הצגת המקור של הדף "היסטוריה של ארסנל"

[[קובץ:Arsenal history.jpg|שמאל|300px]]
'''[[ארסנל|מועדון הכדורגל ארסנל]]''' הוקם ב-[[1886]] כקבוצת-כדורגל של [[מעמד הפועלים]] משכונת [[ווליץ']] שבדרום-מזרח [[לונדון]]. המועדון הפך למקצועני ב-[[1891]], ושנתיים לאחר מכן הצטרף ל[[הפוטבול ליג|פוטבול ליג]]. בשנת [[1904]] העפיל המועדון לליגה הבכירה, אך ב-[[1910]] [[פשיטת רגל|פשט את הרגל]], ובאותה שנה נרכש על ידי סר [[הנרי נוריס (איש עסקים)|הנרי נוריס]]. ב-[[1913]] העביר נוריס את משחקי הבית של המועדון ל[[אצטדיון ארסנל]] שבצפון לונדון. לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] חזר המועדון לליגה הבכירה בנסיבות שנויות במחלוקת.

תקופתו המוצלחת הראשונה של המועדון הייתה לאחר מינויו של [[הרברט צ'פמן]] לתפקיד ה[[מאמן]]. צ'פמן ביצע שינויים רבים בשיטות ובטקטיקות המשחק של המועדון. תחת הדרכתו והדרכת יורשו, [[ג'ורג' אליסון]], זכה המועדון ב[[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות ה-30]] בחמש אליפויות ובשני [[גביע ה-FA|גביעי FA]]. לאחר [[מלחמת העולם השנייה]] כיהן כמאמן [[טום ויטאקר]] שהצליח לזכות בשתי אליפויות ובגביע FA אחד. לאחר מותו של ויטאקר לא זכה המועדון להצלחות רבות. מאמצע [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] הוא מוקם בדרך-כלל באמצע טבלת הליגה, ובמשך 13 שנים רצופות לא זכה בגביע כלשהו. כתוצאה מכך הוחלט ב-[[1966]] לפטר את המאמן [[בילי רייט]], ולמנות במקומו את [[ברטי מיי]], מינוי שהתברר בדיעבד כמוצלח.

תחת הדרכתו של מיי הצליח המועדון לזכות ב[[גביע ערי הירידים]] בעונת {{בספורט|1969|1970}}, ובעונה שלאחר מכן גם ב[[דאבל (ספורט)|דאבל]] ראשון של אליפות וגביע FA. אולם בשנים שלאחר הזכייה בדאבל, זכה המועדון להצלחה חלקית בלבד - שלושה הפסדים בגמר גביע ה-FA והפסד ב[[דו-קרב בעיטות עונשין]] בגמר [[גביע המחזיקות]]. הצלחתו היחידה של המועדון עד תחילת [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]], הייתה הניצחון בגמר גביע ה-FA נגד [[מנצ'סטר יונייטד]] בעונת {{בספורט|1978|1979}}.

בין הניצחון על מנצ'סטר יונייטד ועד מינויו של [[כדורגלן]] העבר [[ג'ורג' גרהאם]] לתפקיד המאמן ב-[[1986]], לא זכה המועדון להצלחות רבות. תחת הדרכתו של גרהאם זכה המועדון פעם אחת ב[[גביע הליגה]], פעמיים באליפות, דאבל אחד של גביע הליגה וגביע ה-FA, ופעם אחת בגביע המחזיקות. גרהאם פוטר ב-[[1995]] לאחר שהתברר כי היה מעורב בשערוריית שחיתות.

התקופה המוצלחת החמישית בהיסטוריה של המועדון החלה ב-[[1996]] עם מינויו של המאמן [[ארסן ונגר]]. תחת הדרכתו זכה המועדון פעמיים בדאבל אליפות וגביע FA. כמו כן הצליח לזכות בתחילת [[שנות ה-2000]] בשתי אליפויות, ובעונת {{בספורט|2003|2004}} זכה באליפות נוספת ללא כל הפסד במשחקי הליגה. המועדון הצליח להעפיל לגמר [[ליגת האלופות]] בעונת {{בספורט|2005|2006}}, והיה למועדון הלונדוני הראשון שעשה זאת, אך הפסיד בגמר ל[[ברצלונה (כדורגל)|ברצלונה]]. בעונה שלאחר מכן עזב המועדון את הייבורי ועבר לשחק ב[[אצטדיון האמירויות]] החדש.

==השנים הראשונות (1886–1910)==
[[קובץ:Arsenal 1888 squad photo.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחקני דיאל סקוור בעונת 1888/1889]]
[[קובץ:Woolwich Arsenal v. Newcastle United, April 1906.jpg|שמאל|ממוזער|250px|ווליץ' ארסנל נגד ניוקאסל יונייטד (חולצות פסים) בחצי גמר גביע ה-FA (הראשון של ארסנל), שהסתיים בניצחון של ניוקאסל]]
המועדון הוקם בשנת [[1886]] על ידי קבוצת פועלים אשר עבדו במפעל ה[[תחמושת]] "[[רויאל ארסנל]]" שבווליץ', והם קראו למועדונם '''דיאל סקוור'''{{הערה|ב-1884 הוקם במפעל [[קבוצת כדורגל|מועדון כדורגל]] נוסף בשם ווליץ' יוניון, וחלק משחקני דיאל סקוור שיחקו בו. אולם, דיאל סקוור נחשבת לקבוצה שממנה התפתח המועדון. ראו גם בעמודים 21 - 22 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. שחקנים הבולטים בתחילת דרכו של המועדון היו המהנדס ה[[סקוטים|סקוטי]] [[דייוויד דנסקין]], אשר רכש את [[כדור משחק|כדור המשחק]] הראשון של המועדון בכספי מגבית, ו[[ג'ק האמבל]]. בנוסף להם שיחק בארסנל [[פרד בירדסלי]], [[שוער]]ה לשעבר של [[נוטינגהאם פורסט]], שיחד עם [[מוריס בייטס]] השיגו סט של מדים אדומים מנוטינגהאם פורסט. מאז נהג המועדון לשחק במדים אדומים.

המשחק הראשון של דיאל סקוור נערך ב-[[11 בדצמבר]] [[1886]], נגד איסטרן וונדררס במגרש פתוח ב[[אייל אוף דוגס]]. דיאל סקוור ניצחה במשחק זה בתוצאה 6 - 0{{כ}}{{הערה|מספר השערים המדויק של דיאל סקוור שנוי במחלוקת, אך 6 הוא המספר המקובל בספרות הכתובה. ראו גם עמוד 23 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. זמן קצר לאחר מכן שונה שמו של המועדון ל'''רויאל ארסנל'''. משחקי הבית הראשונים של המועדון נערכו במגרש בשם "פלאמסטד קומון" שנמצא ב[[גריניץ' (רובע)|רובע גריניץ']], אך תוך זמן קצר החלו חבריו לתור אחר מגרשים אחרים, עד שב-[[1888]] עבר המועדון לשחק ב[[אצטדיון]] [[מאנור גראונד]]. התנאים במגרש זה לא היו טובים, ולכן הוחלט ב-[[1890]] כי משחקי הבית ייערכו באצטדיון [[אינוויקטה גראונד]]. אולם, שלוש שנים לאחר המעבר לאינוויקטה נאלץ המועדון לחזור למאנור גראונד, כיוון שדמי השכירות באינוויקטה היו גבוהים.

בתקופה זו זכה המועדון לראשונה בטורנירי גביע מקומיים: גביע קנט בעונת [[1889]]/[[1890]] וגביע הצדקה של לונדון בעונה שלאחריה. בנוסף, הייתה זו העונה הראשונה בה המועדון השתתף במשחקי הגביע האנגלי או בשמו המקובל - [[גביע ה-FA]]. כיוון שהמועדון היה חובבני, היה חשש ששחקניו יתפתו לעבור לשחק בקבוצות המקצועניות והעשירות. חשש זה התברר כמוצדק לאחר תוצאת תיקו במשחק גביע ה-FA ב-[[1891]] בין ארסנל ל[[דרבי קאונטי]], שניסתה לגרום לשניים מהשחקנים החובבנים של המועדון לחתום עמה על חוזה לשחקנים מקצוענים. כתוצאה מכך הוחלט באותה שנה להפוך את המועדון למקצועני, ולשנות את שמו ל'''ווליץ' ארסנל'''.

להפיכתו של ווליץ' ארסנל למועדון מקצועני התנגדו מועדונים חובבניים מהאזור, והתאחדות הכדורגל האזורית של לונדון החרימה בתגובה את הקבוצה ולא איפשרה לה להשתתף בתחרויות המקומיות. המשחקים היחידים שהמועדון היה יכול לשחק בהם היו משחקי ידידות ומשחקי גביע ה-FA, ובמועדון נעשה ניסיון כושל להקים ליגת [[כדורגל]] דרומית שתהיה המקבילה ל[[הפוטבול ליג|פוטבול ליג]]. הייתה זו תקופה קשה למועדון, אשר הסתיימה ב-[[1893]], עת הוזמן המועדון להצטרף לשורות מערכת הפוטבול ליג. ארסנל היה המועדון הראשון מדרום אנגליה שהשתתף בליגה, ובתחילת דרכו שיחק בליגה השנייה. חלק משחקני המועדון החובבנים, שלא היו מעוניינים לשחק כמקצוענים, פרשו מהמועדון והקימו קבוצה יריבה בשם רויאל אורדננס פקטוריז (Royal Ordenance Factories), שהתקיימה למשך תקופה קצרה בלבד והתפרקה ככל הנראה ב-[[1896]].

המועדון שיחק בליגה השנייה במשך 11 עונות, ועד למינויו של [[הארי ברדשו]] לתפקיד המאמן (ב-[[1899]]) סיים את העונה בדרך כלל במרכז הטבלה. בעונת 1901/1902 שחקן הקבוצה [[טומי ברירקליף]] היה מלך השערים של הליגה השנייה. תחת הדרכתו של ברדשו, ובכיכובם של השוער [[ג'ימי אשקרופט]] (הכדורגלן ה[[אנגלים|אנגלי]] הבינלאומי הראשון של ארסנל) וה[[קפטן (ספורט)|קפטן]] [[ג'ימי ג'קסון (כדורגלן)|ג'ימי ג'קסון]], המועדון הצליח להעפיל לליגה הבכירה בעונת [[1903]]/[[1904]]. ברדשו עזב את המועדון במאי 1904. למרות מספר הצלחות בגביע ה-FA, שכללו הגעה לחצי הגמר בעונת [[1905]]/[[1906]] ובעונה שלאחריה, המועדון לא הצליח להתחרות על אליפות הליגה, ובין 1904 ל-1913 הצליח פעמיים לסיים מעל המקום העשירי בתום העונה.

הגורם העיקרי לבעיותיו של המועדון בתקופה זו היו בעיותיו הכספיות; צופים מעטים הגיעו למשחקי הבית של המועדון, כיוון שהוא שיחק במקום מרוחק מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, וזאת למרות השגשוג ב[[כדורגל באנגליה|כדורגל האנגלי]] שהתרחש בתחילת [[המאה ה-20]]. על מנת להתמודד עם המשבר הכלכלי, נאלץ המועדון להתיר את חוזיהם של חלק מטובי שחקניו (כולל אשקרופט, [[טים קולמן]] ו[[ברט פרימן]]), ובהדרגתיות החל לרדת דירוגו בטבלה. ממוצע הצופים במאנור גראונד בסוף העשור הראשון של המאה היה 11,000 - כמחצית מהמספר הממוצע ב-1904{{הערה|[https://web.archive.org/web/20111116142243/http://www.islington.gov.uk/DownloadableDocuments/Environment/Pdf/highburyconservationplan_2005.pdf עמוד 13] בתוכנית השימור של אצטדיון הייבורי מאת מועצת איזלינגטון.}}.1908/1909 למועדון חזר [[תומאס פיצ'י]] והוא היה מלך השערים שלהמועדון בעונה זו עם 21 שערים. המועדון היה על סף פשיטת רגל, וב-[[1910]] החל בהליכי פירוק. זמן קצר לאחר תחילת ההליכים נרכש המועדון על ידי מספר אנשי עסקים, ביניהם סר הנרי נוריס שהיה גם יושב ראש פולהאם, והחזיק במספר המניות הגבוה ביותר מבין חברי הקבוצה.

==המעבר להייבורי (1910–1925)==
[[קובץ:Arsenal Stadium interior North Bank.jpg|שמאל|ממוזער|250px|היציע הצפוני בהייבורי]]
נוריס היה מודאג מאוד ממיקומו הגאוגרפי המבודד של המועדון, ושאף להגדיל את הכנסות המועדון מהקהל. ניסיונו הראשון היה למזג את ארסנל עם פולהאם, אך הוא נסוג מכוונתו זו כתוצאה מהתנגדות הפוטבול ליג. לבסוף הוא החליט להעביר את המועדון למקום אחר, ובחר בשכונת הייבורי שבצפון לונדון. נוריס ביצע את המהלך הזה על אף התנגדות מצד אוהדי המועדון שהתגוררו בווליץ' והתנגדויות של תושבי הייבורי{{הערה|1=ראו עמודים 34 עד 37 בספר Rebels For The Cause}}. הוא הוציא סכום משוער של 125,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]]{{הערה|1=עמוד 34 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}} (כ-8.2 מיליון במונחי [[2005]]) על בניית ה[[אצטדיון]] החדש, שתוכנן על ידי ארצ'יבלד לייטך.

