתים ושמר על האינטרסים שלהם. אמנם למוסלמים ניתנה הזכות להצביע לאספות המקומיות - אך הוקצו להם רק 40 אחוזים מהצירים. לאחר פרעות [[1948]] הוקמה אספה אלג'יראית בת 120 צירים, שהוסמכה לדון בנושאים פנימיים, אך גם היא לא הורכבה באופן שוויוני. חצי מהצירים באספה נבחרו על ידי 464,000 אזרחים צרפתים יחד עם 58,000 נכבדים מוסלמים. החצי השני נבחר על ידי 1.4 מיליון בגירים מוסלמים בעלי זכות בחירה{{הערה|שם=תומאס|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר מרטין תומס|כותרת=The French North African Crisis: Colonial Breakdown and Anglo-French Relations, 1945–62|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=GUGBDAAAQBAJ&printsec|תאריך=[[2000]]|עמודים=32|מידע נוסף=[[הוצאת שפרינגר]]|שפה=אנגלית}}}}. אם לא די בכך, רוב נציגי האירופאים באספה היו ימניים בעלי [[השקפת עולם]] תקיפה{{הערה|שם=תומאס|}}{{הערה|שם=זלטנרייך|}}. המדיניות הצרפתית הבלתי שוויונית ספגה ביקורת רבה. משקל רב ניתן לחוסר הטיפול בבעיות היסוד באלג'יריה ובמידת השלטון העצמי שניתן למקומיים. אי השוויון הפוליטי היה אחד המניעים המרכזים להתלכדות מוסלמים סביב אידאולוגיות לאומניות{{הערה|שם=זלטנרייך|}}.

ב-[[1 בנובמבר]] [[1954]], אשר כונה "יום כל הקדושים האדום", החלה מלחמת העצמאות של אלג'יריה{{הערה|שם=שמעוני|}}. באותו יום פרצו מהומות במספר מוקדים באלג'יריה, לאחר שבמדינה השכנה, תוניסיה, הורחבה האוטונומיה של התושבים המוסלמים. עם הזמן התברר כי אלו לא אירועים ספונטניים ונקודתיים אלא תנועת מרי מאורגת. המרידות אורגנו על ידי [[החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה]], המוכרת בקיצור '''FLN'''. בעקבות ה[[אפליה]] הקולוניאליסטית לאומנים אלג'יראים פנו למאבק מזוין נגד הצרפתים. אנשי החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה הובילו [[מחתרת]] מוסלמית מאורגנת וקשוחה שצודדה בלאומיות [[סוציאליזם אסלאמי|סוציאליסטית אסלאמית]]. לאומיות, כנגד הקולוניאליזם הצרפתי, סוציאליזם, כנגד האפליה והניצול שחוו מהמתיישבים הצרפתים ו[[אסלאם]], כנגד הנצרות הקתולית שהביאו הצרפתים.

כבר באותה השנה, החזית החלה בלחימה מחתרתית נגד הכיבוש הצרפתי. התקפות אלה היו, הלכה למעשה, תחילת מלחמת העצמאות של אלג'יריה נגד הקולוניאליזם הצרפתי. ההתנגדות כללה מלחמת גרילה ותקיפת אתרים ציבורים, עמדות צבא ומבני שלטון. בתגובה, הצבא הצרפתי הוביל כחצי מיליון חיילים לתוך גבולות אלג'יריה – יחס של חייל אחד לכל שני צרפתים{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר נפתלי אילתי|כותרת=בצל המהפיכה: צרפת והיהודים, 1789-1989|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=9FsNAAAAIAAJ&q|תאריך=[[1990]]|עמודים=243|מידע נוסף=ספריית אלינר}}}}{{הערה|{{nrg|גלעד שר|למה לא אלג'יריה|330/019|24 בינואר 2012|1|2}}}}{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[ישעיהו ליבמן|ישעיהו צ'ארלס ליבמן]]|כותרת=רצח פוליטי: רצח רבין ורציחות פוליטיות במזרח־התיכון|כתובת=https://books.google.co.il/books?hl=iw&id=9twDAQAAIAAJ&dq|תאריך=[[1998]]|עמודים=25|מידע נוסף=[[עם עובד]]}}}}. הכוחות הצרפתיים בסיוע המתיישבים הקולוניאליסטים, החלו בפעולות תגמול ובניהם תקיפה של [[שכונה|שכונות]] ו[[כפר]]ים ברברים, [[ענישה קולקטיבית]] של כפרים שלמים אשר שיתפו פעולה עם ה[[מחתרת|מחתרות]], מעשי טבח, הפגזות ו[[העברת אוכלוסייה]] אזרחית. החיילים, בסיוע המתיישבים האירופאיים, החלו בפעולות נגד. [[צבא צרפת]] תקף שכונות וכפרים מוסלמיים, הפעיל הענשה קולקטיבית של כפרים אשר שיתפו פעולה עם המחתרת וכן לא פעם נעשו הפצצות, [[טרנספר]] ומעשי טבח באוכלוסיות שלמות.

