הצגת המקור של הדף "אמין א-ריחאני"

{{סופר
| שם בשפת המקור = أمين الريحاني
| תמונה = [[קובץ:Ameen Rihani - 1916.png|280px]]
| כיתוב = אמין אל-ריחאני ב-1916
}}
'''אַמִין אַ-רִיחַאנִי''' (ב[[ערבית]]: '''أمين الريحاني'''; {{תאריך משולב}}) היה [[סופר]], פעיל אינטלקטואלי ופוליטי {{קישור שפה||Lebanese Americans|אמריקאים ממוצא לבנוני|לבנוני אמריקאי}}. הוא גם היה דמות מרכזית בתנועה הספרותית של [[אל-מהג'ר]] שהוקמה על ידי מהגרים [[ערבים]] ב[[אמריקה הצפונית]], ותאורטיקן מוקדם של ה[[לאומיות ערבית|לאומיות הערבית]]. הוא הפך לאזרח אמריקאי ב-1901.

==ראשית חייו==
אמין א-ריחאני נולד ב-24 בנובמבר 1876 בפריכּה {{ער|الفريكة (لبنان)}}, ב{{קישור שפה||Mount Lebanon Mutasarrifate|סנג'ק הר הלבנון}} של [[האימפריה העות'מאנית]], ריחאני היה אחד משישה ילדים ובנו הבכור של יצרן משי גולמי לבנוני [[מרונים|מרוני]], פארס ריחאני. ב-1888 שלח אביו את אחיו ואת אמין לעיר [[ניו יורק]]; הוא הצטרף אליהם שנה לאחר מכן. אמין, אז בן אחת עשרה, הוכנס לבית ספר שבו למד את יסודות השפה האנגלית. אביו ודודו, לאחר שהתבססו כסוחרים במרתף קטן ב[[מנהטן תחתית]], הרגישו עד מהרה צורך בעוזר שיודע לקרוא ולכתוב באנגלית. לכן, הילד נלקח מבית הספר כדי להיות הפקיד הראשי, המתורגמן ומנהל החשבונות של העסק.

במהלך תקופה זו, ערך אמין היכרות עם סופרים אמריקאים ואירופים. בסופו של דבר הוא הכיר, בין השאר, את כתביהם של [[ויליאם שייקספיר|שייקספיר]], [[ויקטור הוגו|הוגו]], [[צ'ארלס דרווין|דרווין]], [[תומאס הנרי הקסלי|הקסלי]], [[הרברט ספנסר|ספנסר]], [[וולט ויטמן|ויטמן]], [[לב טולסטוי|טולסטוי]], [[וולטר]], [[הנרי דייוויד תורו|תורו]], [[ראלף וולדו אמרסון|אמרסון]] ו[[לורד ביירון]]. לאמין היה כישרון טבעי בדיבור רהוט, ובשנת 1895, הנער נסחף על ידי קדחת הבמה והצטרף לחברת שחקנים נודדת בראשות הנרי ג'ווט (שלאחר מכן היה התיאטרון שלו בבוסטון). במהלך הקיץ של אותה שנה, הלהקה נתקעה ב[[קנזס סיטי]], ב[[מיזורי]] וכך חזר הבן האובד לאביו. עם זאת, הוא חזר לא כדי להצטרף שוב לעסק, אלא כדי להתעקש שאביו יעניק לו השכלה קבועה לקריירה מקצועית. הם הסכימו שהוא צריך ללמוד משפטים. לשם כך הוא למד בבית ספר לילה במשך שנה, עבר את בחינות הבגרות של ניו יורק וב-1897 החל ללמוד ב{{קישור שפה||New York Law School|בית הספר למשפטים של ניו יורק}}. [[דלקת ריאות]] קטעה את לימודיו, ובתום שנתו הראשונה נאלץ אביו לשלוח אותו חזרה ללבנון כדי להחלים.