המועדון עבר לאצטדיונו החדש בשלהי עונת [[1912]]/[[1913]], אך בסיומה סיים בתחתית הליגה וירד לליגה השנייה. באפריל 1914 הושמטה המילה ווליץ' משמו של המועדון, ובאותה תקופה התקשורת התייחסה אליו פעמים רבות בכינוי "הארסנל" (The Arsenal).

ב-1919 המועדון הצטרף לליגה הראשונה בנסיבות שנויות במחלוקת{{הערה|1=עמוד 40 בספר The Official Illustrated History of Arsenal, ועמוד 40 בספר Rebels For The Cause}}, לאחר שסיים במקום השישי בעונת 1914/[[1915]], עונה שהייתה האחרונה ששוחקה לפני פרוץ [[מלחמת העולם הראשונה]]. טעות בחישוב מספר השערים הובילה לכך שהמועדון היה אמור לסיים במקום החמישי, וטעות זו תוקנה על ידי הפוטבול ליג רק ב-[[1975]]{{הערה|1=עמוד 42 בספר {{ltr|Arsenal 1886-1986: The Official Centenary History of Arsenal Football Club}}}}. הליגה הראשונה הורחבה מ-20 ל-22 קבוצות, ושתי הקבוצות החדשות נבחרו בפגישה השנתית של הפוטבול ליג. אחד מהמקומות העודפים הוענק ל[[צ'לסי (כדורגל)|מועדון הכדורגל צ'לסי]], שסיים במקום ה-19 בליגה העליונה, והיה אמור לרדת לליגה השנייה. המקום הנוסף היה אמור להינתן למועדון [[טוטנהאם הוטספר]] שסיים במקום ה-20, או לחלופין ל[[בארנסלי (כדורגל)|בארנסלי]] או [[וולבס]], שסיימו במקום השלישי והרביעי בליגה השנייה בהתאמה (שני המקומות הראשונים עלו אוטומטית ליגה){{הערה|1=[http://www.rsssf.com/engpaul/FLA/1914-15.html אנגליה 1914/1915], rsssf.com}}.
[[קובץ:Arsenal FC 1920-21.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחקני ארסנל בעונת 1920/1921, שהייתה הטובה ביותר בתקופת לזלי נייטון. המועדון סיים במקום התשיעי בעונה זו]]
במקום זאת, החליטה הנהלת הליגה לקדם את ארסנל; נוריס טען כי יש לקדם את ארסנל בזכות "השירות הארוך לליגת הכדורגל"{{הערה|שם=soartyler40|1=עמוד 40 בספר Rebels For The Cause}}, בעיקר כיוון שהמועדון היה הראשון בליגה מדרום אנגליה. הנהלת הליגה החליטה ברוב של 18 לעומת 8 לקדם את ארסנל במקום את טוטנהאם הוטספר{{הערה|שם=soartyler40}}, החלטה שתרמה להגברת היריבות בין שני המועדונים. נטען גם כי נעשו מעשים לא חוקיים (כולל [[שוחד]] מצד נוריס{{הערה|שם=soartyler40}}), שכללו בין השאר שיתוף פעולה בין נוריס ל[[ג'ון מק'קנה]], יושב ראש [[ליברפול (כדורגל)|ליברפול]], שגם תמך בהצעה להעלות את ארסנל ליגה. לטענות הללו לא נמצאו הוכחות כלשהן. נוריס התפטר מתפקידו כיושב ראש ועזב את המועדון ב-[[1929]], לאחר שהורשע על ידי התאחדות הכדורגל באי-סדרים כספיים; התברר כי נוריס ניצל לרעה את חשבון ההוצאות שלו, ולקח לעצמו את הרווחים ממכירת האוטובוס של ארסנל{{הערה|1=עמודים 46 עד 48 בספר Rebels For The Cause}}. למרות הנסיבות השנויות במחלוקת של אירועי 1919, מאז נותר המועדון בליגה הראשונה, וכיוון שכך הוא מחזיק בשיא העונות הרצופות בליגה הבכירה.

כתוצאה מהמעבר להייבורי החלו להגיע צופים רבים יותר למשחקי המועדון. ממוצע הצופים בעונה הראשונה בהייבורי היה 23,000 (בהשוואה ל-11,000 במאנור גראונד){{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20111116142243/http://www.islington.gov.uk/DownloadableDocuments/Environment/Pdf/highburyconservationplan_2005.pdf עמוד 14] בתוכנית השימור של אצטדיון הייבורי מאת מועצת איזלינגטון.}}, והמשיך לעלות לאחר ההעפלה לליגה הבכירה ב-1919, עד שבסופו של דבר הוסר האיום הכלכלי על המשך דרכו של המועדון. אולם, חזרתו של המועדון לליגה הבכירה לא הייתה הצלחה מיידית. תחת הדרכתו של [[לזלי נייטון]] לא הצליח המועדון לסיים מעל המקום התשיעי, ובעונת [[1923]]/[[1924]] סיים רק במקום ה-19, נקודה אחת מעל לקו האדום (המועדונים שסיימו מתחת ל"קו" זה ירדו לליגה השנייה), ובעונה שלאחר מכן סיים המועדון במקום העשרים ובמרחק שבע נקודות מהקו האדום. כתוצאה מכך החליט נוריס לפטר את נייטון ולמנות במקומו את [[הרברט צ'פמן]], שאימן לפני כן בהצלחה את קבוצת [[האדרספילד טאון]].

==תקופת צ'פמן (1925–1934)==
צ'פמן ביצע שינויים רבים בדרכי העבודה של המועדון, ובהם מודרניזציה של ה[[אימון|אימונים]], שימוש בטיפולי [[פיזיותרפיה]], הוספת ספרות לחולצות השחקנים באוגוסט [[1928]]{{הערה|1=עמוד 18 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}, ובמרץ [[1933]] הוספה של שרוולים לבנים לחולצות המועדון האדומות. צ'פמן דרש מהעיתונאים לקרוא למועדון "ארסנל", ופעל בהצלחה לשינוי שמה של [[תחנת רכבת|תחנת הרכבת]] גילספי רואד המקומית, ל"תחנת ארסנל". באותה תקופה היה לצ'פמן תקציב גבוה להחתמת שחקנים, בעקבות השיפור במצבו הכלכלי של המועדון והגדלת סכומי הכספים שהנרי נוריס היה מעביר למטרה זו{{הערה|1=עמוד 45 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}.

השחקן הראשון שהוחתם על ידי צ'פמן היה [[צ'ארלי באקן]] מ[[סנדרלנד (כדורגל)|סנדרלנד]], שתרם למועדון בכמה היבטים. לאחר ההפסד ל[[ניוקאסל יונייטד]] בתוצאה 0 - 7 באוקטובר 1925, הציע באקן לשנות את מערך המשחק של ארסנל על מנת לשפר את יכולת ההגנה מול המועדונים היריבים, וכן על מנת להתמודד בצורה טובה יותר עם חוק ה[[נבדל]] החדש, שהוריד את מספר השחקנים שצריכים להיות בין השחקן התוקף לשער, משלושה לשניים. צ'פמן המשיך לפתח את מערך המשחק של ארסנל, ושם דגש על [[חלוץ (כדורגל)|חלוצים]] מהירים, שחקני אגפים הנעים לכיוון מרכז המגרש, ותפקיד ה[[קשר (כדורגל)|קשר]] המנהל את המשחק הקבוצתי.

בעונתו הראשונה של צ'פמן סיים המועדון במקום השני בטבלה, הישג שלא חזר על עצמו בעונות שלאחר מכן, בהן המועדון סיים במרכז הטבלה. צ'פמן תכנן את מהלכיו בצורה מחושבת, ולאורך השנים דאג להחתמתם של שחקנים כגון שחקן הכנף [[ג'ו האלם]], החלוץ [[ג'ק למברט]] וה[[מגן (כדורגל)|מגנים]] [[טום פארקר]] ו[[הרבי רוברטס]], אשר חיזקו את מערך המשחק שלו. בעונת [[1926]]/[[1927]] לראשונה הגיע המועדון לגמר גביע ה-FA, אך הפסיד ל[[קארדיף סיטי]] בתוצאה 0 - 1, כתוצאה מטעותו של ה[[שוער]] [[דן לואיס]]; הייתה זו הפעם היחידה בהיסטוריה שקבוצה לא-אנגלית זכתה בגביע{{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20081206172649/http://www.thefa.com/TheFACup/TheFACup/History/Postings/2003/11/47802.htm מידע על המשחק] באתר הרשמי של גביע ה-FA}}.

צ'פמן המשיך לחזק את הסגל, והחתים את [[אדי הפגוד]] (לימים ה[[קפטן (ספורט)|קפטן]] של המועדון), וכן שלושה משחקני ההתקפה הטובים ביותר בהיסטוריה של המועדון - [[דייוויד ג'ק]], [[אלכס ג'יימס]] ו[[קליף באסטין]]; שלוש שנים לאחר מכן, בעונת [[1929]]/[[1930]], הצליח המועדון להעפיל לגמר גביע ה-FA נגד האדרספילד טאון (קבוצתו הקודמת של צ'פמן), והצליח לזכות בתואר המשמעותי הראשון שלו לאחר ניצחון בתוצאה 2 - 0 משערים של ג'יימס ולמברט.

הצלחה זו הייתה הראשונה בעשור שבו המועדון היה הדומיננטי בכדורגל האנגלי. המועדון זכה באליפות הראשונה שלו בעונת [[1930]]/[[1931]], כאשר ניצחונו הגדול ביותר היה בתוצאה 9 - 1 נגד [[גרימסבי טאון]]. המועדון הבטיח את הזכייה בתואר שני מחזורים לפני סיום העונה, שבה הבקיעו שחקניו 127 [[שער (ספורט)|שערים]] (שיא המועדון).

בעונה שלאחר מכן העפיל המועדון פעם נוספת לגמר גביע ה-FA, בו הפסיד לניוקאסל יונייטד בנסיבות שנויות במחלוקת. [[בוב ג'ון]] העלה את ארסנל ליתרון של 1 - 0; [[ג'ימי ריצ'רדסון]], שחקן הכנף של ניוקאסל שעמד זמנית מחוץ לתחומי המגרש, מסר את הכדור לחברו לקבוצה שהבקיע שער שוויון{{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20110928073654/http://www.fa-cupfinals.co.uk/1932.htm מידע על המשחק] באתר לא רשמי על גביע ה-FA}}. במחצית השנייה השלים צמד, ובזכות כך ניוקאסל ניצחה. באותה עונה המועדון אף סיים במקום השני לאחר [[אברטון]].

בעונה שלאחר מכן היטיב המועדון לשחק, וזכה באליפות השנייה בתולדותיו. למרות פתיחת עונה לא טובה, המועדון החל עד מהרה לנצח במשחקיו, כולל ניצחון בתוצאה 5 - 0 בהייבורי על מועדון [[אסטון וילה]] שהתמודד גם כן על האליפות{{הערה|1=עמוד 60 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. השחקנים הראשונים שהוחתמו על ידי צ'פמן החלו להפגין יכולת משחק פחות טובה כתוצאה מגילם המתקדם{{הערה|1=עמוד 59 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}, ולפיכך החליט צ'פמן לקדם את [[ג'ורג' מייל]] להרכב הראשון במקום טום פארקר, ולהחתים את [[ריי באודן]] כמחליפו של דייוויד ג'ק. בטורניר גביע ה-FA של אותה עונה המועדון הפסיד ל[[וולסול (כדורגל)|וולסול]] מהליגה השלישית הצפונית. צ'פמן כעס, ושבוע לאחר המשחק החליט להעביר ל[[פלימות' ארגייל]] את טומי בלק, שביצע את העבירה שזיכתה את וולסול ב[[פנדל]] בו הובקע השער השני שלה. שבוע לאחר מכן הועבר החלוץ צ'ארלי וולש ל[[ברנטפורד (כדורגל)|ברנטפורד]]{{הערה|1=עמוד 64 בספרThe Official Illustrated History of Arsenal}}.

==שלוש אליפויות (1934–1939)==
[[קובץ:Arsenal Stadium Highbury east facade.jpg|שמאל|ממוזער|250px|היציע המזרחי שנבנה ב-1936]]
צ'פמן מת כתוצאה מ[[דלקת ריאות]] ב-[[6 בינואר]] [[1934]], זמן קצר לאחר פתיחתה של עונת 1933/1934. המועדון לא היטיב לשחק בליגה, אך כן זכה באליפות נוספת בהדרכתו של המאמן הזמני [[ג'ו שו]]; לאורך רוב העונה האלם וג'יימס היו מחוץ לסגל כתוצאה מפציעה, כך שהמועדון עבר לשיטת משחק פחות התקפית והבקיע 75 שערים באותה עונה, בהשוואה ל-118 שערים בעונה הקודמת{{הערה|שם=fchd_royal|1=[http://www.fchd.info/ROYAL-AR.HTM רויאל ארסנל], מאגר המידע של היסטוריית מועדוני כדורגל}}.