המלחמה באלג'יריה עמדה במרכז השיח הפוליטי בצרפת. בשלב זה הצרפתים נחלקו לשני מחנות עיקריים, הראשון תמך בשחרור אלג'יריה והשני בשילובה המלא בצרפת. משמעות שחרור אלג'יריה הוא מתן עצמאות מדינית, הסגת כוחות הצבא וחזרה בלתי נמנעת של אזרחיה האירופאים לצרפת. אינטגרציה לעומת זאת דרשה [[אזרחות|אזרוח]] מלא של המוסלמים באלג'יריה והשוואת מעמדם לזה של הצרפתים. אך הצרפתים באלג'יריה התנגדו בכלל לשתי הגישות. הם חפצו בהשארת המציאות כהווייתה, כלומר החזקת אלג'יריה תוך שמירת העליונות המעמדית שלהם על פני המוסלמים. מציאות זו הובילה את הציבור הצרפתי לשסע פוליטי כבד. המחנות הדגישו מחד את הכבוד הלאומי ואהבת המולדת, לבין התחושה שרוב האזרחים הצרפתים, אשר חיים ב[[צרפת המטרופוליטנית]], מגנים בממונם ובנפשם על המיעוט הצרפתי באלג'יריה.

ב-[[17 באוקטובר]] [[1961]] [[משטרת פריז]] בפיקודו של [[מוריס פאפון]] טבחה במפגינים אלג'יראים שלווים. באירוע הנודע כ[[הטבח בפריז (1961)|טבח בפריז]], כ-30 אלף מפגינים אלג'ריאים הביעו מחאה שקטה על רקע סנקציות קולקטיביות שהוטלו עליהם. בהוראת פאפון, שוטרים הסתערו על המפגינים והרגו עשרות מהם במכות קשות או בהטבעת מפגינים כפותים ב[[נהר הסן]]{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=פרופ' פיליפ ניילור|כותרת=Historical Dictionary of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ftFbCQAAQBAJ&pg|תאריך=[[1981]]|עמודים=409|שפה=אנגלית}}}}. לאחר האירועים דיווחה המשטרה כי רק שני אזרחים נהרגו{{הערה|1={{מעריב|דוד לאזר|אלז'ירים ערכו מהומות בפאריס|19611018|14}}}}, אולם בשנת 1998 הכירה ממשלת צרפת בארבעים מקרי מיתה. עם זאת, ישנן הערכות המונות כמאתיים קורבנות{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=קים ווילשר|כותרת=France remembers Algerian massacre 50 years on|כתובת=https://www.theguardian.com/world/2011/oct/17/france-remembers-algerian-massacre|תאריך=17 באוקטובר 2011|שפה=אנגלית}}}}.

על פי ההערכות נהרגו במהלך הלחימה כמיליון בני אדם, ו-2 מיליון נוספים היו לפליטים (כ-20% מהאוכלוסייה){{הערה|שם=סיקור ממוקד|}}.

[[נשיא צרפת]], [[שארל דה-גול]], הפגין מדיניות קשוחה כנגד המפגינים, אך לבסוף שוכנע במתן עצמאות לאלג'יריה. החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה ונשיא צרפת החלו במשא ומתן ב-[[1961]] ושנה לאחר מכן אלג'יריה הכריזה על עצמאותה המדינית. נסיגת צרפת הובילה את הרוב המוחלט של תושבי אלג'יריה האירופאים והיהודים להגר ממנה.

== הרפובליקה האלג'יראית הדמוקרטית העממית ==
{{הפניה לערך מורחב|ערכים=[[מלחמת העצמאות של אלג'יריה]], [[החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה]], [[הסכמי אוויאן]]}}

ב-[[2 ביולי]] [[1959]] הוצא להורג המנהיג האלג'ירי עבד אל עואב בידי כיתת יורים צרפתית{{הערה|{{הצופה||מנהיג אלג'ירי הוצא להורג|19590702|21}}}}.

בין השנים 1991–1998 מספר הילדים הממוצע של נשים צרפתיות ממוצא אלג'יראי היה 2.57 ילדים למול 1.74 ילדים בקרב כלל נשות צרפת{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=לורן טולמון|כותרת=טבלה 3 - פער הפריון בין נשים מהגרות לנשים שנולדו בצרפת המטרופולינית|כתובת=https://www.ined.fr/fichier/s_rubrique/18833/pop_et_soc_francais_400.fr.pdf|תאריך=אפריל 2004|עמודים=3|שפה=צרפתית}}}}.

=== מלחמת האזרחים האלג'יראית ===
ב[[מלחמת האזרחים האלג'יראית]] צרפת תמכה ב[[צבא אלג'יריה]] כנגד המורדים. לאור זאת, בשנת [[1995]] קבוצות מיליטנטיות אלג'יראיות ביצעו [[הפיגועים בצרפת (1995)|שורת פיגועים בצרפת]] אשר גבו את חייהם של 8 אנשים ופצעו כ-200 איש. המשמעותי שבהם היה [[חטיפת טיסה 8969 של אייר פראנס]] על ידי [[הקבוצה האסלאמית המזוינת]], [[ארגון טרור]] [[אסלאמיזם|אסלאמיסטי]] אלג'ריאי. המחבלים השתלטו על המטוס בשדה התעופה באלג'יר, הרגו שלושה מנוסעיו, ותכננו ל[[התרסקות מטוס|רסק]] אותו על [[מגדל אייפל]]. במהלך הטיסה החוטפים אף [[התאסלמות|אסלאמו]] חלק מהדיילות. במהלך הטיסה ה[[צוות אוויר#תא הטייסים|קברניט]] נאלץ לנחות ב[[מרסיי]] מאחר שבמטוס לא היה די דלק. שם השתלטה על המטוס יחידת [[GIGN]], [[יחידת השתלטות|יחידת ההשתלטות]] וה[[לוחמה בטרור]] של [[הז'נדרמריה הצרפתית]]{{הערה|{{ישראל היום|ארז לין|מהטובות ביותר בעולם: ה־GIGN - הימ"מ הצרפתי|329761|15 בנובמבר 2015}}}}. הכוחות הצרפתיים פרצו למטוסו והרגו את חוליית המחבלים. הקבוצה האסלאמית המזוינת היא גם החשודה העיקרית ב[[הפיגוע במטרו של פריז (1996)|פיגוע במטרו של פריז]] שאירע שנה לאחר מכן.