לאחר שחזר למולדתו, הוא החל ללמד אנגלית בבית ספר של הכנסייה בתמורה ללימודים של {{קישור שפה||Classical Arabic|ערבית קלאסית}} רשמית. ריחאני הכיר לראשונה {{קישור שפה||Arabic poetry|שירה ערבית|משוררים ערבים}} בשנת 1897. בין המשוררים הללו היו [[אבו אל-עלאא אל-מערי]], שאמין גילה שהוא קדם ל[[עומר חיאם]]. ב-1899 חזר לניו יורק, לאחר שהחליט לתרגם כמה מהמרובעים{{ביאור|שיר או בית בשיר בן ארבע שורות}} של אל-מערי לאנגלית. הגרסה הראשונה של התרגום יצאה לאור בשנת 1903. הוא החל לכתוב באנגלית, והפך, לדברי ההיסטוריון הלבנוני {{קישור שפה||Samir Kassir|סמיר קסיר}}, "לערבי הראשון שפרסם באנגלית מבלי לוותר על שפתו שלו". במהלך תקופה זו, הוא הצטרף למספר אגודות ספרותיות ואמנותיות בניו יורק, כגון {{קישור שפה||Poetry Society of America|חברת השירה של אמריקה}} ו{{קישור שפה||Pleiades Club|מועדון הפליאדות}}, וגם הפך לתורם קבוע בעיתון יומי ערבי, "אל-הודא", שיצא לאור בניו יורק. הוא כתב על מסורות חברתיות, דת, פוליטיקה לאומית ופילוסופיה. כך, הוא החל את הקריירה הספרותית הענפה שלו, כשגישר בין שני עולמות. הוא פרסם את שני ספריו הראשונים בערבית ב-1902 וב-1903.

[[קובץ:Amin al-Rihani.jpg|ימין|ממוזער|250px|אמין א-ריחאני ב-1904]]
בשנת 1905 חזר להרי מולדתו. במהלך תקופה של שש שנים של בדידות לאחר מכן, הוא פרסם, בערבית, שני כרכים של מסות, ספר אלגוריות וכמה סיפורים ומחזות קצרים. ריחאני, שהושפע מהמשורר האמריקאי וולט ויטמן, הכניס את {{קישור שפה||Prose poetry|שירת פרוזה|שירת הפרוזה}} לספרות הערבית. סגנון השירה החדש שלו פורסם כבר בשנת 1905. מושג חדש זה שגשג בעולם הערבי והמשיך להוביל את השירה הערבית המודרנית לאחר מותו של ריחאני ב-1940 ולאורך המחצית השנייה של המאה ה-20. בנוסף, הוא הרצה במכללה הסורית הפרוטסטנטית (לימים [[האוניברסיטה האמריקאית בביירות]]) ובכמה מוסדות נוספים בלבנון וב[[ארצות ערב|עולם הערבי]], וכן בערים [[חלב (עיר)|חלב]], [[קהיר]], [[דמשק]], [[ירושלים]] ואחרות. הוא גם פעל, יחד עם מנהיגים לאומיים אחרים, לשחרור ארצו מהשלטון הטורקי. ב-1910 פרסם את "א-ריחאניאת", הספר שביסס אותו כהוגה דעות וכבעל חזון. כתוצאה מ"א-ריחאניאת", התקשורת המצרית כינתה אותו כ"הפילוסוף של פריכה". באותה תקופה של בדידות הרים נכתב "הספר של חאליד" ופורסם מאוחר יותר ב-1911 לאחר שחזר לניו יורק. האיורים לספר זה, שהיה הרומן האנגלי הראשון שנכתב אי פעם על ידי ערבי, סופקו על ידי [[ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן]]. נערכה קבלת פנים לכבודו של ריחאני לרגל יציאתו של "ספר חאליד" ונשיא מועדון הפליאדות של ניו יורק הכתיר אותו בזר עלי דפנה.