[[ג'ורג' אליסון]], שקודם לכן היה אחד מהדירקטורים של המועדון, החליף את צ'פמן בקיץ 1934 והחתים מספר שחקנים חדשים: ה[[עמדות כדורגל#קיצוני|קיצונים-אמצעיים]] [[ג'ק קרייסטון]] ו[[וילף קופינג]], והחלוץ [[טד דרייק]]. בסיועם של השחקנים החדשים הצליח המועדון לזכות באליפות שלישית ברציפות, וחזר לשחק בסגנון התקפי; דרייק הבקיע 42 שערים באותה עונה והמועדון הצליח, בדומה לעונת 1930/1931, לנצח במספר משחקים בפער גדול (כולל 8 - 1 נגד [[ליברפול (כדורגל)|ליברפול]]){{הערה|1=[http://www.rsssf.com/engpaul/FLA/1934-35.html אנגליה 1934/1935], rsssf.com}}. יכולתם של שחקני ארסנל הייתה כה גבוהה עד כדי כך שבמשחק בין {{נבחרת|אנגליה}} ל[[מונדיאל|אלופת העולם]] {{נבחרת|איטליה}}, שהסתיים בניצחון אנגלי בתוצאה 3 - 2 במשחק המכונה מאז [[הקרב על הייבורי]], שבעה משחקני ההרכב הפותח של הנבחרת האנגלית היו שחקני ארסנל, שיא שטרם נשבר{{הערה|1=המועדון מחזיק בשיא השחקנים שפתחו בהרכב הנבחרת האנגלית; המועדון חולק שיא דומה עם מנ'סטר יונייטד במקרה שבו מדובר בשחקנים מאותו מועדון שהיו בהרכב בנקודת זמן כלשהי במשחק. השיא של יונייטד נקבע במשחק נגד {{נבחרת|אלבניה}} ב-[[28 במרץ]] [[2001]], אם כי שני שחקנים עלו כמחליפים. ראו גם ב[https://web.archive.org/web/20110816011637/http://www.englandfootballonline.com/TeamClubs/ClubsMostPlyrsMatch.html אתר זה].}}.

מספר הצופים במשחקי ארסנל גדל בהתמדה כתוצאה מרצף ההצלחות. אצטדיון הייבורי עוצב מחדש כאשר יציעי לייטץ' מ-1913 נהרסו, ובמקומם נבנו יציעים בסגנון [[אר דקו]], שחלקם עדיין קיימים. החזית של יציע העמידה המזרחי היא [[שימור מבנים|בניין הראוי לשימור]] מדרגה שנייה{{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20111116142243/http://www.islington.gov.uk/DownloadableDocuments/Environment/Pdf/highburyconservationplan_2005.pdf עמוד 4] בתוכנית השימור של אצטדיון הייבורי מאת מועצת איזלינגטון.}}, ושתי החזיתות שומרו כחלק מהפכתו של האצטדיון למתחם מגורים. במקביל לכך נבנו גגות מעל לטרסה הצפונית ומעל לטרסת השעון הדרומית שנקראה כך על שם השעון שהוצמד לחזיתה. במשחק נגד סנדרלנד, שנערך ב-[[9 במרץ]] [[1935]], צפו 73,295 אנשים, מספר שיא עבור האצטדיון{{הערה|1=[http://www.arsenal.com/history/club-records שיאי המועדון] באתר הרשמי}}.

דומיננטיות המועדון בעשור זה הסתיימה עם הזכייה בגביע ה-FA בעונת 1935/[[1936]], לאחר ניצחון 1 - 0 נגד [[שפילד יונייטד]]. המועדון נחלש ביחס למועדוני הליגה האחרים, בעיקר כתוצאה מפרישתו של אלכס ג'יימס (וחוסר היכולת למצוא לו מחליף) ומהיעדרותם הממושכת של הרבי רוברטס וג'ו האלם בגלל פציעה. למרות זאת, הצליח המועדון לזכות באליפות חמישית בעונת [[1937]]/[[1938]], לאחר שעבר את וולבס בטבלה במחזור האחרון, ובכך חתם עשור מוצלח בהיסטוריה של המועדון.

==מלחמת העולם השנייה (1939–1945)==
משחקי הכדורגל המקצועי ב[[הממלכה המאוחדת|ממלכה המאוחדת]] הושהו זמן קצר לאחר פריצת [[מלחמת העולם השנייה]], ועונת [[1939]]/[[1940]] בוטלה. אצטדיון הייבורי הוחרם על ידי ה-ARP{{כ}} (Air Raid Precautions - הגנה נגד פשיטות אוויריות), ומעל לטרסת השעון ריחף בלון התראה שנועד להגן מפני טיסות בגובה נמוך. היציע הצפוני ניזוק מפצצה שנחתה עליו במהלך [[הבליץ]], וכתוצאה מכך נהרס הגג והפסולת שאוחסנה ביציע עלתה בלהבות. משחקי הבית של המועדון עברו ל[[וויט הארט ליין]] - אצטדיון הבית של היריבים טוטנהאם הוטספר. המשחקים אשר נערכו בתקופת המלחמה לא נכללו בסטטיסטיקות המועדון הרשמיות; התחרויות נערכו לפי בסיס אזורי, ובמקרים מסוימים הקבוצות לא הצליחו לשחק בכל משחקי העונה; כדורגלנים רבים לא שיחקו לאורך תקופות ארוכות משום שנקראו לשרת ב[[הכוחות המזוינים של בריטניה|כוחות המזוינים הבריטיים]], שם שימשו מאמנים או מדרכים. ובכל זאת שחקני ארסנל הנותרים הצליחו לזכות בגביע המלחמה הדרומי של הפוטבול ליג בעונת [[1942]]/[[1943]], ובאליפות הליגה הדרומית/לונדון בעונת 1939/1940, [[1941]]/1942 ו-1942/1943{{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20111106170548/http://www.arseweb.com/history/wartime.html ארסנל במהלך מלחמת העולם השנייה], האתר הרשמי של המועדון}}.

בנובמבר 1945 משחקי הליגה עדיין היו תחת השהיה, וארסנל היה אחד מהמועדונים ששיחקו נגד [[דינמו מוסקבה (כדורגל)|דינמו מוסקבה]] שערכה מסע משחקים בממלכה באותה תקופה. במשחק שנערך בווייט הארט ליין ניצחה דינמו בתוצאה 4 - 3, לאחר ששחקני ארסנל הובילו בתוצאה 3 - 1 במחצית. המשחק התאפיין בכך שבשתי הקבוצות שיחקו שחקני אורח רבים שלא נמנו על הסגל הקבוע, כגון [[סטנלי מתיוס]] בארסנל ו[[וסבולוד בוברוב]] בדינמו. תוצאת המשחק לא הייתה שנויה במחלוקת, אך היבטים אחרים שלו, ובהם זהות המבקיעים, שנויים במחלוקת{{הערה|1=לדוגמה: קליף באסטין ו[[ברנרד ג'וי]] ששיחקו בארסנל טענו כי וסילי קארטסב הבקיע את השער הראשון של דינמו, ואילו העיתונאי בריאן גלנוויל, שצפה במשחק, טען כי היה זה וסבולוד בוברוב. ראו גם בעמוד 74 בספר Rebels For The Cause}}. לפי הדיווחים האנגליים מאמן דינמו שיתף 12 שחקנים בחלק מהמשחק, וניסה לשכנע את השופט להפסיק את המשחק כששחקניו היו בפיגור; מנגד, ה[[סובייטי]]ם האשימו את ארסנל במשחק לא הגון וטענו שג'ורג' אליסון הימר על תוצאתו, טענה שממנה חזרו מאוחר יותר{{הערה|1=עמודים 74 - 76 בספר Rebels For The Cause}}. המרירות שנוצרה לאחר המשחק הייתה ההשראה לחיבור The Sporting Spirit שנכתב על ידי [[ג'ורג' אורוול]] ב-[[1945]], ובו הוא הביע את דעתו על מושג הספורטיביות במילים "זה מלחמה פחות היריות"{{הערה|1=[https://web.archive.org/web/20111227073256/http://www.orwell.ru/library/articles/spirit/english/e_spirit The Sporting Spirit], באתר orwell.ru}}.

==השנים שלאחר המלחמה (1945–1966)==
[[קובץ:Arsenal fc old crest small.png|שמאל|ממוזער|250px|סמל זה של המועדון אומץ ב-1949, והיה בשימוש עד 2002]]
המלחמה גבתה את חייהם של תשעה משחקני ארסנל, יותר מכל מועדון בכיר אחר{{הערה|1=אנטון ריפון, {{ltr|Gas Masks for Goal Posts: Football in Britain During the Second World War,}} הוצאת סאטון, 2007, {{ISBN|075094031X}}, עמודים 153 עד 156}}, והזמן שחלף קטע את הקריירה של שחקנים אחרים כגון באסטין ודרייק. כמו כן, המועדון היה בחובות שנותרו מתקופת בניית הייבורי ומשיקום הנזקים, ולפיכך מצבו לא היה מזהיר כאשר חודשו משחקי הכדורגל התחרותי ב-[[1946]]. המועדון הפסיד לו[[וסטהאם יונייטד]] בתוצאה 1 - 6 בסיבוב השלישי של גביע ה-FA בעונת 1945/1946, ובעונה שלאחר מכן סיים במקום ה-13, שהיה המיקום הנמוך ביותר מזה 17 שנים. ג'ורג' אליסון החליט לפרוש מתפקידו בסיום אותה עונה, והוחלף על ידי עוזרו [[טום ויטאקר]], שעבד זמן רב במועדון והיה אחד מתלמידיו של צ'פמן.

ויטאקר זכה להצלחה מיידית, והצעיד את המועדון לזכייה באליפות בעונת [[1947]]/[[1948]]; ההגנה של ארסנל הונהגה על ידי [[ג'ו מרסר]], והחלוצים [[רג' לואיס]] ו[[רוני רוק]] הפגינו יכולת גבוהה. המועדון שהה במקום הראשון מאוקטובר עד סוף העונה, אותה סיים בפער של שבע נקודות מהמקום השני. אולם, מספר שחקני מפתח היו מבוגרים (ביניהם רוק, מרסר ו[[לזלי קומפטון]]), והיה חשש שהמועדון לא יוכל להצליח גם בעתיד הרחוק. על מנת להתמודד עם בעיה זו ויטאקר החליט להביא למועדון שחקנים צעירים כגון [[דאג לישמן]], [[אלכס פורבס]] ו[[קליף הולטון]]{{הערה|1=עמודים 92 עד 93 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. אף על פי שהצלחת המועדון בליגה בעונת [[1949]]/[[1950]] הייתה מוגבלת, הוא הצליח לזכות בגביע ה-FA בעזרת שחקניו החדשים, לאחר שגבר בגמר על ליברפול בתוצאה 2 - 0 מצמד שערים שהובקעו על ידי רג' לואיס.

המועדון כמעט וזכה ב[[דאבל (ספורט)|דאבל]] בעונת [[1952]]/[[1951]], כאשר בשני המשחקים האחרונים של העונה הוא הפסיד כתוצאה מסדרת פציעות, וסיים את העונה במקום השלישי אחרי [[מנצ'סטר יונייטד]], שזכתה באליפות וניצחה את ארסנל במשחק האחרון של העונה ב[[אולד טראפורד]], וטוטנהאם הוטספר{{הערה|1=[http://www.rsssf.com/engpaul/FLA/1951-52.html אנגליה 1951/1952], rsssf.com}}. שבוע לאחר מכן נערך גמר הגביע של 1952 בין ארסנל לניוקאסל יונייטד, ומספר שחקנים שעדיין לא התאוששו מפציעתם הועלו להרכב הראשון; [[וולי ברנס]] הורד מהמגרש עם [[ברך]] מעוקמת לאחר 35 דקות, ולאחר מכן נפצעו קליף הולטון, [[דון רופר]] ו[[ריי דניאל]], כך שרק שבעה משחקני ארסנל נותרו על המגרש בסיום המשחק. שחקני ניוקאסל ניצלו את יתרונם המספרי, וגברו על ארסנל בתוצאה 1 - 0 משער של [[חורחה רובלדו|ג'ורג' (חורחה) רובלדו]].

המועדון הצליח לזכות באליפות השביעית בתולדותיו בעונת [[1952]]/[[1953]]; המאבק על האליפות היה צמוד באותה עונה, ובסיומו הקדים המועדון את [[פרסטון נורת' אנד]] בממוצע השערים, לאחר ששני המועדונים סיימו עם אותו מספר נקודות{{הערה|1=[http://www.rsssf.com/engpaul/FLA/1952-53.html אנגליה 1952/1953], rsssf.com}}. נראה היה כי פרסטון יהיה המועדון שיזכה באליפות לאחר שבשלהי העונה גבר במשחק הבית שלו על ארסנל בתוצאה 2 - 0. אולם, שחקני ארסנל הצליחו לגבור על שחקני [[ברנלי (כדורגל)|ברנלי]] בתוצאה 3 - 2 וזכו באליפות עם יחס זכות/חובה של 0.099 שערים{{הערה|1=עמוד 100 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. לאחר מכן לא הצליח המועדון לזכות באף תואר במשך 17 שנים, ומצבו החל להתדרדר, בעיקר לאחר מותו הלא-צפוי של טום ויטאקר באוקטובר [[1956]].

כתוצאה מחוסר ההצלחה המתמשך לא הצליח המועדון לגייס לשורותיו שחקנים מובילים, מלבד השוער ה[[ויילס|וולשי]] הבינלאומי [[ג'ק קלסי]], ושחקניו הבכירים עברו לשחק במועדונים יותר מצליחים. ג'ק קרייסטון ו[[ג'ורג' סווינדין]], אשר בעבר שיחקו עבור המועדון, החליפו את ויטאקר אך לא הצליחו לשחזר את הצלחתו. המועדון סיים בדרך כלל במרכז הטבלה, מלבד המקום החמישי בעונת [[1955]]/[[1956]] ו-1956/[[1957]], והמקום השלישי בעונת [[1958]]/[[1959]]. לאחר שהעפיל לגמר הגביע של 1952 לא הצליח לעבור את שלב רבע הגמר עד לעונת [[1970]]/[[1971]]. מצב הרוח במועדון היה ירוד ובעיקר לאחר ששחקני טוטנהאם הוטספר (יריבי המועדון הידועים) הצליחו לזכות בדאבל בעונת [[1960]]/[[1961]].