=== שלטון שאד'לי בן ג'דיד ===
בפברואר 1979 מונה [[שאד'לי בן ג'דיד]] לנשיאות אלג'יריה. ב-1982 בן ג'דיד היה הנשיא האלג'יראי הראשון שביקר בצרפת.

=== עליית עבד אל-עזיז בותפליקה ===
בסוף שנות ה-90, בחירתו של [[עבד אל-עזיז בותפליקה]] ל[[נשיא אלג'יריה|נשיאות אלג'יריה]] חיזקה את היחסים בין שתי המדינות ואת חזרתה של אלג'יריה לזירה בינלאומית{{הערה|שם=דיפלומטיה|{{קישור כללי|כותרת=France and Algeria|כתובת=https://web.archive.org/web/20180306085710/https://www.diplomatie.gouv.fr/en/country-files/algeria/france-and-algeria/|מידע נוסף=באתר משרד החוץ הצרפתי|שפה=אנגלית}}}}.

החל מראשית [[המאה ה-21]] התמקדו היחסים בין המדינות בעיקר בסחר, במלחמה בטרור ובהגירה הבלתי חוקית מאלג'יריה לצרפת. מאז שזכתה בעצמאותה החל זרם הגירה מאלג'יריה לצרפת, אשר הלך ופחת במהלך המאה ה-20. מספר הוויזות שהונפקו לאלג'יראים ירד מ-270 אלף בשנת 2001 ל-120 אלף איש בשנת 2007{{הערה|שם=ברוס קרומלי|}}. בין השנים 2009 ו-2012 פחת מספר המהגרים מאלג'יריה לצרפת ב-2.6%. נתון זה נבדל משכנותיה מרוקו ותוניסיה מהן דווקא חלה עלייה של 2.4% ו-2.9% בכמות המהגרים{{הערה|שם=INSEE|{{קישור כללי|הכותב=[[INSEE]]|כותרת=Les immigrés récemment arrivés en France|כתובת=https://www.insee.fr/fr/statistiques/fichier/version-html/1281393/ip1524.pdf|תאריך=נובמבר 2014|עמודים=2|שפה=צרפתית}}}}. למרות הירידה במספר המהגרים, אחוז המהגרים מאלג'יריה בשנת 2012 עדיין היה הגבוהה ביותר ועמד על כ-7% מסך כל המהגרים{{הערה|שם=INSEE|}}.

בשנת [[2005]] חלה הידרדרות בקשר בין צרפת לאלג'יריה, בעקבות הצעת חוק בצרפת לפיו חייבים ספרי הלימוד להדגיש את התפקיד החיובי שמילאה צרפת במושבותיה. החוק, אשר עורר התנגדות רבה, בוטל לבסוף על ידי נשיא צרפת [[ז'אק שיראק]]{{הערה|שם=נסלח, אבל לא נשכח|}}. צעד זה אמנם התקבל בכעס בקרב חוגים שמרנים בצרפת, אך זכה להערכה באלג'יריה{{הערה|שם=ברוס קרומלי|}}.

למרות סירובה של צרפת להתנצל לאורך השנים, התנהלו יחסי מסחר ענפים בין המדינות. קשרים עמוקים אלו היו, לדברי מנהיגי אלג'יריה, תלויים במאמצים הצרפתיים לטפל בבעיות העבר. צרפת היא המשקיעה הגדולה ביותר באלג'יריה, להוציא גז ונפט. בשנת 2006 לצרפת היה סחר דו-כיווני עם אלג'יריה בהיקף של יותר מ-8 מיליארד דולר. ב-2005 סיפקה אלג'יריה 16% מאספקת הגז הטבעי של צרפת ו-6% מאספקת הנפט שלה{{הערה|שם=רויטרס|}}.

בשנת 2006 [[נשיא אלג'יריה]] [[עבד אל-עזיז בותפליקה]] דרש שצרפת תביע חרטה על פשעי הקולוניאליזם הארוך שלה. מנהיגים צרפתים הגיבו בתמיהה ובעלבון וטענו שהשליטה הצרפתית היא שאיפשרה להפוך חבל ארץ פרימיטיבי למדינה מודרנית עם תשתיות מערביות{{הערה|{{הארץ|דניאל בן-סימון|קבלת הפנים לסרקוזי באלג'יריה - דרישות להתנצלות ורמיזות ליהדותו|0000017f-dc88-df9c-a17f-fe9849d20001|2 בדצמבר 2007}}}}. על דרישה זו חזר [[ראש ממשלת אלג'יריה]], [[עבד אל-עזיז בלח'אדם]], שצרפת תכיר בפשעים שביצעה נגד אלג'יריה בתקופת שלטונה. הדברים נאמרו יומיים לפני הגעת [[שר הפנים הצרפתי]], [[ניקולא סרקוזי]], לביקור רשמי באלג'יריה{{הערה|שם=נסלח, אבל לא נשכח|{{ynet|סוכנויות הידיעות|אלג'יריה לצרפת: נסלח, אבל לא נשכח|3327150|12 בנובמבר 2006}}}}. מחד, ציין כי היחסיים בין המדינות הם ידידותיים, מאידך הוסיף כי "תושבי אלג'יריה יכולים לסלוח, אך הם לעולם לא ישכחו" בדבריו על ההיסטוריה המשותפת של שתי המדינות. מנהיגים צרפתים הגיבו בתמיהה ובעלבון וטענו שהשליטה הצרפתית היא שאיפשרה להפוך חבל ארץ פרימיטיבי למדינה מודרנית עם תשתיות מערביות. סרקוזי טען כי לעידן הקולוניאלי בצרפת "היו רגעים אפלים" ובפרט [[סחר העבדים]], אותו הגדיר כפשע, אך סירב להתנצל.