==סופר מבוסס בערבית ואנגלית==
[[קובץ:Amīn Al-Rīḥānī Hand Writting.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כתב יד של אמין א-ריחאני]]
במהלך התקופה שבין 1910 ל-1922 הפך ריחאני מעורב בצורה בולטת בחיי הספרות תוך כדי המשך עיסוק פוליטי פורה. במישור הספרותי המשיך לכתוב ולהוציא לאור באנגלית ובערבית. בין הספרים שפרסם באותה תקופה היו: "השושן של אל-רור", רומן באנגלית, ו (שכתוב מחדש) בערבית, המתאר את דיכוי האישה (מיוצגת על ידי מרים) בתקופת האימפריה העות'מאנית, "ג'יהאן", רומן באנגלית על תפקידן של הנשים מה[[לבנט]] ב[[מלחמת העולם הראשונה]], "הלוזומיאט", תרגום השירה הערבית של אל-מערי לאנגלית עם הקדמה של ריחאני המדגישה את חשיבותו של משורר זה לתודעה המערבית, "נתיב החזון", מאמרים באנגלית על מזרח ומערב, "מזמור של מיסטיקנים", שירה באנגלית, "השתלשלות הבולשביזם", ניתוח פוליטי באנגלית על מקורות ערביים של התנועות הסוציאליסטיות, "כרכים חדשים של א-ריחאניאת", חיבורים פילוסופיים וחברתיים בערבית.

בשנת 1916 אמין נישא לברטה קייס (Bertha Case), אמנית אמריקאית, שהייתה חלק מקבוצת [[אנרי מאטיס|מאטיס]], [[פבלו פיקאסו|פיקאסו]], [[פול סזאן|סזאן]] ו[[אנדרה דרן|דרן]] בפריז, והצטרפה אליהם בהצגת עבודותיה בסלון דה מאי. ברטה ביקרה בלבנון בשנת 1953 (שלוש עשרה שנים לאחר מותה של אמין), שהתה עם משפחתו של אחיו של ריחאני, אלברט, בפריכה. ב-29 ביולי 1970 נפטרה ברטה בניו יורק בגיל 91. היא ביקשה לשרוף את גופתה ושאפרה יישלח לפריכה כדי להיקבר ליד בעלה. אחייניתה של ברטה, סאלי סטורץ' הפכה גם היא לאמנית מקצועית.{{הערה|{{Cite web|url=http://www.kennebeck.com/artists/storch/biography1.htm|title=Sally Storch Biography|website=www.kennebeck.com}}}}

אמין ורעייתו ברטה ביקרו את האפיפיור [[בנדיקטוס החמישה עשר]] בשנת 1917. האפיפיור היה מעוניין בכל ליבו לסיים את [[מלחמת העולם הראשונה]] ולכונן שלום שוויוני בין הצבאות הלוחמים. במהלך אותה שנה, אמין נפגש עם [[תאודור רוזוולט]], נשיא ארצות הברית לשעבר בנוגע למקרה הפלסטיני. בשנת 1919 התבקש ריחאני לייצג אינטרסים ערביים בוועידת השלום בהאג. בשנת 1921 שימש כחבר היחיד מהמזרח התיכון בוועידת צמצום החימוש בוושינגטון הבירה. במהלך אותן שנים הצטרף למספר חוגים ספרותיים נוספים בניו יורק, ביניהם {{קישור שפה||Authors' Club|מועדון הסופרים}} ו[[אל-מהג'ר|ליגת העט של ניו יורק]].

במישור המדיני הוא דגל במספר מטרות ופעל בהתמדה למען מטרות אלו: ההתקרבות בין מזרח למערב כצעד מרכזי לקראת דיאלוג תרבותי עולמי, שחרור לבנון משלטון האימפריה העות'מאנית והסברה ללאומיות ערבית. קידם את מה שהוא כינה "ארצות הברית של ערב".