ב-[[1962]] החליטה הנהלת המועדון למנות את [[בילי רייט]], לשעבר הקפטן של נבחרת אנגליה והמועדון וולבס, לתפקיד המאמן, אף על פי שלא היה מנוסה מספיק בתפקיד זה ועד למינוי לא עבד עם המועדון. רייט לא נחל הצלחה רבה בדומה לשני קודמיו בתפקיד, אם כי הוא היה זה שהדריך את המועדון בעונת [[1963]]/[[1964]] שכללה השתתפות ב[[גביע ערי הירידים]] (לאחר שהמועדון סיים במקום השביעי בעונה הקודמת), שהייתה עונת הבכורה של המועדון בטורניר יבשתי רשמי. בעונתו האחרונה של רייט המועדון סיים במקום ה-14 בליגה, הנמוך ביותר מזה 36 שנים, ובמשחק נגד [[לידס יונייטד]] שנערך בהייבורי ב-[[5 במאי]] [[1966]] נכחו רק 4,554 צופים - שיא שלילי של כל הזמנים. השחקן היחיד של ארסנל שנמנה עם סגל הנבחרת האנגלית שזכתה ב[[מונדיאל 1966]] היה [[ג'ורג' איסטהאם]], אך הוא לא זכה לשחק בפועל במהלך הטורניר. רייט פוטר על ידי הנהלת המועדון בקיץ 1966, והוחלף על ידי [[ברטי מיי]], שהיה ה[[פיזיותרפיה|פיזיותרפיסט]] של המועדון. מיי הצליח להוביל את המועדון להצלחות ב[[אירופה]] ובאנגליה במשך חמש השנים הבאות.

==הדאבל הראשון (1966–1976)==
מינויו של מיי לתפקיד המאמן היה הפתעה בעיקר עבורו, כיוון שהוא ביקש לחזור לתפקידו כפיזיותרפיסט במקרה ולא יצליח בשנה הראשונה שבה יאמן{{הערה|1=עמוד 105 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. מיי שאף לשפר את הגישה המקצוענית שננקטה בארסנל, והחל לקדם מספר שחקנים מוכשרים אשר שיחקו בשורות המועדון; קבוצת הנוער של ארסנל זכתה בגביע ה-FA לנוער ב-1966, ושחקניה הבולטים [[צ'ארלי ג'ורג']], [[ג'ון רדפורד]], [[פיטר סימפסון (כדורגלן אנגלי)|פיטר סימפסון]] ו[[ריי קנדי]] החלו לשחק עבור קבוצת הבוגרים של המועדון.

מיי איזן את שחקני המועדון ההתקפיים עם שחקני הגנה מנוסים, בראשותו של הבלם המרכזי [[פרנק מקלינטוק]] והקשר ההגנתי [[פיטר סטורי]]. שחקני המועדון שיחקו בצורה טובה, ופעמיים הגיעו לגמר [[גביע הליגה]] והפסידו. ב-[[1968]] זכה בגביע המועדון [[לידס יונייטד]] לאחר ניצחון בתוצאה 1 - 0. בגמר הגביע של [[1969]] הפסידו שחקני ארסנל ל[[סווינדון טאון]] מהליגה השלישית בתוצאה 1 - 3, לאחר ששמונה משחקני ההרכב הקבועים לקו בשפעת{{הערה|1=עמוד 106 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. באותה עונה הצליח המועדון לסיים במקום הרביעי בליגה, ולפיכך העפיל לטורניר [[גביע ערי הירידים]] של עונת 1969/[[1970]].

המועדון הצליח להעפיל לגמר גביע ערי הירידים בעונה זו לאחר שגבר 3 - 1 על [[אייאקס]] אמסטרדם בסיכום משחקי חצי הגמר. במשחק הגמר הראשון (שנערך ב[[בלגיה]]) פיגרו שחקני ארסנל בתוצאה 0 - 3 מול [[אנדרלכט (כדורגל)|אנדרלכט]], אך שיפרו את סיכוייהם לזכות בגביע לאחר שער של ריי קנדי. במשחק הגומלין שנערך בהייבורי הצליחו שחקני המועדון להבקיע שלושה שערים נוספים (ג'ון רדפורד, [[אדי קלי]] ו[[ג'ון סמלס]]), ולזכות בגביע בסיכום שני המשחקים{{הערה|1=[http://www.rsssf.com/ec/ec196970.html#icfc גביע ערי הירידים 1969/1970] rsssf.com}}. במקביל לזכייה בגביע ערי הירידים המועדון הצליח לסיים רק במקום ה-12 בליגה.

בעונה שלאחר מכן ([[1970]]/[[1971]]) היה ארסנל למועדון השני בלבד ב[[המאה ה-20|מאה ה-20]] שזכה בדאבל של גביע ה-FA ואליפות הליגה, שהיה גם הדאבל הראשון בהיסטוריה של המועדון. המועדון החל את משחקי הליגה בצורה טובה, אך החל להתדרדר במורד הטבלה לאחר ההפסד 0 - 5 ל[[סטוק סיטי]]. אולם, המועדון הצליח להתאושש מההפסד ולהתחרות על האליפות עם לידס יונייטד. לאחר ההפסד ללידס באפריל המועדון היה זקוק לכל הפחות לניצחון או תיקו 0 - 0 מול טוטנהאם הוטספר, על מנת לזכות באליפות בזכות ממוצע השערים. בדרבי שנערך במחזור האחרון של העונה הצליחו שחקני ארסנל לנצח את טוטנהאם משער של ריי קנדי. בגמר הגביע, שנערך חמישה ימים לאחר הניצחון על טוטנהאם, הצליח המועדון לגבור על ליברפול בתוצאה 2 - 1 ב[[הארכה]], במשחק שנערך ב[[אצטדיון ומבלי]].

בעשור שלאחר הזכייה בדאבל זכה המועדון למעט הצלחות. למרות החתמתו של [[אלן בול (כדורגלן)|אלן בול]] תמורת סכום שיא (מועדון) של 220,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]], לא הצליח המועדון להיות יריב שקול עבור מועדוני הצמרת, וסיים את עונת 1971/[[1972]] במקום החמישי. הופעת הבכורה של המועדון ב[[ליגת האלופות|גביע אירופה]] החלה בצורה טובה, אך לבסוף המועדון הודח ברבע הגמר על ידי [[אייאקס]] אמסטרדם של [[יוהאן קרויף]]. המועדון הצליח להעפיל לגמר גביע ה-FA בפעם השנייה ברציפות, אך הפסיד ללידס יונייטד בתוצאה 0 - 1.

בעונת [[1972]]/[[1973]] המועדון הצליח לסיים במקום השני בליגה, אך עד מהרה החל להתדרדר. בעונת [[1974]]/[[1975]] סיים במקום ה-16, ובעונה שלאחריה במקום ה-17, דבר אשר הוביל לעזיבתו של ברטי מיי. [[טרי ניל]], מאמן טוטנהאם ולשעבר שחקן בארסנל, התמנה למחליפו של מיי אף על פי שלא הגיע להישגים בולטים עם טוטנהאם, והיה למאמן הצעיר ביותר בתולדות ארסנל.

==ניל, האו וברטנשו (1976–1986)==
תחת הדרכתו של טרי ניל הצליח המועדון להעפיל לחלקה העליון של טבלת הליגה, בין השאר בזכות השחקן ה[[אירלנד|אירי]] הנודע [[ליאם בריידי]]. בריידי היה חלק מחבורת שחקנים איריים בארסנל שכללה גם את [[פט רייס]], [[פרנק סטייפלטון]], [[פט ג'נינגס]] ו[[דייוויד אולירי]]. בנוסף לשחקנים הללו הובאו [[מלקולם מקדונלד (כדורגלן)|מלקולם מקדונלד]] ו[[אלן האדסון]], ולצוות האימון חזר [[דון האו]], שהיה חלק מסגל המועדון שזכה בדאבל ב-1971.

הצלחותיו העיקריות של המועדון בתקופה זו היו בגביע ה-FA, כאשר בליגה הוא לא הצליח להתמודד עם הדומיננטיות של ליברפול. בין [[1978]] ל-[[1980]] העפיל המועדון לשלושה משחקי גמר ברציפות, אך ניצח רק באחד מהם (נגד מנצ'סטר יונייטד). שחקני ארסנל הובילו בתוצאה 2 - 0, אך שחקני יונייטד השווה את התוצאה לקראת סוף המשחק. ב[[הארכה]] הצליח אלן סנדרלנד לכבוש את שער הניצחון.

בעונה שלאחר מכן ([[1979]]/[[1980]]) שיחק המועדון במספר שיא של שבעים משחקים רשמיים, הגיע לשני משחקי גמר גביע, אך לא זכה בתואר כלשהו. בגמר גביע ה-FA המועדון הפסיד לו[[וסטהאם יונייטד]] מהליגה השנייה. המועדון הפסיד ל[[ולנסיה (כדורגל)|וולנסיה]] בבעיטות הכרעה בגמר [[גביע המחזיקות]], אליו העפיל המועדון לאחר ניצחון על [[יובנטוס]] בחצי הגמר.

יכולת המשחק של שחקני ארסנל נפגעה בעקבות עזיבתו של ליאם בריידי ליובנטוס בקיץ 1980. בתחילת [[שנות ה-80 של המאה ה-20|שנות ה-80]] הוא אמנם הצליח לסיים בצמרת הליגה, אך לא הצליח להוות יריב שקול במאבק על האליפות. בעונת [[1982]]/[[1983]] העפיל המועדון למשחקי חצי הגמר בשני טורנירי הגביע האנגליים, והייתה זו העונה היחידה בתקופה זו שבה הגיע להישג משמעותי בטורנירים אלה. ניל התקשה לשמור על המשמעת בקבוצתו, כאשר חלק מהשחקנים סובלים מתרבות צריכת [[משקה אלכוהולי|משקאות חריפים]] לקויה{{הערה|1=אחת הדוגמאות הבולטות לחוסר יכולתו של ניל הייתה כאשר נאלץ לשלוח לאנגליה את האדסון ואת מקדונלד באמצע מסע המשחקים שערך המועדון ב[[אוסטרליה]] ב-[[1977]], לאחר שהם נתפסו מפרים את העוצר שהוא קבע. ראו גם בעמודים 133 עד 151 בספר Rebels For The Cause}}. השחקנים שהביא במקום בריידי וסטייפלטון לא הצליחו למלא את מקומם, ולקראת סוף תקופתו כמאמן המועדון הפסיד בטורנירי גביע שונים למועדונים חלשים בהרבה. בעונת 1981/1982 הפסיד המועדון לווינטרסלאג (כיום [[גנק (כדורגל)|גנק]]) בגביע אופ"א, ובעונת 1983/[[1984]] לוולסול מהליגה השלישית. ניל פוטר מהמועדון בדצמבר 1983, לאחר ההפסד לוולסול.

עוזר המאמן דון האו החליף אותו בתפקיד, וגם הוא לא הצליח להגיע להישגים משמעותיים. המועדון סיים במקום השישי והשביעי בליגה, ולא הצליח להתחרות על האליפות למעט תקופה קצרה באוקטובר 1984 שבה שהה במקום הראשון בטבלת הליגה. בעונת 1984/1985 הודח המועדון מגביע ה-FA על ידי [[יורק סיטי]] מהליגה השלישית. אוהדי המועדון הביעו את אכזבתם באמצעות אי-הגעה למשחקים, וממוצע הצופים היה פחות מ-20,000{{הערה|1=עמוד 136 בספר The Official Illustrated History of Arsenal}}. האו התפטר במרץ [[1986]] לאחר שהתברר לו כי הנהלת המועדון פנתה למאמן [[ברצלונה (כדורגל)|ברצלונה]] [[טרי ונבלס]] עם הצעה להחליפו. [[סטיב ברטנשו]] התמנה למחליפו הזמני של האו, אך בהנהלת המועדון התקבלה החלטה לחפש מאמן שיוביל את המועדון בטווח הארוך.

==תקופת ג'ורג' גרהאם (1986–1995)==
[[ג'ורג' גרהאם]], מאמן מילוול ולשעבר שחקן בארסנל, התמנה למחליפו של האו במאי [[1986]]. גרהאם שחרר את רוב השחקנים הוותיקים בהדרגתיות, והחליף אותם בשחקנים חדשים שהובאו מקבוצות אחרות ובשחקנים שהועלו מקבוצת הנוער, והקפיד במיוחד על המשמעת של שחקניו. רמת המשחק של המועדון השתפרה, וב[[חג המולד]] של 1986 הוא היה במקום הראשון בליגה. בעונתו הראשונה של גרהאם המועדון הצליח לזכות בגביע הליגה ולסיים במקום הרביעי בליגה. בחצי גמר גביע הליגה הוגרל המועדון נגד טוטנהאם הוטספר, ובסיום שני המשחקים הראשונים התוצאה הייתה 2 - 2{{הערה|1=המשחק השני, שנערך בווייט הארט ליין, הסתיים בניצחון של ארסנל בתוצאה 2 - 1, שהיה מעלה את המועדון למשחק הגמר אם [[חוק שערי חוץ]] היה בתוקף}}; במשחק החוזר פיגרו שחקני ארסנל בתוצאה 0 - 1, אך לבסוף ניצחו בתוצאה 2 - 1 משערים של [[איאן אלינסון|אלינסון]] ו[[דייוויד רוקאסל|רוקאסל]]. במשחק הגמר גבר המועדון על ליברפול בתוצאה 2 - 1 משני שערים של [[צ'ארלי ניקולס]], וזכה לראשונה בגביע הליגה.