בשנת [[2007]] נבחר סרקוזי לנשיאות צרפת ואת ביקורו הראשון מחוץ לאירופה ערך באלג'יריה{{הערה|{{הארץ||סרקוזי בצפון אפריקה: על צרפת להכיר בהיסטוריה הקולוניאלית שלה באזור|1.1424931|12 ביולי 2007}}}}. סרקוזי זכה ליחס קריר בשל העובדה שמיתג עצמו כאנטיתזה לז'אק שיראק והוביל מדיניות המתנגדת להגירה{{הערה|שם=ברוס קרומלי|{{קישור כללי|הכותב=ברוס קרומלי|כותרת=Sarkozy Confronted by Algerian Anger|כתובת=http://content.time.com/time/world/article/0,8599,1690197,00.html|תאריך=03 בדצמבר 2007|שפה=אנגלית}}}}. מוחמד שאריף עבאס, שר הלוחמים הוותיקים באלג'יריה, הגדיל לעשות והתנגד לביקור סרקוזי במדינה בשל קשריו לכאורה לשדולה היהודית בצרפת{{הערה|{{וואלה||אלג'יר נגד ביקור סרקוזי "בגלל היהודים"|1204051|3 בדצמבר 2007}}{{ש}}{{nrg|אור הלר, פריז|"סרקוזי נבחר בגלל היהודים"|665/219|29 בנובמבר 2007|1|1}}}}. לבסוף הביקור יצא אל הפועל ובמהלכו אף הצהיר כי שלטונה הקולוניאלי של ארצו במדינה היה "לא צודק"{{הערה|שם=לא צודק|{{וואלה||סרקוזי: הקולוניאליזם הצרפתי היה לא צודק|1204593|4 בדצמבר 2007}}}}. עם זאת לא התנצל על כך וציין כי פשעים בוצעו על ידי שני הצדדים במהלך המאבק האלג'יראי לעצמאות{{הערה|שם=לא צודק}}. בביקור זה חתמו שתי המדינות על חוזי סחר והשקעה בשווי של יותר מ-5 מיליארד דולר והסכם שיתוף פעולה בנושא [[אנרגיה גרעינית]] אזרחית{{הערה|{{ערוץ7|שמעון כהן|צרפת ואלג'יר בשת"פ גרעיני אזרחי|169238|6 בדצמבר 2007}}}}. ההסכמים כללו חוזה עבור מפעל פטרוכימי והקמת [[תחנת כוח]] על ידי [[אלסטום]]{{הערה|שם=רויטרס|1={{קישור כללי|הכותב=צוות רויטרס|כותרת=Sarkozy visits Algeria to expand trade links|כתובת=https://www.reuters.com/article/algeria-france-sarkozy/sarkozy-visits-algeria-to-expand-trade-links-idUSL0326147320071203|תאריך=03 בדצמבר 2007|מידע נוסף=ב[[רויטרס]]|שפה=אנגלית}}}}.

בדצמבר 2012 הכריזו הנשיאים פרנסואה הולנד ועבד אל-עזיז בותפליקה על הידוק היחסים בין המדינות. הם חתמו באלג'יר על הצהרה של ידידות ושיתוף פעולה, המחזקת את התחום הכלכלי והפוליטי המשותף. בנוסח ההצהרה נכתב כי {{ציטוטון|50 שנים אחרי עצמאות אלג'יריה, צרפת ואלג'יריה נחושות לפתוח בפרק חדש ביחסיהן}}{{הערה|{{הארץ|ד-פ-א|50 שנה לעצמאות אלג'יריה: הולנד סירב להתנצל על השלטון הקולוניאלי|1.1889976|20 בדצמבר 2012}}}}. במעמד זה הצהיר הולנד כי הוא "מכיר בסבל שנגרם מהקולוניאליזם", ובכך היה לנשיא הצרפתי הראשון שמספק הכרה רחבה במעשי הטבח הצרפתיים באזרחי אלג'יריה{{הערה|{{וואלה|רויטרס|נשיא צרפת הכיר בכיבוש באלג'יריה: "היו מעשי טבח"|2598787|20 בדצמבר 2012}}}}. בזכות כך הוקמה "הוועידה הבינממשלתית הבכירה הפרנקו-אלג'יראית", בה נפגשים בקביעות נציגי הממשלות כדי להוציא לפועל פרויקטים משותפים. בנוסף הוקמה גם ועדה כלכלית משותפת לשתי המדינות, שמטרתה לתמוך בשותפויות של יצרניות. בוועדה זו בה נפגשים באופן קבוע שרי החוץ והכלכלה של שתי המדינות כדי לשמר את ההתפתחות הכלכלית בין המדינות{{הערה|שם=דיפלומטיה|}}.

בשנת [[2018]] הודה לראשונה נשיא צרפת [[עמנואל מקרון]] שצבא צרפת השתמש ב[[עינויים]] במהלך מלחמת העצמאות של אלג'יריה. לדבריו, עינויים הפכו בעת ההיא לכלי נשק לגיטימי נגד חזית השחרור הלאומית (FLN) ותומכיה{{הערה|1={{וואלה|אי-פי|"לדעת את האמת": מקרון הכיר באחריות צרפת לעינויים באלג'יריה|3187419|13 בספטמבר 2018}}}}.