==פעיל פוליטי ואינטלקטואלי==
בשנת 1922 סייר ריחאני ברחבי ערב, נפגש והכיר טוב יותר את שליטיה. הוא היה הנוסע היחיד באותה תקופה, אירופי או ערבי, שכיסה את כל השטח הזה בטיול אחד. הוא רכש תיאור בלתי יסולא בפז וממקור ראשון על אופיו, החזון והאמונה של כל אחד מהשליטים הללו. הוא פיתח ידידות עם [[אבן סעוד]], שליט ממלכת המדבר שתהפוך בקרוב ל[[ערב הסעודית|ממלכת ערב הסעודית]]. בשנים 1924–1932 כתב והוציא לאור שישה ספרים באנגלית ובערבית הקשורים לשלושת המסעות שערך לערב. דיווחים אלה זכו להצלחה ביקורתית וציבורית ניכרת. מוציאים לאור בלונדון פרסמו חוזר על ספרי הנסיעות של ריחאני בתור רבי מכר. הוא נחשב על ידי כמה חוקרים כדמות מרכזית בהתפתחות האינטלקטואלית של הלאומיות הערבית. בכתביו בנושאים לאומיים, הוא הדגיש את חשיבותה של מדינה חילונית וחינוך חילוני והצביע על כך שאסור שיהיו מיעוטים או רוב, אלא רק אזרחים שווים. ריחאני שם את העדיפות הגדולה ביותר להפצת רגשות לאומנים ובעד-אחדות בקרב ההמונים, וטען שהשליטים יצטרכו ללכת בעקבותיהם. באותה תקופה, הוא גם פרסם עוד ארבעה ספרים בערבית, ונשא נאומים רבים בלבנון, בעולם הערבי, בחוף המזרחי והמערבי של ארצות הברית, ובקנדה, החל בנושאים מרפורמות חברתיות ועד פוליטיקה, פאן-ערביזם, לכידות מזרח ומערב, שירה ופילוסופיה. ריחאני השתתף גם בתנועה הערבית-אמריקאית למען המטרה הפלסטינית הערבית. חלק גדול מפעילות זו התמקד במאבק נגד ההשפעה הגואה של השדולה הציונית האמריקאית, שתמכה במדינה יהודית נפרדת בארץ ישראל. הוא נפגש עם פקידים אמריקאים שונים בהקשר זה, ובמהלך שנות ה-20 וה-30, היה פעיל מטעם האגודה הערבית-אמריקאית, האנטי-ציונית של פלסטין (ששמה שונה מאוחר יותר לליגה הלאומית הערבית). ריחאני התווכח בפומבי עם דמויות מובילות בתנועה הציונית האמריקאית, ופרסם מאמרים רבים ביקורתיים על ה[[ציונות מדינית|ציונות המדינית]]. במהלך שמונה השנים האחרונות לחייו, כתב אמין ריחאני כתב את שאר ספריו, המשיך להיות פעיל במאמציו הפוליטיים, הספרותיים והפילוסופיים, ושמר על קשרים הדוקים עם כמה מנהיגים פוליטיים, משוררים, סופרים, חוקרים ואמנים. סמיר קסיר מצביע על תפקידו של ריחאני בהבאת [[ביירות]] למגע אינטלקטואלי עם "הסביבה התרבותית שלה כמו גם עם העולם הרחב".

אמין ריחאני מת בגיל 64 ב-13 בספטמבר 1940, בשעה 13:00, בעיר הולדתו פריכה, בלבנון. סיבת מותו הייתה תאונת אופניים שגרמה לפציעות זיהומיות משברים מרובים בגולגולת. הידיעה על מותו שודרה למקומות רבים בעולם. זה עורר רגש רב לא רק בלבנון אלא בכל העולם הערבי. בטקס ההלוויה השתתפו נציגים של מלכים ושליטים ערבים ושל נציגויות דיפלומטיות זרות, יחד עם משוררים, סופרים ואנשי רוח מובילים מלבנון ומהעולם הערבי. הוא הובא למנוחות במאוזוליאום של משפחת ריחאני בפריכה. 13 שנים לאחר מותו, בשנת 1953, הקים אחיו אלברט את מוזיאון אמיין ריחאני בפריכה כדי לכבד את מורשתו.