בעונה שלאחר מכן המשיך המועדון ביכולתו הטובה בליגה, אך בגמר גביע הליגה הפסיד בתוצאה 2 - 3 ל[[לוטון טאון]]. ההגנה החזקה של גרהאם נוהלה על ידי ה[[קפטן (ספורט)|קפטן]] הצעיר [[טוני אדמס]]. אדמס היה המנהיג של משחק ההגנה של המועדון, ולצידו שיחקו גם [[לי דיקסון]], [[סטיב בולד]] ו[[נייג'ל וינטרברן]]. הקשרים הבולטים של המועדון בתקופה זו היו רוקאסל, [[מייקל תומאס]] ו[[פול מרסון]]. שחקן ההתקפה הבכיר ביותר היה ה[[חלוץ (כדורגל)|חלוץ]] [[אלן סמית' (1962)|אלן סמית']], שהבקיע שערים רבים בכל עונה.

בעונתו השלישית של גרהאם ([[1988]]/[[1989]]) הצליח המועדון לזכות באליפות הליגה, לראשונה מאז 1971. זכייה זו הייתה דרמטית, כיוון שהמועדון היה במקום הראשון בטבלה, אך לאחר מספר תוצאות לא טובות ירד ממנו. המשחק האחרון בעונה (שבו הוכרעה האליפות) נערך נגד ליברפול ב[[אצטדיון אנפילד]], והמועדון היה זקוק לניצחון בהפרש של שני שערים. את השער הראשון הבקיע אלן סמית' בתחילת המחצית השנייה, ובשניות האחרונות של ההארכה הצליח למסור את הכדור למייקל תומאס, שהצליח להבקיע את השער ששחקני ארסנל היו זקוקים לו כדי לזכות באליפות.

בעונה שלאחר מכן המועדון סיים רק במקום הרביעי, ולא נחל הצלחה גם בשני טורנירי הגביע. האיסור על המועדונים האנגליים לשחק בגביעי אירופה כתוצאה מ[[אסון הייזל]] היה בתוקף באותה עונה, כך שהמועדון לא היה יכול לייצג את אנגליה בגביע אירופה.

גרהאם שאף לחזק את סגל המועדון, ובין השאר החתים את ה[[שוער]] [[דייוויד סימן]] בסיום העונה, שהיה חלק חשוב מהסגל שזכה באליפות בעונת [[1990]]/[[1991]] למרות עונש הפחתת שתי נקודות שנגזר על המועדון משום שעשרה משחקניו היו מעורבים בקטטה עם שחקני מנצ'סטר יונייטד במשחק שנערך ב[[אולד טראפורד]], ומאסרו של הקפטן טוני אדמס בגלל נהיגה תחת השפעת אלכוהול. בחצי גמר גביע ה-FA המועדון הודח על ידי טוטנהאם הוטספר.

באוקטובר [[1991]] הוחתם החלוץ [[איאן רייט]] ששיחק ב[[קריסטל פאלאס]]. רייט הבקיע עבור המועדון שערים רבים, והשחקן היחיד שהבקיע יותר שערים ממנו בתולדות המועדון הוא תיירי הנרי. המועדון שיחק בגביע אירופה לראשונה מזה 20 שנים, אך הודח כבר בסיבוב השני על ידי [[בנפיקה ליסבון]], ולא העפיל לשלב הבתים. מצבו של המועדון החמיר בעקבות ההדחה מגביע ה-FA, אך לבסוף הוא הצליח לסיים במקום הרביעי בליגה. לאחר ביטול איסור ההשתתפות של המועדונים האנגליים הם שולבו במפעלים האירופיים בהדרגה, ורק המועדונים שסיימו במקום השני ובמקום השלישי הורשו להשתתף בגביע אופ"א, כך שגם לטורניר זה המועדון לא הצליח להעפיל. בעקבות התוצאות המאכזבות גרהאם החליט לשנות את טקטיקת המשחק, ולשים דגש על המשחק ההגנתי. בין עונת 1986/1987 לעונת 1991/1992 הבקיעו שחקני המועדון 66 שערי ליגה בממוצע (81 בעונת 1991/1992), אך בין עונת 1992/1993 לעונת 1994/1995 הם הבקיעו רק 48 שערים לעונה{{הערה|1=[http://www.fchd.info/ARSENAL.HTM מאגר המידע על היסטוריה של מועדוני כדורגל]}}; השפל היה בעונת 1992/1993 שהייתה העונה הראשונה של ליגת ה[[פרמייר ליג]] החדשה. שחקני המועדון כבשו רק ארבעים שערים, המספר הנמוך ביותר בליגה, וסיימו במקום העשירי{{הערה|1=[http://www.rsssf.com/tablese/eng93.html אנגליה 1992/1993], rsssf.com}}.

ביצועי המועדון בטורנירי הגביע היו טובים בהשוואה לביצועיו בליגה, ובעונת 1992/1993 היה למועדון הראשון שזכה בדאבל של גביע ה-FA וגביע הליגה. בגמר גביע הליגה גברו שחקני ארסנל על שחקני [[שפילד ונסדיי]] בתוצאה 2 - 1. בחצי גמר גביע ה-FA הדיח המועדון את טוטנהאם הוטספר, ובגמר הגביע שיחק שוב נגד שפילד ונסדיי, כאשר המשחק מסתיים בתיקו 1 - 1. המשחק החוזר הסתיים גם כן בתיקו 1 - 1, ובדקה ה-120 והאחרונה של ההארכה הצליח [[אנדי ליניגן]] להבקיע שער ניצחון.

בעונת [[1993]]/[[1994]] הצליח המועדון לזכות בתואר אירופי שני; במשחק גמר [[גביע המחזיקות]] שנערך ב[[קופנהגן]] הצליח המועדון לגבור על [[פארמה (כדורגל)|פארמה]] בתוצאה 1 - 0, במשחק שהתאפיין מצד ארסנל בסגנון הגנתי ובחסרונם של מספר שחקני מפתח. תואר זה היה האחרון של גרהאם במועדון; בפברואר שלאחר מכן הוא פוטר לאחר תשע שנים, כיוון שהתברר כי הוא קיבל [[שוחד]] בסך 425,000 [[לירה שטרלינג|לירות שטרלינג]] מהסוכן ה[[נורווגי]] רון הוג, וזאת בעקבות החתמתו ב-1992 של [[ג'ון ינסן]], שהיה לקוח של הוג{{הערה|1=[[התאחדות הכדורגל האנגלית]] השעתה את גרהאם למשך שנה בגלל הפרשה. ראו גם [http://football.guardian.co.uk/News_Story/0,,148114,00.html כתבה] בעיתון [[הגארדיאן]]}}.

==ברוס ריוק: תקופת הביניים (1995–1996)==
עוזר המאמן [[סטיוארט יוסטון]] מילא את מקומו של גרהאם עד סוף עונת [[1994]]/[[1995]]. המועדון סיים במקום ה-12 בליגה (הנמוך ביותר, נכון ל-[[2008]]), אך הצליח להגיע פעם נוספת לגמר גביע המחזיקות, לאחר שני משחקי חצי גמר נגד [[סמפדוריה]], שהוכרעו בבעיטות עונשין לאחר תיקו 5 - 5 בסיכום שני המשחקים. במשחק הגמר התמודד המועדון נגד [[ריאל סרגוסה]], והפסיד משער שהובקע בבעיטה האחרונה של המשחק.

ביוני [[1995]] התמנה [[ברוס ריוק]] לתפקיד המאמן, לאחר שהצליח להעפיל עם [[בולטון וונדררס]] לגמר גביע הליגה ולפרמייר ליג. ריוק שבר את שיא התשלום האנגלי עבור שחקן כשהביא את החלוץ ה[[הולנדי]] [[דניס ברגקאמפ]] מ[[אינטר מילאנו]] תמורת 7.5 מיליון לירות שטרלינג, על מנת לסייע לאיאן רייט בהתקפה. בסוף העונה המועדון הצליח להגיע לחצי גמר גביע הליגה ולסיים במקום החמישי בטבלה, ובכך הבטיח את מקומו בעונת גביע אופ"א שלאחר מכן. אולם, תקופתו של ריוק במועדון הסתיימה בפתאומיות; הוא פוטר באוגוסט [[1996]], זמן קצר לפני תחילת העונה, כיוון שהיה במחלוקת עם חבר המנהלים בנוגע לתקציב הבאת שחקנים, והמועדון נכנס למצב של חוסר ודאות למשך חודשיים. סטיוארט יוסטון מונה למאמן זמני, ושימש בתפקידו במשך חודש עד שעזב ל[[קווינס פארק ריינג'רס]]. מאמן הנוער פט רייס ניהל מספר משחקים, ובסוף ספטמבר הוחלף על ידי ה[[צרפת]]י [[ארסן ונגר]].

==שני דאבלים נוספים (1996–2003)==
רמת המשחק של המועדון השתפרה רבות תחת הדרכתו של ונגר, ובעונת 1996/[[1997]] הוא סיים במקום השלישי, עם מספר נקודות זהה לניוקאסל יונייטד אך עם הפרש שערים נחות, ובכך העפיל המועדון לגביע אופ"א (במקום לליגת האלופות, שהמקום השני מוביל אליו). ונגר בנה מחדש את סגל המועדון תוך התבססות על מספר שחקנים צרפתים שלא היו מוכרים לפני כן. לפני שוונגר חתם על החוזה הרשמי הוא המליץ להביא את [[פטריק ויירה]], ובקיץ 1997 הגיעו למועדון, לפי המלצתו, ההולנדי [[מארק אוברמארס]] והצרפתים [[ניקולא אנלקה]] ו[[עמנואל פטי]]. בין השחקנים הוותיקים ששולבו בסגל היו אדמס, דיקסון, וינטרברן, קיאון ובולד, ובנוסף להם פט רייס המשיך בתפקיד עוזר המאמן.

בעונת 1997/1998 היה ונגר למאמן הזר הראשון שזכה באליפות הליגה האנגלית. במהלך העונה היה המועדון בפיגור של 12 נקודות מהמקום הראשון, אך הצליח לחזור מהפיגור. המועדון הבטיח את זכייתו באליפות לאחר הניצחון 4 - 0 על [[אברטון]] ב-[[3 במאי]], שני מחזורים לפני תום העונה. 13 ימים לאחר מכן הצליחו שחקני ארסנל לגבור על ניוקאסל יונייטד בגמר גביע ה-FA, ובכך השלים המועדון דאבל נוסף. באותה עונה הבקיע החלוץ איאן רייט את שערו ה-185 במדי ארסנל, ועבר את קליף באסטין בטבלת כובשי השערים. בקיץ 1998 הוא עזב את ארסנל.

בשנים שלאחר הדאבל המועדון לא הצליח לזכות בתארים נוספים, וזאת למרות החתמתם של [[פרדריק יונגברי|פרדי יונגברי]] ו[[תיירי הנרי]]. המועדון שהה במקום הראשון בטבלה לאורך רוב עונת 1998/1999, אך ירד ממנו לאחר הפסד ללידס יונייטד, ולבסוף הפסיד את האליפות למנצ'סטר יונייטד. במשחק החוזר האחרון בהיסטוריה של גביע ה-FA הפסיד המועדון למנצס'טר יונייטד לאחר הארכה. חזרת ארסנל לליגת האלופות לראשונה מזה שבע שנים לא הייתה מוצלחת, כיוון שהמועדון לא הצליח לעבור את שלב הבתים של הטורניר.

את עונת 1999/[[2000]] סיים המועדון במקום השני בליגה, בפער של 18 נקודות ממנצ'סטר יונייטד. בליגת האלופות המועדון סיים במקום השלישי בבית שאליו הוגרל, ולפיכך עבר לשחק בגביע אופ"א. המועדון הצליח להעפיל ל[[גמר גביע אופ"א 2000|משחק הגמר]] שנערך ב[[קופנהגן]], אך הפסיד בו בדו-קרב בעיטות עונשין ל[[גלאטסראיי]].

גם בעונת 2000/[[2001]] הצליח המועדון לסיים במקום השני, בפער של עשר נקודות ממנצ'סטר יונייטד. באותה עונה המועדון התמקד בטורנירי הגביע ובאירופה. בגמר גביע ה-FA שנערך, ב[[אצטדיון המילניום]] ב[[קארדיף]], הצליח פרדי יונגברי להעלות את ארסנל ליתרון של 1 - 0 נגד ליברפול, אך [[מייקל אואן]] הבקיע שני שערים וניצח במשחק. המועדון הצליח להעפיל עד לרבע גמר ליגת האלופות (לראשונה מאז 1972), אך הודח על ידי [[ולנסיה (כדורגל)|ולנסיה]] בגלל שערי חוץ.

ונגר נאלץ להחליף את רוב הסגל שזכה בדאבל ב-1998; אנלקה, אוברמארס ופטי עזבו למועדונים [[ספרד]]יים תמורת סכומי כסף גבוהים. מספר שחקני הגנה היו מבוגרים מאוד; בולד ווינטרברן עזבו את המועדון, ואדמס ודיקסון שיחקו רק עוד עונה אחת לפני פרישתם. ונגר החליט להחתים את [[סול קמפבל]] ו[[לאורן]] על מנת להתמודד עם עזיבת שחקני ההגנה, והוא העלה את [[אשלי קול]] מקבוצת הנוער, חיזק את חוליית הקישור של המועדון באמצעות [[רובר פירס]] ו[[סילבן וילטור]] הצרפתיים ובמקביל, תיירי הנרי הצליח להסתגל לסגנון המשחק בפרמייר ליג, והחל להבקיע שערים רבים.