=== מהפכת החיוכים ===
[[קובץ:Manifestation contre le 5e mandat de Bouteflika (Blida) (cropped).jpg|250px|ממוזער|הפגנה נגד הקדנציה החמישית של בותפליקה, בלידה, אלג'יריה]]
ב-11 במרץ 2019, לאחר 20 שנות כהונה, הודיע בותפליקה כי הוא מתמודד בפעם החמישית בבחירות לנשיאות. בעקבות זאת פרצה "[[המחאות באלג'יריה (2019–2020)|מהפכת החיוכים]]" שדרשה את ירידתו מהבמה הפוליטית לאור בריאותו הלקויה. המחאות הלא אלימות הובילו את צבא אלג'יריה לדרוש את התפטרות בותפליקה, כפי שאכן קרה בתחילת אפריל. [[נשיא צרפת]] [[עמנואל מקרון]] בירך את החלטת בותפליקה שלא להתמודד בבחירות, והחמיא לממשל האלג'יראי על תוכניתו לקיום ועידה חוקתית<ref>{{cite web|website=France 24|title=Emmanuel Macron appelle à "une transition d'une durée raisonnable" en Algérie|trans-title=Emmanuel Macron calls for "a transition of a reasonable duration" in Algeria|date=12 March 2019|url=https://www.france24.com/fr/20190312-algerie-reaction-macron-transition-duree-raisonnable|accessdate=16 March 2019|language=fr|archive-url=https://web.archive.org/web/20190416125142/https://www.france24.com/fr/20190312-algerie-reaction-macron-transition-duree-raisonnable|archive-date=16 April 2019|url-status=live}}</ref>.

=== מתיחות ביחסים ===
ב-28 בספטמבר 2021 הודיעה ממשלת צרפת על צמצום של 50% בהיקף [[אשרה (ויזה)|אשרות הכניסה]] לתושבי אלג'יריה. זאת בעקבות סירובה להשיב את אזרחיה בסיום תוקף הוויזה<ref>{{מקור ראשון|לורה גולדמן|צרפת-אלג'יריה: מאחורי הקלעים של המשבר הדיפלומטי|international/411963|24 באוקטובר 2021}}</ref>.

באוקטובר 2021 פרץ משבר דיפלומטי בין אלג'יריה לצרפת. נשיא צרפת, [[עמנואל מקרון]], האשים את השלטון החדש בהסתה אנטי-צרפתית ובשכתוב ההיסטוריה. בנוסף רמז כי לפני הקולוניאליזם הצרפתי לא הייתה אומה אלג'יראית. אמנם הדברים נאמרו בחדרים סגורים, אך הודלפו לתקשורת{{הערה|1={{ynet|סוכנויות הידיעות|זעם באלג'יריה על מקרון, שרמז: לא הייתה לכם אומה לפני הקולוניאליזם|60097310|3 באוקטובר 2021}}}}. התגובה האלג'ירית הראשונה הייתה החזרת השגריר שלה מפריז. לאחר מכן אף חסמה את [[מרחב אווירי |המרחב האווירי]] שלה בפני מטוסי [[חיל האוויר הצרפתי]]<ref>{{ynet||אלג'יריה חסמה את המרחב האווירי שלה למטוסיו של חיל האוויר הצרפתי|60097490|10 במאי 2022}}</ref>.

לאחר כשנה, נפגשו נשיא צרפת עמנואל מקרון ומקבילו האלג'ירי [[עבד אל-מג'יד תבון]] כדי לאתחל את היחסים<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.france24.com/en/live-news/20220827-france-s-macron-algeria-s-tebboune-launch-a-renewed-partnership-60-years-after-independence|כותרת=France and Algeria launch 'renewed partnership,' 60 years after independence|אתר=France 24|תאריך=2022-08-27|שפה=en|תאריך_וידוא=2022-10-09}}</ref>.

הפרלמנט הצרפתי דן בהצעה שמטרתה לבטל הסכם סודי שנחתם בשנת 1968 בין צרפת לאלג'יריה על ידי הנשיא שארל דה גול. ההסכם מסדיר את תנאי הגישה של אזרחי אלג'יריה לשוק העבודה הצרפתי ולמערכת הביטוח הלאומי בצרפת<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.fondapol.org/dans-les-medias/accord-france-algerie-de-1968-la-droite-en-premiere-ligne/|הכותב=|כותרת=Accord France-Algérie de 1968 : la droite en première ligne - Fondapol|אתר=Fondapol|תאריך=16 בנובמבר 2023}}</ref>.

== המיעוט האלג'יראי בצרפת ==
[[קובץ:Grande Mosquée Paris 1.jpg|250px|ממוזער|[[המסגד הגדול של פריז]] נבנה כמחווה לאלג'יראים ושאר המוסלמים הצפון-אפריקאיים ששירתו בצבא הצרפתי ב[[מלחמת העולם הראשונה]]]]
האלג'יראים הם המיעוט הגדול ביותר בצרפת. עקב ההיסטוריה הקולוניאלית, חלק מהאלג'יראים היו אזרחי צרפת לפני קבלת עצמאות אלג'יריה. ההגירה האלג'יראית נמשכה גם לאחר העצמאות, והם חיו בעיקר בערים הגדולות כמו פריז, מרסיי וליון. הדור הראשון והדור השני של המהגרים היגרו לאחר תקופת הקולוניאליזם, ובני הדור השני שלהם, שלרוב נולדו כבר בצרפת, שמרו על זהות אלג'יראית או צפון אפריקאית. מיעוט זה היה מעורב גם במאבקים חברתיים, כלכליים ותרבותיים, ובמהלך השנים נדרשו להתמודד עם אתגרים של אפליה, עוני ואבטלה. עם זאת, המיעוט הזה תרם רבות לתרבות הצרפתית בתחומים כמו ספורט, מוזיקה, אמנות ומדעים. היחסים בין המיעוט האלג'יראי לבין החברה הצרפתית היו לעיתים מתוחים, במיוחד מאז סוף מלחמת אלג'יריה, כאשר האירועים מהתקופה הקולוניאלית והמאבק לעצמאות השאירו חותם משמעותי על היחסים בין שני העמים.