==הערכה==
[[קובץ:AmeenRihani1921-byOberhardt.jpg|שמאל|ממוזער|250px|אמין א-ריחאני ב-1921. דיוקן מאת ויליאם אוברהרדט]]
ריחאני הוא האב המייסד של {{קישור שפה||Arab American literature|ספרות ערבית אמריקאית}}. כתביו המוקדמים באנגלית מסמנים את תחילתה של אסכולה לספרות ערבית בעיסוקה, בתרבותה ובמאפייניה, אנגלית בשפתה ואמריקאית ברוחה ובפלטפורמה. הוא הערבי הראשון שכתב מסות באנגלית, שירה, רומנים, סיפורים קצרים, ביקורות אמנות וכרוניקות מסע. הוא פרסם את יצירותיו בארצות הברית במהלך ארבעת העשורים הראשונים של המאה העשרים. במובן זה, הוא המבשר של הספרות האמריקאית שנכתבה על ידי סופרים ידועים במזרח התיכון.{{הערה|{{cite journal |last1=Hassan |first1=W. S. |title=The Rise of Arab-American Literature: Orientalism and Cultural Translation in the Work of Ameen Rihani |journal=American Literary History |date=23 January 2008 |volume=20 |issue=1–2 |pages=245–275 |doi=10.1093/alh/ajm039 |url=https://academic.oup.com/alh/article-abstract/20/1-2/245/152262}}}}

ריחאני נחשב גם למייסד "אדב אלמהג'ר" (ספרות מהגרים). הוא הערבי הראשון שכתב יצירות ספרותיות שלמות, בערבית או באנגלית, וראה אור בארצות הברית (ניו יורק). כתביו היו חלוצים בתנועת הספרות הערבית המודרנית שמילאה תפקיד מוביל ברנסאנס הערבי ובהגות הערבית בת זמננו.

ספר החיבורים הערבי של ריחאני בשם "א-ריחאניאת" (1910), אישר את אמונותיו וערכיו הפילוסופיים והחברתיים העיקריים שבאו לידי ביטוי ביצירותיו העתידיות. אמונות אלו טופלו במאמרים של עבודה זו כגון: מי אני, סובלנות דתית, מגשר ברוקלין, העיר הגדולה, רוח זמננו, רוח השפה, באביב הייאוש, עמק פריכה, על בדידות, אתיקה, ערך החיים, התנהלות חיים, אופטימיות, האמת המפוזרת, חוכמה משולשת, הנביא הנעלה ביותר, מצב העתיד... ספר זה מקדש את ריחאני כסופר שנוי במחלוקת שסלל את הדרך למודרנה בספרות ערבית והגות ערבית של תקופתו.

הרומן הגדול הראשון של ריחאני (באנגלית), The Book of Khalid ("ספר חאליד", 1911), נחשב ליצירה ספרותית חלוצית שסללה את הדרך לספרות ערבית-אמריקאית. הרומן שילב מציאות ובדיה, מזרח ומערב, ספיריטואליזם ומטריאליזם, הערבים והאמריקאים, פילוסופיה וספרות, בסגנון שפה שבו מטאפורות ערביות ומבני שפה אנגלית הולכים יחד בניסיון ליצור קו מופשט שבו שתי השפות יכולות כמעט לגעת. חאליד, גיבור הרומן, יוצא מ[[בעלבכ]], משורשי הארזים בלבנון ומהגר כל הדרך לניו יורק שם הוא מתמודד עם כל הסתירות של הרקע המזרחי הרך שלו ועם חומרת המציאות הקשה של המערב. הוא חולם על העיר הגדולה הווירטואלית, חושב על האימפריה האידיאלית, ומחפש את סופרמן המשלב בתוכו את הרוחניות של המזרח, אמנות אירופה ומדע אמריקאי.

לפי מספר חוקרים, ספר חאליד הוא הבסיס למגמה ספרותית חדשה של חוכמה ונבואה המבקשת ליישב בין חומר ונשמה, שכל ואמונה, יחד עם המזרח והמערב בניסיון להסביר את אחדות הדתות. ומייצג את אחדות היקום.