בעונת 2001/[[2002]] הצליח המועדון לזכות בדאבל השלישי בתולדותיו, בעיקר בזכות יכולת גבוהה בהתקפה; ארסנל היה המועדון היחיד שהבקיע בכל אחד ממשחקי הליגה, ולא הפסיד במשחקי החוץ. עד לפברואר המירוץ לאליפות היה צמוד, אך בחודש זה המועדון החל ברצף של 13 ניצחונות רצופים בליגה, וסיים את העונה בפער של שבע נקודות מליברפול שבמקום השני. המועדון הבטיח את הזכייה במשחק הלפני אחרון של העונה, לאחר שגבר על מנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. שבוע אחד לפני כן הצליח המועדון לנצח את צ'לסי בגמר גביע ה-FA, וזכה בתואר בפעם השמינית בתולדותיו.

בעונת 2002/[[2003]] המועדון הצליח לזכות פעם נוספת בגביע ה-FA, והיה למועדון הראשון שעשה זאת מזה עשרים שנים. השמחה על הישג זה הועבה לאחר ההפסד הביתי ללידס יונייטד שהבטיח רשמית את זכיית מנצ'סטר יונייטד באליפות, בעיקר כיוון שמספר שבועות קודם לכן הפער בין שני המועדונים עמד על שמונה נקודות לטובת ארסנל.

=="הבלתי מנוצחים" וגמר ליגת האלופות (2003–2006)==
[[קובץ:Barcelona vs Arsenal Teams line up.jpg|שמאל|ממוזער|250px|שחקני ארסנל וברצלונה לפני תחילת משחק גמר ליגת האלופות]]
[[קובץ:Trophy presentation Highbury 2004.JPG|שמאל|ממוזער|250px|הקפטן פטריק ויירה מניף את גביע אליפות הפרמייר ליג בסוף עונת 2003/2004]]
ההפסד הביתי ללידס היה הפסד הליגה האחרון של המועדון במשך תקופה ארוכה. עונת {{בספורט|2003|2004}} הייתה עונת שיא מבחינת המועדון, כיוון שהצליח לזכות באליפות ללא הפסד (26 ניצחונות ו-12 תוצאות תיקו), וסיים בפער של 11 נקודות מצ'לסי. ארסנל היה המועדון השני שהגיע להישג הזה, כאשר המועדון הקודם שעשה זאת היה [[פרסטון נורת' אנד]] בעונת 1888/1889, אם כי באותה עונה שוחקו רק 22 משחקים. צ'לסי ומנצ'סטר יונייטד גמלו לארסנל על אליפות זו, כאשר הדיחו את המועדון ברבע גמר ליגת האלופות ובחצי גמר גביע ה-FA בהתאמה.

בעונת {{בספורט|2004|2005}} דורג המועדון במקום השני, בפער של 12 נקודות מצ'לסי. בעונה זו המועדון קבע שיא ליגה של 49 משחקים רצופים ללא הפסד, שהסתיים בהפסד למנצ'סטר יונייטד באולד טראפורד. כתוצאה מהפסד זה חלה ירידה מסוימת ברמת המשחק של המועדון, אך השחקנים התאוששו והצליחו לסיים במקום השני, כאשר בדרך הם מביסים את אברטון בתוצאה 7 - 0. בליגת האלופות המועדון הודח על ידי [[באיירן מינכן]] בסיבוב השני. לאחר מכן הצליח המועדון לזכות בגביע ה-FA בעקבות הניצחון בגמר על מנצ'סטר יונייטד, והיה זה התואר היחיד של ארסנל בעונה זו.

בקיץ 2005 עזב פטריק ויירה ל[[יובנטוס]], והייתה זו אחת הסיבות לכך שהמועדון לא הצליח לזכות בתואר כלשהו בעונה שלאחר מכן. לאורך רוב העונה המועדון היה מדורג במקום החמישי או מתחתיו, וכמעט שהפסיד את ההעפלה לליגת האלופות לראשונה מאז 1997, וזאת למרות מספר ניצחונות ליגה בפער גדול (כולל 7 - 0 נגד [[מידלסברו (כדורגל)|מידלסברו]]). אולם, המועדון הצליח לנצח בכל שלושת המשחקים, כולל 4 - 2 נגד [[ויגאן אתלטיק]] במשחק האחרון אי פעם שנערך בהייבורי, והצליח להעפיל למקום הרביעי על חשבון טוטנהאם הוטספר.

באותה עונה המועדון זכה להצלחה רבה בליגת האלופות, ולראשונה בהיסטוריה שלו הגיע לגמר הטורניר. הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה מועדון לונדוני מגיע למשחק הגמר. המועדון סיים את שלב הבתים במקום הראשון, ובשלבי הנוק-אאוט הדיח את [[ריאל מדריד]]{{הערה|1=הניצחון של ארסנל ב[[אצטדיון סנטיאגו ברנבאו]] היה הפעם הראשונה שבה מועדון בריטי ניצח באצטדיון זה}}, יובנטוס ו[[ויאריאל (כדורגל)|ויאריאל]], ותוך כדי כך קבע שיא טורניר של עשרה משחקים ללא ספיגת שער. במשחק הגמר נגד [[ברצלונה (כדורגל)|ברצלונה]] הורחק השוער [[ינס להמן]] בשלב מוקדם יחסית של המשחק, והמועדון נותר בנחיתות מספרית. למרות זאת הצליח [[סול קמפבל]] להבקיע שער יתרון לקראת סוף המחצית הראשונה. לאחר הבקעת השער שחקני המועדון נותרו בעיקר בהגנה, ולבסוף ספגו שני שערים מרגליהם של כדורגלני ברצלונה [[סמואל אטו]] ו[[ז'וליאנו בלטי]] שקבעו את תוצאת המשחק על 2 - 1 לטובת המועדון הקטלאני.

==המעבר לאצטדיון האמירויות (2006 ואילך)==
[[קובץ:Emirates Stadium Arsenal.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אצטדיון האמירויות ביום של משחק הפרידה מדניס ברגקאמפ, שהיה המשחק הראשון ששוחק באצטדיון]]
בתקופה שלאחר [[דו"ח טיילור]] הוגבלה תכולתו של האצטדיון בהייבורי ל-38,500 צופים; במשחקים רבים נמכרו כל הכרטיסים, והמועדון לא הצליח להגדיל את הכנסותיו ממכירת כרטיסים. כתוצאה מכך הכריז המועדון כבר ב-[[1999]] כי בכוונתו לעבור לשחק באזור [[אשברטון גרוב]]; שם בניית האצטדיון החדש החלה בדצמבר [[2002]], וביולי [[2006]] נפתח [[אצטדיון האמירויות]], שהיה מוכן לפתיחת עונת {{בספורט|2006|2007}}. המועדון לא היטיב לשחק בעונה זו ברוב המסגרות, ובסופה סיים רק במקום הרביעי ובשוויון נקודות עם ליברפול שבמקום השלישי. ונגר התבסס על שחקני מילואים ושחקנים צעירים, והוביל את המועדון לגמר גביע הליגה שהסתיים בהפסד לצ'לסי. בתחרויות האחרות המועדון הצליח פחות; בליגת האלופות הוא הודח על ידי [[פ.ס.וו. איינדהובן|איינדהובן]] בשלב שמינית הגמר, ובסיבוב החמישי של גביע ה-FA נוצח על ידי [[בלקברן רוברס]].

המועדון היה מועמד לרכישה על ידי שני משקיעים זרים בשנת 2007. הראשון היה [[איש עסקים]] אמריקני בשם [[סטן קרונק]], שהחל מאפריל 2007 מחזיק או שולט ב-12.19% ממניות המועדון. כתוצאה מכך החליט [[דייוויד דין]], סגן יושב-ראש ארסנל, להתפטר מתפקידו בחבר המנהלים. ברשותו של דין היו 14.6% ממניות המועדון, ובסופו של דבר הוא החליט למוכרן לחברת "רד אנד וייט הולדינגס" שבבעלות המיליארדר הרוסי [[אלישר אוסמנוב]] ואיש העסקים הלונדוני [[פרהד מושירי]]. בתמורה לכך התמנה דין ליושב ראש חברת ההחזקות; [[פיטר היל-ווד]], יושב ראש המועדון, הצהיר כי שאר חברי ההנהלה לא ימכרו את החזקותיהם במועדון, המהוות 45.45% מכלל המניות, עד אפריל [[2008]] - לכל הפחות.

לפני ובמהלך עונת 2006/2007, שוחררו שחקני מפתח רבים, כולל אשלי קול, סול קמפבל, לאורן, פרדריק ליונברג ותיירי הנרי, המחזיק בתואר [[מלך השערים]] של המועדון בכל הזמנים. רק שלושה שחקני הרכב מעונת האליפות ב-2004 נותרו, ולהרכב הראשון קודמו שחקנים כגון [[ססק פברגאס]], [[רובין ואן-פרסי]], [[עמנואל אדבאיור]] ו[[גאל קלישי]]. המועדון החל את העונה בצורה טובה, אך נחלש בהמשך וסיים במקום השלישי. הצלחתו בטורנירים האחרים הייתה מוגבלת גם-כן; ברבע הגמר של ליגת האלופות הודח המועדון על ידי ליברפול, בסיבוב החמישי של גביע ה-FA על ידי מנצ'סטר יונייטד, ובחצי גמר גביע הליגה הפסיד לטוטנהאם הוטספר בתוצאה 2 - 6, בסיכום שני המשחקים שכללו את התבוסה הראשונה מזה תשע שנים בדרבי של צפון לונדון.

בעונת [[2008]]/[[2009]] הצליח ונגר להשאיר במועדון את [[עמנואל אדבאיור]] ו[[ססק פברגאס]] ולהביא את [[סמיר נאסרי]], וזאת לאחר ש[[אלכסנדר חלב]] ו[[מתייה פלמיני]] עזבו ל[[ברצלונה (כדורגל)|ברצלונה]] ו[[מילאן]], בהתאמה. ב-[[2 בפברואר]] 2009 הצטרף השחקן הרוסי [[אנדריי ארשאבין]] תמורת סכום של 17 מיליון לירות שטרלינג (סכום שיא למועדון). בעונה זו הצליח המועדון לסיים במקום ה-4 ולשוב ולהעפיל לליגת האלופות, כן העפיל לחצי גמר ליגת האלופות ולחצי גמר גביע ה-FA, אך הודח על ידי מנצ'סטר יונייטד וצ'לסי בהתאמה.

בעונת [[2009]]/[[2010]], איבד ונגר את [[עמנואל אדבאיור]] בטונים צורמים ואת [[קולו טורה]] ל[[מנצ'סטר סיטי]], והביא את [[תומאס ורמאלן]] מ[[אייאקס]] ואת [[סול קמפבל]] שהיה שחקן חופשי. הבאתו של סול קמפבל הייתה הפעם הראשונה שארסן ונגר החזיר שחקן שכבר שיחק בקבוצה בעבר. ארסנל סיימה במקום השלישי בליגה, והגיעה עד רבע גמר ליגת האלופות - שם הודחה על ידי ברצלונה. ארסנל הודחה מהגביע האנגלי בסיבוב הרביעי על ידי סטוק סיטי, והודחה מגביע הליגה ברבע הגמר על ידי מנצ'סטר סיטי.

בעונת [[2010]]/2011 ונגר הצליח להשאיר את [[ססק פברגאס|פברגאס]] בארסנל לאחר חיזורים רבים [[ברצלונה (כדורגל)|מברצלונה]]. הוא הצליח להביא את [[סבסטיאן סקילאצ'י]] [[סביליה (כדורגל)|מסביליה]] ואת [[לורן קוסיילני]] [[לוריאן (כדורגל)|מלוריאן]], בעוד [[אדוארדו דה סילבה|אדוארדו]] עבר ל[[שחטאר דונצק]], [[ויליאם גאלאס|גאלאס]] עבר ליריבה העירונית [[טוטנהאם הוטספר|טוטנהאם]], [[מיקאל סילבסטרה|סילבסטרה]] עזב ל[[ורדר ברמן]] ו[[סול קמפבל]] עזב [[ניוקאסל יונייטד|לניוקאסל]]. בליגה ארסנל הייתה רוב העונה במקום השני, אך לקראת הסוף הקבוצה הדרדרה למקום השלישי, וסיימה במקום הרביעי בליגה. ארסנל הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות שוב על ידי [[ברצלונה (כדורגל)|ברצלונה]]. המשחק נזכר עקב כרטיס אדום שערורייתי ל[[רובין ואן פרסי]], שקיבל במשחק הגומלין בברצלונה כרטיס צהוב שני כי הבקיע מ[[נבדל |עמדת נבדל]] למרות שריקה של השופט. ארסנל הודחה ברבע גמר הגביע האנגלי על ידי [[מנצ'סטר יונייטד]], והפסידה בגמר גביע הליגה האנגלי ל[[ברמינגהאם סיטי]] מגול של [[אובפמי מרטינס]] בדקה ה-89.