רבים מהאלג'יראים שומרים על קשר עם תרבות מולדתם, כולל שפות, דת, מסורות ומנהגים. השפה הערבית, במיוחד הדיאלקט האלג'ירי (דרוזה), היא אחת השפות השכיחות בקבוצת המהגרים האלג'יראים. גם השפה הצרפתית מאוד נפוצה אצלם, אך לעיתים יש דגש על שימור השפות הערביות והברבריות.

=== מעורבות בטרור ===
כחלק מ[[טרור אסלאמי באירופה|גל הטרור האסלאמי באירופה]] הוצאו לפועל [[טרור בצרפת|פיגועים בצרפת]], או כנגד [[צרפתים]], על ידי אסלאמיסטים ממוצא אלג'יראי. במרץ 2012, ביצע [[מוחמד מראח]], צרפתי ממוצא אלג'יראי{{הערה|1={{ישראל היום|בועז ביסמוט|מוסכניק, ג'יהאדיסט, רוצח ילדים|40653|22 במרץ 2012}}}}, שלושה [[פיגועי הירי בדרום צרפת (2012)|פיגועים בדרום צרפת]]. ב-[[11 במרץ]] מראח ירה בראשו של חייל צרפתי ב[[טולוז]] וגנב את הקטנוע שלו. ב-[[15 במרץ]], הוא רצח שני חיילים ופצע קשה אחד נוסף מחוץ למרכז קניות ב[[מונטובאן]]. ב-[[19 במרץ]] הגיע אל [[בית ספר|בית הספר]] ה[[יהודי]] "[[אוצר התורה]]" בטולוז, ירד מה[[קטנוע]] וירה בנוכחים, הורים ותלמידים. במקום נהרגו [[רב]], שני בניו הקטנים וילדה בת 8. בנוסף, נפצעו שלושה תלמידים באורח קשה. אבי המחבל ביקש לקבור אותו באלג'יריה, אך היא סירבה לקבל את גופתו{{הערה|{{וואלה||אלג'יריה סירבה לקבל גופת המחבל, ייקבר בטולוז|2521059|29 במרץ 2012}}}}. ב-2014 נחטף באלג'יריה ארווה גורדל, אזרח צרפתי שטייל בהרי אלג'יריה<ref name="ReferenceA">{{ערוץ עשר|עדו פרוינד|ארגון אלג'יראי טוען: חטפנו אזרח צרפתי|19670|23 בספטמבר 2014}}</ref>. גורדל נחטף על ידי ארגון "[[ג'ונוד אל-חילאפה]]", המסונף ל[[המדינה האסלאמית|מדינה האסלאמית]]<ref name="ReferenceA"/>. הארגון דרש שצרפת תפסיק את [[מלחמת האזרחים השנייה בעיראק|תקיפותיה בעיראק]], ומשלא נענה בחיוב, הוציא להורג את גורדל<ref>{{ערוץ עשר|סוכנויות הידיעות|אלג'יריה: הוצא להורג האזרח הצרפתי שנחטף|19690|24 בספטמבר 2014}}</ref>. ביוני 2015 [[מחלקת המודיעין והביטחון (אלג'יריה)|שירותי המודיעין של אלג'יריה]] העבירו למקביליהם בצרפת מידע מודיעני לגבי פיגוע מתוכנן, אך המודיעין הצרפתי התעלם מכך<ref>{{מעריב אונליין|חיים איסרוביץ|האלג'ירים התריעו על הפיגוע ב"שארלי הבדו" לפני הטבח|news/world/Article-459353|11 בינואר 2015}}</ref>. למחרת, שני אחים ממוצא אלג'ריאי, סעיד ושריף קואג'י, פרצו למשרדי העיתון "[[שרלי הבדו]]" ב[[הרובע האחד עשר של פריז|רובע האחד עשר של פריז]], ורצחו 12 בני אדם. העילה לתקיפה הייתה [[קריקטורה]] של [[מוחמד]] שפרסם השבועון<ref>{{ynet|סוכנויות הידיעות|שלושה ימי אימה בצרפת: דקה אחר דקה|4613381|9 בינואר 2015}}</ref>. [[הפיגוע במשרדי "שרלי הבדו"]] היה בין הגדולים והמזעזעים שחוותה צרפת עד אז. האחים קאוג'י היה אף חברים קרובים של אמדי קוליבאלי, אשר ביצע את [[הפיגוע במרכול היהודי בפריז]]{{הערה|1={{ערוץ עשר|חדשות nana10|המחבל מהמרכול בפריז: אמדי קוליבאלי, צרפתי ממוצא סנגלי, חברם של האחים קואשי|80818|9 בינואר 2015}}}}. גם אחד משלושת היורים בפיגוע ההמוני ב[[תיאטרון בטאקלאן]] בנובמבר 2015, שהיה ההפיגוע הגדול ביותר שידעה צרפת ו[[פיגועי נובמבר 2015 בפריז|חלק מסדרת פיגועים]] שאירעו במקביל, היה ממוצא אלג'ריאי. בדצמבר 2018 ביצע המחבל שריף שקאט, בן למשפחה אלג'יראית, [[פיגוע הירי בשטרסבורג (2018)|פיגוע ירי בשטרסבורג]]. חמישה אנשים נהרגו בפיגוע ואחד עשר נפצעו, מתוכם ארבעה באורח קשה. שקאט נהרג במהלך הפיגוע, ולמרות בקשת המשפחה, גם את גופתו אלג'יריה סירבה לקבל{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=חסן סעדון|כותרת=Cherif Chekkat, le terroriste de Strasbourg, ne sera pas enterré en Algérie|כתובת=https://www.tsa-algerie.com/cherif-chekkat-le-terroriste-de-strasbourg-ne-sera-pas-enterre-en-algerie/|תאריך=21 בדצמבר 2018|מידע נוסף=באתר TSA Algérie|שפה=צרפתית}}}}.