ספריו על ערב, שנכתבו במקור בערבית ובאנגלית, מייצגים פרספקטיבה חלופית לתנועה האוריינטליסטית בכך שהם מעניקים לעולם, לראשונה, תיאור אובייקטיבי ואנליטי של ערב מנקודת מבט ערבית. אלה הם: Maker of Modern Arabia ("יוצר ערב המודרנית", 1928), Around the Coasts of Arabia ("סביב חופי ערב", 1930), ו-Arabian Peak and Desert ("פסגת ערב ומדבר", 1931). הטרילוגיה הערבית הזו נחשבה על ידי המוציאים לאור בארצות הברית ובאירופה כרבי מכר באותה תקופה. המחבר כתב דיווחים על מסעותיו לערב, תחילה בערבית, ושפורסמו תחת הכותרות של ملوك العرب ("מלכי הערבים"), تاريخ نجد الحديث ("תולדות נג'ד המודרנית"), قلب العراق ("לב עיראק") ויצירות אחרות על ערב שנחשבו להצלחה ביקורתית וציבורית.

חוקרים, עם שחר המאה העשרים ואחת, מכירים בתפקידו של ריחאני בשיח בין הציוויליזציות: נתן ס. פאנק טוען כי "גישתו של ריחאני לפיוס בין-תרבותי צצה בהדרגה, ומשקפת את הבשלת זהותו האישית. אף על פי שהוא מיהר לפתח גישה ביקורתית אינטלקטואלית כלפי כל צורות חוסר הסובלנות המושרשות בתרבויות מסורתיות, ריחאני לא הפסיק עם חגיגת החשיבה החופשית והחגיגות של צורות של אחדות לאומית שמתנערת מהדבקות הדתית המוחלטת".

טרי דה-יונג משווה את ריחאני עם וולט ויטמן ומדגישה את העובדה ש: "וולט ויטמן ניסה לחשוף את הסתירות בתוך פילוסופיה... שקראה לחירות וחופש הפרט ובו בזמן התירה עבדות... כך גם כתביו של ריחאני על השאלות האם עקרונות דמוקרטיים מוקרנים באופן שווה על שתי החברות - אמריקאיות ומזרח תיכוניות - שבהן הוא חי ועבד, ממשיכות לאתגר את ההנחות האהובות ביותר שלנו לגבי עצמנו". ג'פרי פ. נאש, לעומת זאת, מדגיש את רוח המודרניות ביצירותיו של ריחאני, שם כתביו: "הובילו למעבר תוך שינוי תרבותי לתחילת המאה העשרים, התקופה שבה ריחאני, שגם הוגדר כנביא, היה מחבר את חיבוריו הראשונים על נושאים ספרותיים ופוליטיים בין-תרבותיים".

==קישורים חיצוניים==
{{ויקישיתוף בשורה}}
* {{בריטניקה}}
* {{סופר פרויקט גוטנברג}}
<div style="direction: ltr;">
* [https://standardebooks.org/ebooks/ameen-rihani Ebooks by Ameen Rihani]
* [https://archive.org/search?query=((subject%3A%22Rihani%2C%20Ameen%22%20OR%20subject%3A%22Ameen%20Rihani%22%20OR%20creator%3A%22Rihani%2C%20Ameen%22%20OR%20creator%3A%22Ameen%20Rihani%22%20OR%20creator%3A%22Rihani%2C%20A.%22%20OR%20title%3A%22Ameen%20Rihani%22%20OR%20description%3A%22Rihani%2C%20Ameen%22%20OR%20description%3A%22Ameen%20Rihani%22)%20OR%20(%221876-1940%22%20AND%20Rihani))%20AND%20(-mediatype:software%29 Works by or about Ameen Rihani] at Internet Archive
</div>

==ביאורים==
{{ביאורים}}

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים|יישור=שמאל}}

{{בקרת זהויות}}

{{מיון רגיל:ריחאני, אמין א-}}
[[קטגוריה:סופרים לבנונים]]
[[קטגוריה:משוררים לבנונים]]
[[קטגוריה:נוצרים לבנונים]]
[[קטגוריה:ילידי 1876]]
[[קטגוריה:נפטרים ב-1940]]