בעונת {{בספורט|2013|2014}} הקבוצה זכתה בגביע האנגלי לאחר ניצחון 3 - 2 נגד [[האל סיטי]], בליגת האלופות הגיעה בפעם הרביעית ברציפות לשמינית הגמר בה הפסידה ל[[באיירן מינכן]], בגביע הליגה הפסידה בסיבוב הרביעי לצ'לסי, ובליגה סיימה במקום הרביעי. לקראת עונת {{בספורט|2014|2015}} צירפה ארסנל שחקנים כמו [[אלכסיס סאנצ'ס]] ו[[דני ולבק]]. באותה עונה זכתה ארסנל בגביע האנגלי בפעם השנייה ברציפות לאחר ניצחון 4 - 0 על [[אסטון וילה]], ובליגת האלופות הגיעה בפעם החמישית ברציפות לשמינית הגמר, אז הפסידה ל[[מונקו (כדורגל)|מונקו]]. בגביע הליגה הפסידה בסיבוב השלישי ל[[סאות'המפטון (כדורגל)|סאות'המפטון]], ובליגה סיימה במקום השלישי. בעונת {{בספורט|2015|2016}} סיימה הקבוצה במקום השני בליגה אחרי [[לסטר סיטי]], בליגה האלופות הודחה בפעם השישית ברציפות בשמינית הגמר על ידי ברצלונה, בגביע האנגלי הודחה ברבע הגמר על ידי [[ווטפורד (כדורגל)|ווטפורד]], והפסידה בסיבוב הרביעי בגביע הליגה ל[[שפילד ונסדיי]].

בעונת 2016/2017 סיימה ארסנל במקום החמישי בפרמייר ליג. הודחה בשמינית גמר ליגת האלופות על ידי [[באיירן מינכן]] אשר ניצחה אותה 2–10 בסיכום שני המשחקים. זכתה בגביע לאחר ניצחון 1–2 על צ'לסי. זכתה גם במגן הקהילה לאחר ניצחון על צ'לסי בפנדלים.

בעונת 2017/2018 סיימה במקום השישי בפרמייר ליג, והודחה על ידי [[אתלטיקו מדריד]] בשלב חצי הגמר [[הליגה האירופית|בליגה האירופית]]. מאמן הקבוצה [[ארסן ונגר]] שאימן אותה במשך 22 הודיע על סיום תפקידו בקבוצה, ובמקומו מונה [[אונאי אמרי]] למאמן הקבוצה ב-[[23 במאי]] 2018. ב[[עונת 2018/2019 בפרמייר ליג|עונתו הראשונה]] של אמרי כמאמן סיימה ארסנל במקום החמישי בליגה והגיעה למשחק הגמר של [[הליגה האירופית]], שם הפסידה ל[[צ'לסי (כדורגל)|צ'לסי]] בתוצאה 1–4. ב-[[29 בנובמבר]] [[2019]] פוטר אמרי ובמקומו מונה ל[[מאמן זמני]] כדורגלן העבר של ארסנל ועוזר המאמן באותה תקופה, [[פרדריק יונגברי]]{{הערה|{{הארץ|עוזי דן|אונאי אמרי פוטר מארסנל, פרדי ליונברג יעמוד על הקווים מול נוריץ'|1.8197593|29 בנובמבר 2019|מנויים=לא}}}}. ב-[[20 בדצמבר]] [[2019]] מונה שחקן המועדון והקפטן לשעבר [[מיקל ארטטה]] כמאמן הקבוצה.

את [[עונת 2019/2020 בפרמייר ליג|עונת 2019/2020]] סיימה הקבוצה במקום השמיני בפרמייר ליג, המיקום הנמוך ביותר שלה מאז [[עונת 1994/1995 בפרמייר ליג|עונת 1994/1995]], אך ניצחה את צ'לסי בתוצאה 1–2 בגמר [[גביע ה-FA]] והגדילה את שיא הזכיות שלה במפעל ל-14. לאחר עונה זו שונה תיאור המשרה בה החזיק ארטטה מ"מאמן ראשי" ל"מנג'ר". ב-[[18 באפריל]] [[2021]] הודיעו ראשי ארסנל על הצטרפותה ל[[סופר ליג]], אך נסוגו מכך לאור ביקורת נרחבת. את [[עונת 2020/2021 בפרמייר ליג|עונת 2020/2021]] סיימה ארסנל פעם נוספת במקום השמיני בליגה וכתוצאה מכך לא השתתפה בעונה שלאחר מכן בשום מפעל אירופי, בפעם הראשונה מזה 26 שנים.

במהלך חלון ההעברות של קיץ [[2021]], ארסנל ביצעה מספר החתמות מבטיחות לעתיד כגון [[בן וייט]] ו[[מרטין אודגור]], והחתמות אלו עזרו לארסנל לחזור למסגרות האירופיות בסיום [[עונת 2021/2022 בפרמייר ליג|עונת 2021/2022]], כשהיו קרובים לחזור לליגת האלופות בפעם הראשונה מאז [[2017]], אך איבדו את המקום לקראת סוף העונה.