ב-27 ביוני 2023, נורה למוות נהל מרזוק, נער צרפתי בן 17 ממוצא אלג'יראי. בעקבות מותו [[המהומות בצרפת (2023)|פרצו בצרפת מהומות]]{{הערה|1={{ynet|ynet והסוכנויות|צרפת נערכת למהומות אחרי קבורת נאהל, חברו: "השוטר איים שיתקע לו כדור בראש"|news/article/r15myqadh|1 ביולי 2023}}}}. משרד החוץ האלג'יראי פרסם הודעה כי הוא "מודאג מהנסיבות המטרידות והמדאיגות במיוחד" של הטרגדיה וקרא ל[[ממשלת צרפת]] "למלא במלואה את חובת ההגנה שיש לה" כלפי האלג'יראים בצרפת<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://www.lefigaro.fr/international/emeutes-apres-la-mort-de-nahel-l-algerie-rappelle-a-la-france-son-devoir-de-protection-envers-ses-ressortissants-20230701|הכותב=EP|כותרת=Émeutes après la mort de Nahel : l'Algérie rappelle à la France son «devoir de protection» envers ses ressortissants|אתר=Le Figaro|תאריך=1 ביולי 2023}}</ref>.

== השפה הצרפתית באלג'יריה ==
[[קובץ:Sidi Belabes سيدي بلعباس.jpg|ממוזער|שילוט דו לשוני באזור [[סידי בל-עבאס]], אלג'יריה]]
צרפתית היא [[לינגואה פרנקה]] באלג'יריה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=[[ספר העובדות העולמי של ה-CIA]]|כותרת=אלג'יריה|כתובת=https://web.archive.org/web/20120930183539/https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/ag.html|מידע נוסף=ראו בלשונית Languages}}}}. אלג'יריה היא המדינה ה[[פרנקופוני]]ת השנייה בגודלה לפי מספר הדוברים. בשנת 1963 עמד מספרם של יודעי ה[[אוריינות|קרוא וכתוב]] באלג'יריה על 1.3 מיליון, אשר היוו כ-12% מכלל האוכלוסייה. מתוכם, רק 300 אלף אלג'יראים ידעו קרוא וכתוב בערבית, לעומת כמיליון בצרפתית. סך הכל באותה שנה חיו באלג'יריה 6 מיליון דוברי צרפתית. ב-1990 היו 6,650,000 פרנקופונים באלג'יריה, 150 אלף ברמת שפת אם ו-6.5 מיליון כשפה שנייה. המספר הכולל של דוברי צרפתית באלג'יריה הגיע לכ-49% מהאוכלוסייה ב-1993, מתוך אוכלוסייה של כ-27.3 מיליון תושבים. על פי הערכות שיעורם עלה לכ-67% בשנת 2003{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=מוחמד בנרבאח|כותרת=Language Maintenance and Spread: French in Algeria|כתובת=https://www.researchgate.net/profile/Mohamed_Benrabah/publication/249918399_Language_Maintenance_and_Spread_French_in_Algeria/links/54fdc4530cf2c3f5242549bb/Language-Maintenance-and-Spread-French-in-Algeria.pdf?origin=publication_detail|תאריך=מרץ 2007|עמודים=194|מידע נוסף=בכתב העת הבינלאומי ללימודים פרנקופוניים באוניברסיטת סטנדל|שפה=אנגלית}}}}. נכון לשנת 2008 כשליש מתושבי אלג'יריה, שהם 11.2 מיליון תושבים, יודעים קרוא וכתוב בצרפתית. באותה שנה רק כ-71% מכלל האוכלוסייה ידעו קרוא וכתוב בשפה כלשהי. עקב ההיסטוריה הקולוניאלית של אלג'יריה נעשה שימוש נרחב בצרפתית בממשלה, בתקשורת (עיתונים, רדיו, טלוויזיה מקומית), במערכת החינוך (מבית הספר היסודי ואילך) ובאקדמיה. [[הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה]] משדרת בצרפתית לצד הערבית והקבילית{{הערה|{{קישור כללי|כותרת=אתר הרשות הציבורית של אלג'יריה לשידורי רדיו וטלוויזיה|כתובת=https://www.tda.dz/|שפה=צרפתית}}}}. באזור [[קביליה]] השפה הצרפתית שכיחה אף יותר מהערבית.