[[עונת 2022/2023 בפרמייר ליג|עונת 2022/2023]] התחילה בצורה מרשימה מאוד, כשארסנל הייתה במקום הראשון בליגה עם מעל 50 נקודות לאחר 19 משחקים, בתום הסיבוב הראשון של העונה. אולם הקבוצה הציגה יכולת חלשה יותר בסיבוב השני של העונה, ויריבתם, [[מנצ'סטר סיטי]], זכתה בליגה בפעם השלישית ברציפות. בעונה שלאחר מכן, 2023/2024, ארסנל השלימה את ההחתמה היקרה ביותר בהיסטוריית המועדון כשהחתימה את [[דקלן רייס]] במעל 100 מיליון יורו. ארסנל שיחקה ב[[ליגת האלופות]] בפעם הראשונה מאז עזיבת [[ארסן ונגר]], אך הודחה ברבע הגמר מול באיירן מינכן, וגם בפרמייר ליג שוב פעם סיימה במקום השני אחרי מנצ'סטר סיטי. ארסנל השיגה 89 נקודות, הסכום הגבוה ביותר שלה מזה 20 שנה.
==סטטיסטיקות לפי עונה==
{| class="wikitable" style="text-align: center"
|-
!rowspan=2|עונה
!colspan=9|ליגה
!rowspan=2|[[גביע ה-FA]]{{כ}}
!rowspan=2|[[גביע הליגה]]
!rowspan=2|[[אירופה]]
|-
!רמה
!משחקים
!ניצחונות
!תיקו
!הפסדים
!שערי זכות
!שערי חובה
!נקודות
!מיקום
|-
!1889/1890
|—
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|align=center|סיבוב רביעי
|
|
|-
!1890/1891
|—
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1891/1892
|—
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1892/1893
|—
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|–
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1893/1894
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|28
|12
|4
|12
|52
|55
|28
|9
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1894/1895
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|30
|14
|6
|10
|75
|58
|34
|8
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1895/1896
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|30
|14
|4
|12
|58
|42
|32
|7
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1896/1897
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|30
|13
|4
|13
|68
|70
|30
|10
|align=center|סיבוב חמישי
|
|
|-
!1897/1898
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|30
|16
|5
|9
|69
|49
|37
|5
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1898/1899
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|18
|5
|11
|72
|41
|41
|7
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1899/1900
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|16
|4
|14
|61
|43
|36
|8
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1900/1901
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|15
|6
|13
|39
|35
|36
|7
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1901/1902
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|18
|6
|10
|50
|26
|42
|4
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1902/1903
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|20
|8
|6
|66
|30
|48
|3
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1903/1904
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|34
|21
|7
|6
|91
|22
|49
|2
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1904/1905
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|34
|12
|9
|13
|36
|40
|33
|10
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1905/1906
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|15
|7
|16
|62
|64
|37
|12
|align=center|חצי גמר
|
|
|-
!1906/1907
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|20
|4
|14
|66
|59
|44
|7
|align=center|חצי גמר
|
|
|-
!1907/1908
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|12
|12
|14
|51
|63
|36
|14{{הערה|המועדון סיים עם אותם נתונים כמו [[בלקברן רוברס]]}}
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1908/1909
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|14
|10
|14
|52
|49
|38
|6
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1909/1910
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|11
|9
|18
|37
|67
|31
|18
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1910/1911
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|13
|12
|13
|41
|49
|38
|10
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1911/1912
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|15
|8
|15
|55
|59
|38
|10
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1912/1913
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|3
|12
|23
|26
|74
|18
|20
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1913/1914
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|38
|20
|9
|9
|54
|38
|49
|3
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1914/1915
|[[הליגה השנייה של הפוטבול ליג|ליגה 2]]
|38
|19
|5
|14
|69
|41
|43
|5
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|'''ב-[[1915]] הושעו כל משחקי הכדורגל המקצועניים בעקבות פריצת [[מלחמת העולם הראשונה]], ובמקומם נערכו ליגות אזוריות. התוצאות שלהלן אינן נחשבות לרשמיות'''
|-
!1915/1916
|הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת
|36
|13
|9
|14
|62
|77
|35
|11{{הערה|המועדון סיים במקום השלישי בתחרות הבסיסית, אך במקום ה-11 בתחרות הכללית}}
|align=center|—
|
|
|-
!1916/1917
|הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת
|40
|19
|10
|11
|62
|47
|48
|5
|align=center|—
|
|
|-
!1917/1918
|הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת
|36
|16
|5
|15
|76
|57
|37
|5
|align=center|—
|
|
|-
!1918/1919
|הפוטבול ליג הלונדונית המשולבת
|36
|20
|5
|11
|2
|4
|45
|2
|align=center|—
|
|
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|'''ב-[[1919]] התחדשו משחקי הכדורגל הרשמיים'''
|-
!1919/1920
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|12
|15
|56
|58
|42
|10
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1920/1921
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|14
|13
|59
|63
|44
|9
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1921/1922
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|7
|20
|47
|56
|37
|17
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1922/1923
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|10
|16
|61
|62
|42
|11
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1923/1924
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|12
|9
|21
|40
|63
|33
|19
|align=center|סיבוב שני
|
|
|-
!1924/1925
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|14
|5
|23
|46
|58
|33
|20
|align=center|סיבוב ראשון
|
|
|-
!1925/1926
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|22
|8
|12
|87
|63
|52
|2
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1926/1927
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|9
|16
|77
|86
|43
|11
|align=center|סגנות
|
|
|-
!1927/1928
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|13
|15
|14
|82
|86
|41
|10
|align=center|חצי גמר
|
|
|-
!1928/1929
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|13
|13
|77
|72
|45
|9
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1929/1930
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|14
|11
|17
|78
|66
|39
|14
|align=center|'''זכייה'''
|
|
|-
!1930/1931
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|28
|10
|4
|127
|59
|66
|'''1'''
|align=center|סיבוב רביעי
|
|
|-
!1931/1932
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|22
|10
|10
|90
|48
|54
|2
|align=center|סגנות
|
|
|-
!1932/1933
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|25
|8
|9
|118
|61
|58
|'''1'''
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1933/1934
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|25
|9
|8
|75
|47
|59
|'''1'''
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1934/1935
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|23
|12
|7
|115
|46
|58
|'''1'''
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1935/1936
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|15
|12
|78
|48
|45
|6
|align=center|'''זכייה'''
|
|
|-
!1936/1937
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|16
|8
|80
|49
|52
|3
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1937/1938
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|10
|11
|77
|44
|52
|'''1'''
|align=center|סיבוב חמישי
|
|
|-
!1938/1939
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|9
|14
|55
|41
|47
|5
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1939/1940
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|3
|2
|1
|0
|8
|4
|5
|3
|align=center|—
|
|
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|'''בספטמבר [[1939]] הושעו משחקי הכדורגל הרשמיים בעקבות פריצת [[מלחמת העולם השנייה]], כאשר עונת 1939/[[1940]] מבוטלת, ובמקומה נערכות ליגות מקומיות. התוצאות שלהלן נחשבות ללא רשמיות'''
|-
!rowspan=2|1939/1940
|<small>ליגת המלחמה הדרומית</small>
|<small>19</small>
|<small>13</small>
|<small>5</small>
|<small>1</small>
|<small>62</small>
|<small>22</small>
|<small>30</small>
|<small>1</small>
|rowspan=2 colspan=2 align=center|סיבוב שלישי בגביע המלחמה של הפוטבול ליג
|rowspan=2|
|-
|<small>ליגת המלחמה הדרומית</small>
|<small>18</small>
|<small>9</small>
|<small>5</small>
|<small>4</small>
|<small>41</small>
|<small>26</small>
|<small>23</small>
|<small>3</small>
|-
!1940/1941
|הליגה האזורית הדרומית
|19
|10
|5
|4
|66
|38
|–
|4
|align=center colspan=2|<small>סגנות גביע המלחמה של הפוטבול ליג{{ש}}מקום 4 בתחרות ההעפלה לגביע המלחמה של לונדון</small>
|
|-
!1941/1942
|ליגת המלחמה של לונדון
|30
|23
|2
|5
|108
|43
|48
|1
|align=center colspan=2|חצי הגמר בגביע המלחמה של לונדון
|
|-
!1942/1943
|הפוטבול ליג הדרומית
|28
|21
|1
|6
|102
|40
|43
|1
|align=center colspan=2|זכייה בגביע המלחמה של הפוטבול ליג
|
|-
!1943/1944
|הפוטבול ליג הדרומית
|31
|14
|10
|7
|74
|45
|38
|4
|align=center colspan=2|מקום 4 בתחרות ההעפלה לגביע המלחמה של הפוטבול ליג
|
|-
!1944/1945
|הפוטבול ליג הדרומית
|31
|14
|4
|13
|78
|68
|31
|8
|align=center colspan=2|חצי גמר גביע המלחמה של הפוטבול ליג
|
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|'''משחקי גביע ה-FA התחדשו ב-1945, אך הליגות נותרו במתכונת אזורית'''
|-
!1945/1946
|הפוטבול ליג הדרומית
|42
|16
|11
|15
|76
|73
|43
|11
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|''הפוטבול ליג חזרה לפעול במתכונת רגילה ב-1946''
|-
!1946/1947
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|9
|17
|72
|70
|41
|13
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1947/1948
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|23
|13
|6
|81
|32
|59
|'''1'''
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1948/1949
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|13
|11
|74
|44
|49
|5
|align=center|סיבוב רביעי
|
|
|-
!1949/1950
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|11
|12
|79
|55
|49
|6
|align=center|'''זכייה'''
|
|
|-
!1950/1951
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|9
|14
|73
|56
|47
|5
|align=center|סיבוב חמישי
|
|
|-
!1951/1952
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|11
|10
|80
|61
|53
|3
|align=center|סגנות
|
|
|-
!1952/1953
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|12
|9
|97
|64
|54
|'''1'''
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1953/1954
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|13
|14
|75
|73
|43
|12
|align=center|סיבוב רביעי
|
|
|-
!1954/1955
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|9
|16
|69
|63
|43
|9
|align=center|סיבוב רביעי
|
|
|-
!1955/1956
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|10
|14
|60
|61
|46
|5
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1956/1957
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|8
|13
|85
|69
|50
|5
|align=center|רבע גמר
|
|
|-
!1957/1958
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|7
|19
|73
|85
|39
|12
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1958/1959
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|8
|13
|88
|68
|50
|3
|align=center|סיבוב חמישי
|
|
|-
!1959/1960
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|9
|18
|68
|80
|39
|13
|align=center|סיבוב שלישי
|
|
|-
!1960/1961
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|15
|11
|16
|77
|85
|41
|11
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה|המועדון סירב להשתתף במשחקי גביע הליגה עד לעונת 1966/1967}}
|
|-
!1961/1962
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|11
|15
|71
|72
|43
|10
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה}}
|
|-
!1962/1963
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|10
|14
|86
|77
|46
|7
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה}}
|
|-
!1963/1964
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|11
|14
|90
|82
|45
|8
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה}}
|align=center|סיבוב שני ב[[גביע ערי הירידים]]
|-
!1964/1965
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|7
|18
|69
|75
|41
|13
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה}}
|
|-
!1965/1966
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|12
|13
|17
|62
|75
|37
|14
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|-{{הערה|שם=גביע הליגה}}
|
|-
!1966/1967
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|14
|12
|58
|47
|46
|7
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|סיבוב שלישי
|
|-
!1967/1968
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|10
|15
|60
|56
|44
|9
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|סגנות
|
|-
!1968/1969
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|22
|12
|8
|56
|27
|56
|4
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|סגנות
|
|-
!1969/1970
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|12
|18
|12
|51
|49
|42
|12
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|'''זכייה ב[[גביע ערי הירידים]]'''
|-
!1970/1971
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|29
|7
|6
|71
|29
|65
|'''1'''
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|רבע גמר [[גביע ערי הירידים]]
|-
!1971/1972
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|22
|8
|12
|58
|40
|52
|5
|align=center|סגנות
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|רבע גמר [[ליגת האלופות|גביע אירופה]]
|-
!1972/1973
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|23
|11
|8
|57
|43
|57
|2
|align=center|חצי גמר
|align=center|רבע גמר
|
|-
!1973/1974
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|14
|14
|14
|49
|51
|42
|10
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב שני
|
|-
!1974/1975
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|13
|11
|18
|47
|49
|37
|16
|align=center|רבע גמר
|align=center|סיבוב שני
|
|-
!1975/1976
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|13
|10
|19
|47
|53
|36
|17
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב שני
|
|-
!1976/1977
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|11
|15
|64
|59
|43
|8
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|רבע גמר
|
|-
!1977/1978
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|21
|10
|11
|60
|37
|52
|5
|align=center|סגנות
|align=center|חצי גמר
|
|-
!1978/1979
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|17
|14
|11
|61
|48
|48
|7
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|סיבוב שני
|align=center|סיבוב שלישי [[גביע אופ"א]]
|-
!1979/1980
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|16
|8
|52
|36
|52
|4
|align=center|סגנות
|align=center|רבע גמר
|align=center|סגנות [[גביע המחזיקות]]
|-
!1980/1981
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|15
|8
|61
|45
|53
|3
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב רביעי
|
|-
!1981/1982
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|20
|11
|11
|48
|37
|71
|4
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב שני ב[[גביע אופ"א]]
|-
!1982/1983
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|16
|10
|16
|58
|56
|58
|10
|align=center|חצי גמר
|align=center|חצי גמר
|align=center|סיבוב ראשון ב[[גביע אופ"א]]
|-
!1983/1984
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|18
|9
|15
|74
|60
|63
|6
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב רביעי
|
|-
!1984/1985
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|9
|14
|61
|49
|66
|7
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב שלישי
|
|-
!1985/1986
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|20
|9
|13
|49
|47
|69
|7
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|רבע גמר
|
|-
!1986/1987
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|20
|10
|12
|58
|35
|70
|4
|align=center|רבע גמר
|align=center|'''זכייה'''
|
|-
!1987/1988
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|40
|18
|12
|10
|58
|39
|66
|6
|align=center|רבע גמר
|align=center|סגנות
|
|-
!1988/1989
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|22
|10
|6
|73
|36
|76
|'''1'''
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב שלישי
|
|-
!1989/1990
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|18
|8
|12
|54
|38
|62
|4
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב רביעי
|
|-
!1990/1991
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|38
|24
|13
|1
|74
|18
|83{{הערה|לארסנל הופחתו 2 נקודות בעקבות קטטה עם שחקני [[מנצ'סטר יונייטד]] ב-[[20 באוקטובר]] [[1990]]}}
|'''1'''
|align=center|חצי גמר
|align=center|סיבוב רביעי
|
|-
!1991/1992
|[[הליגה הראשונה של הפוטבול ליג|ליגה 1]]
|42
|19
|15
|8
|81
|46
|72
|4
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|סיבוב שני ב[[ליגת האלופות|גביע אירופה]]
|-
|colspan=15 style="background-color: #EEE; font-size: 80%"|'''ב-[[1992]] פרשו מועדוני הליגה הראשונה מהפוטבול ליג, והקימו את ה[[פרמייר ליג]]'''
|-
!1992/1993
|[[פרמייר ליג]]
|42
|15
|11
|16
|40
|38
|56
|10
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|'''זכייה'''
|
|-
!1993/1994
|[[פרמייר ליג]]
|42
|18
|17
|7
|53
|28
|71
|4
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|'''זכייה ב[[גביע המחזיקות]]'''
|-
!1994/1995
|[[פרמייר ליג]]
|42
|13
|12
|17
|52
|49
|51
|12
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|רבע גמר
|align=center|סגנות [[גביע המחזיקות]]
|-
!1995/1996
|[[פרמייר ליג]]
|38
|17
|12
|9
|49
|32
|63
|5
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|חצי גמר
|
|-
!1996/1997
|[[פרמייר ליג]]
|38
|19
|11
|8
|62
|32
|68
|3
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב ראשון ב[[גביע אופ"א]]
|-
!1997/1998
|[[פרמייר ליג]]
|38
|23
|9
|6
|68
|33
|78
|'''1'''
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|חצי גמר
|align=center|סיבוב ראשון ב[[גביע אופ"א]]
|-
!1998/1999
|[[פרמייר ליג]]
|38
|22
|12
|4
|59
|17
|78
|2
|align=center|חצי גמר
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|שלב הבתים של [[ליגת האלופות]]
|-
!1999/2000
|[[פרמייר ליג]]
|38
|22
|7
|9
|73
|43
|73
|2
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|סגנות [[גביע אופ"א]]{{הערה|המועדון העפיל לליגת האלופות בעונת 1999/2000, אך סיים רק במקום השלישי בשלב הבתים והודח; במקום זאת זכה המועדון למקום בגביע אופ"א כפרס ניחומים}}
|-
!2000/2001
|[[פרמייר ליג]]
|38
|20
|10
|8
|63
|38
|70
|2
|align=center|סגנות
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|רבע גמר [[ליגת האלופות]]
|-
!2001/2002
|[[פרמייר ליג]]
|38
|26
|9
|3
|79
|36
|87
|'''1'''
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|רבע גמר
|align=center|שלב הבתים השני של [[ליגת האלופות]]
|-
!2002/2003
|[[פרמייר ליג]]
|38
|23
|9
|6
|85
|42
|78
|2
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|סיבוב שלישי
|align=center|שלב הבתים השני של [[ליגת האלופות]]
|-
!2003/2004
|[[פרמייר ליג]]
|38
|26
|12
|0
|73
|26
|90
|'''1'''
|align=center|חצי גמר
|align=center|חצי גמר
|align=center|רבע גמר [[ליגת האלופות]]
|-
!2004/2005
|[[פרמייר ליג]]
|38
|25
|8
|5
|87
|36
|83
|2
|align=center|'''זכייה'''
|align=center|רבע גמר
|align=center|שמינית גמר [[ליגת האלופות]]
|-
!2005/2006
|[[פרמייר ליג]]
|38
|20
|7
|11
|68
|31
|67
|4
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|חצי גמר
|align=center|סגנות [[ליגת האלופות]]
|-
!2006/2007
|[[פרמייר ליג]]
|38
|19
|11
|8
|63
|35
|68
|4
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|סגנות
|align=center|שמינית גמר [[ליגת האלופות]]
|-
!2007/2008
|[[פרמייר ליג]]
|38
|24
|11
|3
|74
|31
|83
|3
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|חצי גמר
|align=center|רבע גמר [[ליגת האלופות]]
|-
!2008/2009
|[[פרמייר ליג]]
|38
|20
|12
|6
|68
|37
|72
|4
|align=center|חצי גמר
|align=center|רבע גמר
|align=center|חצי גמר ליגת האלופות
|-
!2009/2010
|[[פרמייר ליג]]
|38
|23
|6
|9
|83
|41
|75
|3
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|רבע גמר
|align=center|רבע גמר ליגת האלופות
|-
!2010/2011
|[[פרמייר ליג]]
|38
|19
|11
|8
|72
|43
|68
|4
|align=center|רבע גמר
|align=center|סגנות
|align=center|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2011/2012
|[[פרמייר ליג]]
|38
|21
|7
|10
|74
|49
|70
|3
|align=center|סיבוב רביעי
|align=center|רבע גמר
|align=center|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2012/2013
|[[פרמייר ליג]]
|38
|21
|10
|7
|72
|35
|73
|4
|align=center|סיבוב חמישי
|align=center|רבע גמר
|align=center|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2013/2014
|[[פרמייר ליג]]
| 38
|24
|7
|7
|68
| 41
|79
|4
|'''זכייה'''
| סיבוב שלישי
|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2014/2015
|[[פרמייר ליג]]
| 38
| 22
|9
|7
|71
|36
|75
|3
|'''זכייה'''
|סיבוב שלישי
|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2015/2016
|[[פרמייר ליג]]
|38
|20
|11
|7
|65
|35
|71
|2
|רבע גמר
|סיבוב רביעי
|שמינית גמר ליגת האלופות
|-
!2016/2017
|[[פרמייר ליג]]
|38
|23
|6
|9
|77
|44
|75
|5
|'''זכייה'''
|סיבוב חמישי
|שמינית גמר ליגת האלופות
|}

== לקריאה נוספת ==
* [[ניק הורנבי]], '''קדחת המגרש''', אינדיגו, 1992, יצא לאור בעברית בהוצאת עגור ב-1994 ({{ISBN|1-84018-900-2}}){{כ}}
* פיל סואר ומרטין טיילר, '''The Official Illustrated History of Arsenal''', המלין, 2005 ({{ISBN|0-600-61344-5}})
* ג'ון ספרלינג, '''Rebels For The Cause: The Alternative History of Arsenal Football Club''', מיינסטרים, 2004 ({{ISBN|0-575-40015-3}})
* טוני אדמס ואיאן רידלי, '''Addicted''', [[הרפר קולינס]], 1998 ({{ISBN|0-00-218795-7}})
* איימי לורנס, '''Proud to Say That Name: The Marble Hall of Fame''', מיינסטרים, 1997 ({{ISBN|1-85158-898-1}})
* ג'ם מיידמנט, '''The Official Arsenal 100 Greatest Games''', המלין, 2005 ({{ISBN|0-600-61376-3}})
* דייוויד טוסל, '''Seventy-One Guns: The Year of the First Arsenal Double''', מיינסטרים, 2002 ({{ISBN|1-84018-589-9}})
* גרהאם וויבר, '''Gunners' Glory: 14 Milestones in Arsenal's History''', מיינסטרים, 2005 ({{ISBN|1-84018-667-4}})

==קישורים חיצוניים==
* [https://web.archive.org/web/20080812085611/http://www.arsenal.com/history/club-history היסטוריה של ארסנל] באתר הרשמי של המועדון {{אנגלית}}
* [https://web.archive.org/web/20101213065906/http://arseweb.com/history/ נתונים סטטיסטיים על ארסנל] באתר Arseweb {{אנגלית}}
* [https://web.archive.org/web/20060206102010/http://arsenal-mania.com/articles/History_of_Arsenal/10/ היסטוריה של ארסנל] באתר Arsenal-Mania {{אנגלית}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}

{{ערך מומלץ}}

[[קטגוריה:ארסנל]]
[[קטגוריה:היסטוריה של מועדוני כדורגל|ארסנל]]
[[קטגוריה:ערכים מומלצים שנבדקו]]