אף על פי שהצרפתית רווחת בקרב ציבור רחב באלג'יריה, אין לה מעמד רשמי. זאת משום שהממשלה האלג'ירית מנסה להחיל על הציבור תהליך של [[ערביזציה]]. למשל, בשנת [[1976]] הוחלף הכיתוב הצרפתי ב[[סמל אלג'יריה]], לכיתוב ערבי. עם זאת, בקרב המעמד העילי והמשכיל תהליך זה אינו מתקבל ואלו מעדיפים את השפה ואת התרבות הצרפתית. קונפליקט זה מוביל למאבק שפות באלג'יריה בין השפה הערבית לצרפתית{{הערה|שם=יהל|{{NFC|מאמרים|מאבק השפות באלגיריה - מערכת החינוך|003-D-35557-00|11 בפברואר 2009}}}}. לא כל שכן, למרות ניסיונות הולכים וחוזרים לעקירת השפה הצרפתית מהחיים הציבוריים באלג'יריה, בשנות ה-2000 היו הרבה יותר דוברי צרפתית באלג'יריה מאשר ערב העצמאות בשנת 1962{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=ד"ר איווט רושרון|כותרת=Shifting Frontiers of France and Francophonie|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=v7IZd9Pr_AYC&printsec=frontcover&hl=iw#v=onepage&q&f=false|תאריך=2004|עמודים=54|מידע נוסף=בהוצאת פטר לאנג|שפה=אנגלית}}}}. רק בשנת [[1989]] סיים המחזור הראשון של בית ספר תיכון באלג'יר את חינוכו המלא (4 שנות לימוד) בשפה הערבית. עד לשנה זו למדו בתיכונים ממשלתיים בעיקר בשפה הצרפתית. למרות ניסיונות הערביזציה של ממשלת אלג'יריה, המשיכו רוב האזרחים המשתייכים לאליטה החברתית כלכלית האלג'ירית לשלוח את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים בהם לומדים בעיקר בשפה הצרפתית. כמו כן ברוב השיעורים וההרצאות ב[[אוניברסיטת אלג'יר]] השפה המדוברת והנכתבת היא צרפתית. בהתאם, רוב העבודות לתארים מתקדמים, נכתבות בשפה הצרפתית{{הערה|שם=יהל|}}.

בעקבות המדיניות הממשלתית, אלג'יריה מעולם לא הצטרפה ל[[לה פרנקופוני]], ארגון המדינות הפרנקופוניות. עם זאת, בשנת 2012 נפתח [[המכון הצרפתי]] באלג'יריה ({{צר|Institut français d'Algérie|Institut français d'Algérie}}), המקדם את השפה הצרפתית במדינה{{הערה|{{קישור כללי|הכותב=המכון הצרפתי באלג'יריה|כותרת=Retour sur la création de l'Institut français d'Algérie|כתובת=http://www.if-algerie.com/algerie/presentation/retour-sur-la-creation-de-l2019institut-francais-d2019algerie|שפה=צרפתית}}}}. הבניין הראשי שלו ממקום באלג'יר וישנם עוד חמישה סניפים מקומיים בענאבה, אוראן, קונסטנטין, טיזי אוזו ותלמסאן.

== ראו גם ==
* [[פייה-נואר]]
*[[:קטגוריה:צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית|צרפתים ילידי אלג'יריה הצרפתית]]

== לקריאה נוספת ==
* [https://web.archive.org/web/20171029121014/http://storage.archives.gov.il/Archives/0b07170680319951/Files/0b07170680c58b68/00071706.81.D7.04.9D.pdf יחסי צרפת - אלג'יריה א'], נציגות ישראל בצרפת, מתאריך 1/4/1962 עד תאריך 30/9/1962
* {{קישור כללי|הכותב=[[אליסטר הורן]]|כותרת=מלחמה פראית לשלום: מלחמת אלג'יריה|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=JzPPAQAACAAJ|תאריך=[[1989]]|מידע נוסף=[[הוצאת מערכות]]}}
* {{קישור כללי|הכותב=פיליפ ניילור|כותרת=Historical Dictionary of Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ftFbCQAAQBAJ|תאריך=7 במאי 2015|מידע נוסף=הוצאת ראומן אנד ליטלפילד}}
* {{קישור כללי|הכותב=פרופ' אלן קריסטלו|כותרת=Muslim Law Courts and the French Colonial State in Algeria|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=S8P_AwAAQBAJ|תאריך=2014|עמודים=101-102|מידע נוסף=הוצאת אוניברסיטת פרינסטון|שפה=אנגלית}}

== קישורים חיצוניים ==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{קישור כללי|הכותב=פרופ' [[מיכאל אביטבול]]|כותרת=צמיחת המדינות החדשות באפריקה|כתובת=https://books.google.co.il/books?id=ErsbJS8ENSkC&pg|תאריך=[[2003]]|מידע נוסף=[[האוניברסיטה הפתוחה]]}}
* {{קישור כללי|כותרת=Algeria: A Country Report Based on Data 1962-2012.|כתובת=https://web.archive.org/web/20171029021427/https://www.v-dem.net/media/filer_public/7d/c0/7dc0d920-b9e0-443e-a896-6c48dd9b2cfc/cr008_algeria.pdf|תאריך=אוקטובר 2015|מידע נוסף=אוניברסיטת גטבורג|שפה=אנגלית}}
* {{סיקור ממוקד|sikurim/colonializem/francecolonies2|האימפריה הצרפתית|[[27 בפברואר]] [[2006]]}}
* {{קישור כללי|הכותב=פרופ' יצחק רייטר|כותרת=מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן־זמננו|כתובת=http://jerusaleminstitute.org.il/.upload/publications/117-peace-reiter2.pdf|תאריך=אוקטובר [[2015]]|מידע נוסף=[[מכון ירושלים לחקר ישראל]]}}
* [https://www.france24.com/en/france/20220705-algeria-celebrates-60-years-of-independence-from-france-with-relations-still-strained אלג'יריה חוגגת 60 שנות עצמאות מצרפת, כשהיחסים עדיין מתוחים], ב[[אנגלית]], [[פראנס 24]], 5 ביולי 2022

== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

{{ניווט יחסי חוץ|אלג'יריה|צרפת}}

[[קטגוריה:יחסי אלג'יריה–צרפת|*]]